ביקורת ספרותית על הנערה מהדואר מאת סטפן צווייג
ספר בסדר דירוג של שלושה כוכבים
הביקורת נכתבה ביום שני, 13 ביוני, 2016
ע"י מירי שחם


קהילת הקוראים הישראלית מחבבת עד מאד את ספריו של סטפן צווייג. עובדה - ספריו עדיין ממוקמים על המדף הקדמי, ואפילו מתארחים מדי פעם ברשימות רבי-המכר, כמעט שמונה עשורים מאז טרף הסופר את נפשו ואת נפש רעייתו האומללה בכפו. לכאורה, העובדה שכתביו שמרו על רלוונטיות ראויה לכל שבח. איזה שבח? למשל, "ספרות על-זמנית" או "ספר אקטואלי מתמיד". שאלה מעניינת היא מדוע דווקא ספריו של צווייג שורדים, ואילו ספרים אחרים נשמטו מתודעת הקוראים ואוכלים אבק מדפים במחסני המו"לים עד שהם נגרסים וחסל. אין לי תשובה לשאלה הזו, מלבד תחושת בטן שצווייג פשוט ידע להחניף לקהל קוראיו, והגיש להם מעשיה קיטשית תחת המעטה הדקיק של מכובדות בורגנית מרכז-אירופאית. יענו טרגדיה מעמדית, כביכול. טרגדיה? האם ניתן להגדיר כטרגית התנהלות פסיבית לחלוטין של גיבורה ספרותית? הרי בעומק הטרגדיה מצויה ההתלבטות, הבחירה, הנכונות לשלם מחיר. בספר של צווייג כל האלמנטים האלו נעדרים. זו לא טרגדיה, זה סתם סיפור עצוב.

לא אהבתי את הספר. לא אהבתי את הגיבורה, שנשלפה מתוך חייה העלובים ע"י יד הגורל, והוטלה לתוכם חזרה ע"י אותה יד בדיוק. איזו מין גיבורה היא כריסטינה, הנערה מהדואר? פסיבית, פלגמטית, לא חכמה, אין לה מחשבות מעניינות, שום שמץ של מורכבות פנימית. מה כן יש לה? דודה אמריקאית, מראה מצודד, וסופר אמפתי בעל כישרון תיאור יוצא מן הכלל. לא נעים לומר, אבל כריסטינה היא בסך הכל פקאצה. איך מצילים ספר על פקאצה מהרדידות שמאפיינת פקאצות? ע"י רגע של שבר (יש) שמערער הכל (יש) גורם לגיבורה להתבונן על חייה (יש) ולהבין משהו לעומק (אין. הפקאצה לא נגאלה מפקאציותה. היא נותרה פסיבית ואומללה).

צווייג החל לכתוב את הספר, כך קראתי, בערך עשור לפני שהתאבד ב1942. מאז, הספרות עברה תהפוכות רבות. האקזיסטנציאליזם צייד אותנו בארסנל של גיבורים שמתמודדים עם קשיים מתוך מודעות. הפוסט-מודרניזם תרם גיבורים מנוכרים, מלנכוליים ומבולבלים, שנעים בין זהויות ובוחרים כך או אחרת. המדיה הפכה את הסבל האנושי לבידור, והפרסום הפך אותנו לבלתי מסופקים תמידית. וכריסטינה? צפה, פסיבית, נאחזת בגבר מזדמן, שסיפורו מרתק הרבה יותר מהסיפור שלה אבל הוא רק גיבור משני. בעיקר מה שהפריע לי בספר הוא היעדרו הכמעט מוחלט של חסד וסולידריות אנושית. ברגע בו מהלך חייה הרגיל של כריסטינה מוסט והיא מגיעה לסביבה הבליינית והעשירה, היא שוכחת לחלוטין את ה'אני' הקודם שלה, מתרכזת בעצמה ובהנאותיה. כריסטינה לא רואה כלל את צבא המשרתים, שקופים בעיניה כפי שהיא עצמה הייתה שקופה. זו לא בחירה מודעת, מתוך אגואיזם מודע לעצמו, אלא עדות נוספת לפסיביות שלה, לכך שהיא סתומה ולא קולטת כלום.
אופציה אחרת היא לקרוא את הספר דרך פילטר פוליטי - כמעט כל דמות מאופיינת על ידי המוצא האתני שלה - האוסטרים סובלים, האמריקאים עשירים ואינטרסנטים, הגרמנים פולשניים ותוקפנים, האנגלים שקולים אך חלשים. אפשר לקרוא כך את הספר, האומה האוסטרית מלקקת את פצעיה וכו', אבל זה באמת לא מעניין, כי מה שמעניין הוא גורלו של היחיד.
הו, גורל אכזר, הו יורשת רוחנית של "מוכרת הגפרורים הקטנה" [שבעטייה נחשפתי בפעם הראשונה לעובדה השערורייתית שלא תמיד לספרים יש סוף טוב (חתונה מלכותית עד עצם היום הזה וכו], הו ספרות בורגנית שמלטפת את הלחי לבורגניות רגישות. בזבוז זמן.
15 קוראים אהבו את הביקורת
אהבת? לחץ לסמן שאהבת




טוקבקים
+ הוסף תגובה
MishaEla (לפני שנתיים ו-7 חודשים)
מירי יקרה, את אכן כותבת נהדר ואינטיליגנטי כפי שרבים לפני האירו. וגם לי יש ביקורת משלי על הספר, למשל המיאוס שהרגשתי עמוק בתוכי נוכח ההגזמה הפראית בתיאורי רגשותיה של כריסטינה - ראשית ההלם שהייתה בו נוכח השינוי החיצוני שחל בה בזכות דודתה קלרה והפליאה וההשתאות הילדותית אל מול מותרותיה ומנהגיה של החברה האמידה, ואחר כך הדיכאון הזעם והשנאה שנפלה אליהם אחרי שהגורל החזיר אותה לעוני ולבלויים מתוכם צמחה. רגשותיה היו מאוד קיצוניים, בעיקר נוכח גילה המבוגר יחסית, וצוויג מרחיב להרעיף עליהם דימויים ותיאורים בהפלגה שלטעמי הייתה היסחפות. עם זאת, הוא סופר בחסד. היה לו מעוף מחשבתי מעורר הערצה, ונהניתי מהעושרה של השפה והדימיון. בנוסף, לא כל ספר חייב ליצוק חכמה לגיבוריו. נכון שכריסטינה היא סוג של פקאצה, אבל גם זה בסדר כנושא לכתיבה, לא כל האנטי-גיבורים חייבים להיות חכמים או בעלי תושיה, נכון? וצוויג מנתח באופן מרהיב את האנושיות ונוגע בנקודות פסיכולוגיות פרוידיאניות מדויקות. בשום אופן לא הייתי אומרת שהספר הוא בזבוז זמן. להיפך. יש בו המון, וכל אחד יכול למצוא בו את עצמו וללמוד ולהתרגש עמו.
סוריקטה (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
מסכימה איתך.
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
העיקר שאת כותבת נפלא.
מירי שחם (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אפרתי, ספרות זה לא מקצוע (: לא, לא למדתי מדעי הרוח. וכן, גם אני כמוך מסתייגת מסופרים שכותבים ספרים שנועדו למבקרי ספרות. ספר הוא אכן לא כתב חידה, ובכל זאת אני חותרת להישאר עם משהו. איזה משקע קטן.
כמו כן אני בהחלט מקווה לכתוב יותר ביקורות כאן. בזמן האחרון קראתי המון ספרים, אבל רק מיעוטם גירו את המחשבה עד כדי רצון לומר עליהם משהו, כלומר לחפש את עצמי בתוכם. ואל תלכלכי, אני לא רק מנתצת פרות קדושות, לפעמים אני גם סוגדת להן (:
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
מירי, יש רק שתי בעיות בביקורת שלך: 1. שאת כותבת ביקורת פעם ביובל יובלות.
2. שהיא כל כך "מלומדת" עד שאני חושדת שאת אשת מקצוע מתחום הספרות. וכבר בביקורת הקודמת שלך מלפני עידן ועידנים, כתבתי לך כך:
"מירישה, תרשי לי לחלוק על דעתך המלומדה. כתיבת ספר (משובח) איננה מלאכת כפיים דקדקנית. שבה הסופר שותל וזורע רעיונות ומובאות ומחוות ופילוסופיות ודימויים שיתנו עבודה למבקרי ספרות. אנחנו כקוראים רשאים לערוך ניתוחים ולהביא את ה"אני" שלנו להתלכד עם ה"אני" של הסופר וליצור יצירה חדשה. כשסופר שוכח את תפקידו לספר סיפור ומכין מראש את כל הדרכים והנתיבים שבהם ילכו מבקרי הספרות, הספר הופך מעיק ותחושת היומרנות זועקת מכל שורה. הניתוח החריף והמצויין שלך באמת מעורר התפעלות ואני אפילו "חושדת" באופן הכתיבה שלך כי את נמנית על שורות מבקרי הספרות או שיש לך נגיעה ישירה למדעי הרוח, אבל כשאני קוראת ספר אני רוצה להרגיש שקראתי ספר שמיועד לקורא ולא למי שיכתוב עליו תזה."

אז הואילי נא בטובך לכתוב לעתים יותר קרובות, ואנחנו נמשיך להתענג על הפרות הקדושות שאת מנתצת.
מירי שחם (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
תודה נתי ק. - המין האנושי לא עשוי מקשה אחת, אבל את מן הסתם יודעת את זה (:

אפרתי - לא בכדי רבים מספריו של סטפן צוויג הוסבו לקולנוע

אתם לא חשדניים כלפי סופר ש"מספק את הסחורה" בדיוק כפי שמצופה ממנו? לאווה קילפי יש שיר שמסתיים כך: "אתה לא סתם מפריע, השבתי לו/אתה מטלטל את כל קיומי./ ברוך הבא." אני מצפה שספר שהוא יצירה גדולה יפעל עליי באופן הזה.
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אני יודעת. אני יודעת אפילו איך נראות הנעליים.
נתי ק. (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אני מודה שאני מאלה שאהבו את הספר, אך גם אהבתי את הביקורת שלך. מה שמוזר לי שמפליאה אותך העובדה, "שברגע בו מהלך חייה הרגיל של כריסטינה מוסט והיא מגיעה לסביבה הבליינית והעשירה, היא שוכחת לחלוטין את ה'אני' הקודם שלה, מתרכזת בעצמה ובהנאותיה. כריסטינה לא רואה כלל את צבא המשרתים, שקופים בעיניה כפי שהיא עצמה הייתה שקופה" - הרי זו אחת התמציות של אנוכיות המין האנושי
מחשבות (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אפרתי, בגדי צ'רלסטון אלה אכן הבגדים. בדיוק כך זה נראה.
רויטל ק. (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
ביקורת נהדרת.
את הספר לא קראתי, אז יכולה להנות מהביקורת ללא אמביוולנטיות:)
אפרתי (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
הביקורת מצויינת, אבל לטעמי הספר הוא יצירה גדולה. ואודה ולא אבוש, שגם חודשים ארוכים אחרי שקראתי אותו אני רואה בדמיוני את כל הסיפור כמו סרט. יכול להיות שזה קשור גם לעובדה שאני מכירה את התקופה מבחינה חזותית (לא, לא, עוד לא נולדתי אז) ולכן אני רואה את כריסטינה, משעממת, עממית ופשוטה וגם אלגנטית בבגדי צ'רלסטון דקיקים ונזר בשערה.
yaelhar (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
ביקורת יוצאת מהכלל בראייה שונה מהמוסכם. אהבתי.
מחשבות (לפני שנתיים ו-9 חודשים)
אפשר לראות את זה כמו שאת רואה. למרות זאת, צוויג כותב מוכשר ביותר ולא סתם הוא מוערך ע"י הקוראים, שאינם מחפשים משהו קליל וטיסתי.





©2006-2019 לה"ו בחזקת חברת סימניה - המלצות ספרים אישיות בע"מ