שבוע אחרי שסיימתי, הספר של מירנדה ג'ולי עדיין מעסיק אותי. ג'ולי היא אחת הסופרות היותר חביבות עליי, ואני מנסה להבין מה לא עבד הפעם, ברומן הראשון שכתבה, ודווקא עבד היטב בסיפוריה הקצרים, שכתובים באותו סגנון וזכו לשבחים רבים. בינתיים, מסקנה חלקית: הגיבורות שלה ראויות לחמלה, אבל הכתיבה הגרוטסקית הופכת את החמלה לבלתי רלוונטית. כמו אצל גוגול, נניח. קשה לחמול ולצחוק בו בזמן, כמו להתעטש בעיניים פקוחות. זתומרת, המחבר המובלע של ג'ולי הוא במפורש בצד של החזקים הפעם, לא של החלשים. זה שינוי רדיקלי. הכתיבה הפעם גברית בפנימיותה, אבל נשית בגינוניה החיצוניים. וזה מבלבל. כל זה, או שאני פשוט זקנה מדי לתעלולים האלה

"החוליה החסרה" בחקר האבולוציה הינה מונח פופולרי המייצג את החיפוש אחר מאובן של אב קדמון משותף לקופי האדם ולאדם. בעצם למה לא חיפוש אחר אם קדמונית? אם כן, אני מציעה להכתיר את הספר "לולי וילוז" מאת סילביה טאונסנד וורנר כ"חוליה חסרה" בין הכתיבה הנשית המסורתית שאפיינה את הרומאנים שנולדו במאות ה-18 וה-19, לבין ספריה של וירג'יניה וולף, ובמיוחד החיבור "חדר משלך". היום, בהביטנו על מדף הספרים, נמצא בקלות לא מעט ספרים שנכתבו ע"י נשים, אך כידוע לא תמיד זה היה המצב. סופרות עבר נזקקו לעתים לשם עט גברי (ג'ורג' וז'ורז' היקרות מאד) או לשם בעל עמימות מגדרית (שרלוט ברונטה פרסמה את "ג'יין אייר" תחת שם העט קורר בל) וכל זאת על מנת לעקוף את המוסכמות החברתיות שלא ראו בעין יפה נשים כותבות (ומה בדיוק חשבה לעצמה ג'.ק.רולינג, אני תוהה.)

בכל אופן "לולי וילוז" פורסם ב-1926, שלוש שנים לפני "חדר משלך" המהפכני, אשר תאר בקור-רוח מעשי את מגוון הקשיים הייחודיים לנשים כותבות. בדיעבד ניתן לקבוע ש"לולי וילוז" מבשר על בואו של "חדר משלך", מתוך אותה תפישה עליה כתב בורחס, לפיה כל סופר יוצר את מבשריו (בורחס התייחס לכתביו של קפקא כשקבע שיצירתו של קפקא נוכחת בתודעה באופן שמשנה את תפישתנו את העבר, ואת מבטו של הקורא על שושלת הסופרים שקדמו לקפקא, כשם שיצירתו משפיעה על הסופרים שבאו אחריו). אין ספק שהקריאה ב"לולי וילוז" היא אחרת כשוירג'יניה וולף תקועה בתודעה, לצד כל אותן רווקות אנגליות מזדקנות, בעלות לחיי התפוח, הקמלות לתוך עבודות הרקמה והתפירה שלהן. פתאום יש להן נוכחות משל עצמן ויש להן קול. מלבד זאת, היצירה של שושלת נשית כותבת היא חובתה הנעימה של כל קוראת שבתוכה פועם לב פמיניסטי חי.

"לולי וילוז" הוא ספר נפלא. הספר מורכב משני חלקים, וכל כולו מהלך מטפורי של קימה מן המתים - החלק הראשון הוא החלק בו הגיבורה לורה היא לא יותר מבובה ממוכנת, המגלמת אישה הנענית לתכתיבים החברתיים הנובעים ממעמדה. כרווקה מבוגרת אין היא יכולה לעמוד ברשות עצמה בשום אופן, ולפיכך היא נדונה לחיי שיממון עירוניים תחת חסותה של גיסתה היעילה והאדוקה. בהדרגה וגם בן-לילה כל זה משתנה (זו לא סתירה, אצלנו זה אפשרי) כשלולי נוטשת את חסותו המגוננת של אחיה, ויוצאת אל הכפר, שם היא יכולה לבטא את מהותה הפנימית. בכפר היא נעשית מכשפה, וגם מתחברת עם בן-ברית מפתיע (אמנם גבר, אבל אף אחד לא מושלם, כידוע).

הכתיבה חכמה ויפהפיה, והתרגום לעברית קולח ומהנה (שאפו לרנה ורבין). המהלך הספרותי שמצוי בבסיסו של הספר הזה אינו כולל רק בחירה אתית מעצימה (החיבור של לורה לעצמה ולמקורות הכוח הפנימיים שלה במקום כניעה חרופה למוסכמות) אלא מלווה גם באסתטיקה מרהיבה של חיבור חזק לטבע הכפרי. התחייה, הגילוי העצמי, לא יותירו אף קוראת באדישותה:
"נכון שאפשר לנקר את האש במקל דינמיט בביטחון גמור? הייתי לוקחת את האחייניות שלי להרצאות בנושאי מדע, ונדמה לי שאמרו את זה שם. בכל אופן, אפילו אם זה לא נכון בנוגע לדינמיט, זה נכון בנוגע לנשים. אבל הן יודעות שהן דינמיט והן מייחלות לזעזוע שיצדיק אותן. חלקן מתחברות לדת, ואז הן בסדר, אני משערת. אבל לאחרות, רבות כל כך, מה עוד אפשר להציע מלבד כישוף? זה נראה להן אמיתי, אפילו אם בעיני אנשים אחרים הן יציבות למדי, ורגילות בתכלית, והם ממשיכים לקרב אותן למדורה, עמוק בלבן הן יודעות עד כמה הן מסוכנות, בלתי צפויות, יוצאות מגדר הרגיל. אפילו אם הן לעולם לא ישתמשו בכשפים שלהן, הן יודעות שהם שם, בהיכון!"

למי הספר מיועד?
למכשפות, למכשפות בפוטנציה שחושדות שהן כאלה, ולמכשפות שלא יודעות שהן מכשפות אבל הספר יודע.

זו לא הולכת להיות רשימת ביקורת רגילה, כי "מר עכבר" אינו ספר רגיל.

תקציר מנהלים: כל מי שאוהב ספרות חדשנית, מקורית באמת, בה השפה אינה רק נשא פסיבי של רעיונות אלא גיבור מרכזי - הספר הזה מיועד לך.


ועכשיו לגרסה הארוכה, הטרחנית וגם בה לא תמצאו נימוקים כבדי משקל ובעלי תוקף, אלא רק התרשמות חווייתית, אז אל תחפשו אותם אפילו:

מהי קריאה?

פעם קריאה הייתה עבורי הדהוד. עמדתי סטאטית בתוך טקסטים כמו פעמוני רוח והמתנתי שהטקסט ינשב דרכי. אלה היו שנים ארוכות בהן חיפשתי את עצמי דרך טקסטים של אחרים, ובכל פעם שמצאתי השתקפות שכזאת רציתי להתחתן עם הסופר או לאמץ את הסופרת על המקום כאם ואחות. חדוות האאוריקה גם גררה גיוס מיידי למיסיון: בוא'נה, את/ה חייב/ת לקרוא את X, סימן קריאה. אפילו היו לנו מסדרים סודיים, כשלחשנו, "יואל הופמן" או "קלריס ליספקטור" והסמקנו קצת, כאילו נתפשנו בקלקלתנו.

הספרייה שתפחה ותפחה ייצגה את המשפחה המורחבת האמיתית שלי.

אחר כך גדלתי קצת וכבר ידעתי מי אני, והקריאה נהייתה שיחה ביני לבין עצמי. לפעמים זה היה מדבק, מקטעי דנ"א שלמים נדדו לתוכי כמו פלסמידים, נושאים מטען יקר. הקשבתי לכותבים, אבל כבר יכולתי להביא איתי לדו-שיח משהו שהיה לחלוטין שלי. בימים ההם הקריאה נהייתה עבודה, והספרייה – ארגז כלים. באותם ימים הספקתי לשכוח איך לוקחים ספר ליד מבלי לפשפש בחדר המכונות שלו תוך כדי קריאה, מבלי לפרק ולבדוק ממה לעזאזל זה עשוי.

בשנה האחרונה הקריאה השתנתה שוב. היום קריאה עבורי היא תמונות בתערוכה, שער פתוח ו-"בואי!" מתנגן. חלף עבר לו הצורך הנרקיסיסטי להציב את עצמי בלב העלילה, ואני כבר לא נכנסת לספר עם מראה מגדילה או עם פינצטה בשלוף. היום אני אשכרה נהנית מהנוף.

ואז נופל לי לידיים ספר כמו "מר עכבר", ואני נתקלת בו לגמרי בטעות, כלומר מתוך צירוף מקרים משונה, כי הפייה הטובה שהעניקה לי אותו אפילו לא ידעה באותו רגע מה היא מעניקה לי.

והרגע הזה של הגילוי: משהו קופץ, קפיצה פנימית כזאת. משהו מנתר. רגע, מה זה הדבר הזה. לא. כן. כן!

זאת אומרת, אני מנסה להיזכר, מתי באמת – בתוך התרבות המשכפלת/ משעתקת/ מעתיקה/ מצטטת/ מרפררת שלנו – מתי באמת יוצא לכל אחד מאיתנו להיתקל בפיסת מקוריות צרופה שכזאת בתוך הרצף הכל כך צפוי של של… של הכל בעצם. לרוב אירוע קולוסאלי כזה מתרחש רק בתוך הספרים עצמם – שיטוט בשוק פשפשים נידח מניב יצירה נשכחת של רמברנדט או שקיק משי סגול עם תלתל ערווה של מרילין מונרו. בחיים עצמם זה אף פעם לא עובד ככה, לכל היותר אתה רשאי לקוות שתיתקל ב-"צ'יפופו בניו-יורק" בראש ערימת ספרים שננטשה על ספסל בסמוך למקום מגוריך (גם זה רק במקרה שמישהו ריחם על הספרים וערם אותם על הספסל במקום להשליך אותם ישירות לעגלת המיחזור). אתה מתחיל לקרוא (את "מר עכבר", לא את "צ'יפופו בניו-יורק") ומעמוד לעמוד מתמלא אושר לנוכח הגילוי. אין ספק, מישהו אי-שם הצליח למשוך את עצמו החוצה מציצת ראשו, וצץ ככה שלם בעולם, לא דומה לאמא ולא דומה לאבא.

זה נס.

קריאה כזאת היא נס, עיניים שמתרחבות בפליאה זה נס (מתי בפעם האחרונה התרחבו לך העיניים בפליאה? ופתאום כן).

ואז, צו שמונה מיידי וגיוס מרצון למיסיון: תקראו, תקראו את "מר עכבר".

לא אכתוב כאן ניתוחים ארוכים ומנומקים למה הספר הזה ראוי להיקרא, אשאיר את זה לאנשי ארגז הכלים שמן הסתם מפרקים את הספר ברגעים אלו ממש. תקראו כי איפה עוד ייצא לכם לקרוא מונולוג של כלבה ודיאלוג אקזיסטנציאליסטי עם פסל (אולי ב'עיין ערך אהבה' המופתי, כשברונו התנשק עם הצעקה של מונק, אחת הסצנות הספרותיות ה- אם לא ה-). ומתי בפעם האחרונה בכיתם כשצחקתם או צחקתם שבכיתם. ומגיע לכם לצחוק ולבכות מדי פעם.

תקראו, כי איכשהו יש ספרים שגורמים לכם להרגיש שאתם יותר חיים. "מר עכבר" הוא ספר כזה.

קהילת הקוראים הישראלית מחבבת עד מאד את ספריו של סטפן צווייג. עובדה - ספריו עדיין ממוקמים על המדף הקדמי, ואפילו מתארחים מדי פעם ברשימות רבי-המכר, כמעט שמונה עשורים מאז טרף הסופר את נפשו ואת נפש רעייתו האומללה בכפו. לכאורה, העובדה שכתביו שמרו על רלוונטיות ראויה לכל שבח. איזה שבח? למשל, "ספרות על-זמנית" או "ספר אקטואלי מתמיד". שאלה מעניינת היא מדוע דווקא ספריו של צווייג שורדים, ואילו ספרים אחרים נשמטו מתודעת הקוראים ואוכלים אבק מדפים במחסני המו"לים עד שהם נגרסים וחסל. אין לי תשובה לשאלה הזו, מלבד תחושת בטן שצווייג פשוט ידע להחניף לקהל קוראיו, והגיש להם מעשיה קיטשית תחת המעטה הדקיק של מכובדות בורגנית מרכז-אירופאית. יענו טרגדיה מעמדית, כביכול. טרגדיה? האם ניתן להגדיר כטרגית התנהלות פסיבית לחלוטין של גיבורה ספרותית? הרי בעומק הטרגדיה מצויה ההתלבטות, הבחירה, הנכונות לשלם מחיר. בספר של צווייג כל האלמנטים האלו נעדרים. זו לא טרגדיה, זה סתם סיפור עצוב.

לא אהבתי את הספר. לא אהבתי את הגיבורה, שנשלפה מתוך חייה העלובים ע"י יד הגורל, והוטלה לתוכם חזרה ע"י אותה יד בדיוק. איזו מין גיבורה היא כריסטינה, הנערה מהדואר? פסיבית, פלגמטית, לא חכמה, אין לה מחשבות מעניינות, שום שמץ של מורכבות פנימית. מה כן יש לה? דודה אמריקאית, מראה מצודד, וסופר אמפתי בעל כישרון תיאור יוצא מן הכלל. לא נעים לומר, אבל כריסטינה היא בסך הכל פקאצה. איך מצילים ספר על פקאצה מהרדידות שמאפיינת פקאצות? ע"י רגע של שבר (יש) שמערער הכל (יש) גורם לגיבורה להתבונן על חייה (יש) ולהבין משהו לעומק (אין. הפקאצה לא נגאלה מפקאציותה. היא נותרה פסיבית ואומללה).

צווייג החל לכתוב את הספר, כך קראתי, בערך עשור לפני שהתאבד ב1942. מאז, הספרות עברה תהפוכות רבות. האקזיסטנציאליזם צייד אותנו בארסנל של גיבורים שמתמודדים עם קשיים מתוך מודעות. הפוסט-מודרניזם תרם גיבורים מנוכרים, מלנכוליים ומבולבלים, שנעים בין זהויות ובוחרים כך או אחרת. המדיה הפכה את הסבל האנושי לבידור, והפרסום הפך אותנו לבלתי מסופקים תמידית. וכריסטינה? צפה, פסיבית, נאחזת בגבר מזדמן, שסיפורו מרתק הרבה יותר מהסיפור שלה אבל הוא רק גיבור משני. בעיקר מה שהפריע לי בספר הוא היעדרו הכמעט מוחלט של חסד וסולידריות אנושית. ברגע בו מהלך חייה הרגיל של כריסטינה מוסט והיא מגיעה לסביבה הבליינית והעשירה, היא שוכחת לחלוטין את ה'אני' הקודם שלה, מתרכזת בעצמה ובהנאותיה. כריסטינה לא רואה כלל את צבא המשרתים, שקופים בעיניה כפי שהיא עצמה הייתה שקופה. זו לא בחירה מודעת, מתוך אגואיזם מודע לעצמו, אלא עדות נוספת לפסיביות שלה, לכך שהיא סתומה ולא קולטת כלום.
אופציה אחרת היא לקרוא את הספר דרך פילטר פוליטי - כמעט כל דמות מאופיינת על ידי המוצא האתני שלה - האוסטרים סובלים, האמריקאים עשירים ואינטרסנטים, הגרמנים פולשניים ותוקפנים, האנגלים שקולים אך חלשים. אפשר לקרוא כך את הספר, האומה האוסטרית מלקקת את פצעיה וכו', אבל זה באמת לא מעניין, כי מה שמעניין הוא גורלו של היחיד.
הו, גורל אכזר, הו יורשת רוחנית של "מוכרת הגפרורים הקטנה" [שבעטייה נחשפתי בפעם הראשונה לעובדה השערורייתית שלא תמיד לספרים יש סוף טוב (חתונה מלכותית עד עצם היום הזה וכו], הו ספרות בורגנית שמלטפת את הלחי לבורגניות רגישות. בזבוז זמן.

קוראת תמימה פחות-או-יותר אוחזת בידה את הספר שרכשה זה עתה, ובשלב ראשון מרפרפת בעיניה על הכיתוב שמופיע על הכריכה האחורית. כידוע, הכריכה האחורית היא חלק בלתי נפרד מהספר, היא היא ההכנה לקריאה:"משחק מקדים", יאמרו השובבים בעליצות."מתאבן", יכריזו הפודי'ז בחמדה. "כריכה אחורית לספר כמו הכנה למזגן בדירת ארבעה חדרים וחצי בפריפריה", ייאנח הזוג הצעיר בעיניים חולמניות.
אך אבוי! שוד ושבר! המו"ל לא מסתפק הפעם בתיאור כללי של המתרחש + ערימת סופרלטיבים מופרכת מאת מבחר לא-מקרי של מבקרים, אלא מסגיר לעיניה-הממאנות-להאמין של הקוראת התמימה פחות-או-יותר פרט מהותי וחשוב בעלילה!
האם תטיל הקוראת התמימה פחות-או-יותר את הספר בשאט נפש הצידה ולא תשוב אליו עוד לעולם?
לא ולא!
הקוראת החליטה לא לקחת ללב את עניין הספוילר. להיפך, רבותיי! כך, קלה וחופשייה מנטל המעקב המאומץ אחרי עלילת מתח, יכולה הקוראת להתרווח בכורסתה, ולקרוא את הספר לאט, בתשומת לב ומתוך הנאה צרופה. כך למשל, יכולה הייתה להתעכב על האופן בו הגוף, הבשר, מומר לטקסט, דרך התיאורים הבשרניים והעסיסיים המופיעים לאורכו ולרוחבו של הספר. האם הייתה נוהגת כך אילו דהרה באמוק אל עבר פתרון התעלומה? ספק גדול. בעלילת מתח לא מתעכבים. לולא הספוילר, האם הייתה שמה ליבה לקשר בין שמה של הגיבורה בת השלוש-עשרה, יוליה, לכך שראלף קשישא קורא על מיטת חוליו את תולדותיו של שייקספיר? ברור שלא!
רוצה לומר, כשמוסר עולו המיותר לגמרי של הפתרון העלילתי, אפשר להתחיל להנות באמת.
הגיע הזמן לשים קץ לשלטון הטרור של הספוילר, ולהכריז על עידן הפוסט-ספוילר. הקריאה רק תרוויח מזה.

מי חזק ממי - הכישוף, או הפריפריה? את ההווה בעירומו האפרורי מתארת מארי נדיאיי בספרה הנהדר "המכשפה", המלווה משפחה בהתפרקות. לוסי, אֵם המשפחה, היא עקרת-בית ומכשפה כושלת, שניחנה בכישרון מוגבל לחזיונות. מדי פעם היא 'רואה' את העתיד וגם את העבר, אולם המראות חלקיים וקטועים.
יחסית לספר בעל יסודות פנטסטיים העלילה דווקא ריאליסטית להחריד, בעיקר בכל הקשור לתיאור המדכא של ההוויה הבורגנית בפריפריה.
לוסי היא החוליה העכשווית והכושלת למדי של שושלת מכשפות ותיקה. אמא שלה מתוארת כמכשפה אדירת-כוח, וכך גם בנותיה המתבגרות, להן היא מנחילה את סודות הכישוף והן מתגלות במהרה כמוכשרות ממנה. לוסי חוזרת ומבטלת את עצמה הן בפני בנותיה והן בפני אמא שלה.
הפרבר, הפריפריה, הם בית הגידול השוקק של הפנטזיה. היכן שמצוי פער, יש פנטזיה שמשתוקקת למלא את הפער. בעוד אמה בובארי, בת נאמנה לתקופתה, פנטזה על רומנטיקה כמפלט, הפנטזיה הנשית העדכנית היא פנטזיה שונה, אולי מפוכחת יותר– מארי נדיאיי כותבת על כוחות כישוף שיאפשרו המראה, הסתלקות למקום אחר. הפנטזיה מתגשמת רק מכוח אחרותו של המקום האחר.

הפנטזיה הפרברית מדבקת, גם גברים נגועים בה. אצלם, זה כמובן מצטייר באור הרבה יותר פרקטי – פיירו, בעלה של לוסי נטול כוחות מאגיים ואף על פי כן מתפרנס היטב משיווק פנטזיות - פיירו הוא איש מכירות בכיר שעושה חיל בשיווק יחידות נופש. גם כל הגיבורים האחרים מטפחים פנטזיה סמויה, או לפחות משאלת לב - איזבל, השכנה המרשעת (שמתנהלת באופן לגמרי גברי בביתה - היא זו ש"לובשת את המכנסיים"), מפנטזת על עצמאות והצלחה עסקית וגם על העלמתו של בנה, סטיב, אותו היא רואה כמכשול בדרך להגשמתה העצמית. לאמא של פיירו יש פנטזיה אימהית – בתה החד-הורית תלד, בת כמובן (היא שמרה את בגדי הילדות של בתה) ותיווצר שרשרת גנאולוגית של נשים בלבד, כשזהות האב אינה ידועה ואינה רלוונטית. לוסי עצמה מפנטזת על חזרתם של הוריה הפרודים זו לחיקו של זה.

כוחו של הספר, בעיניי, הוא לא באגביות היומיומית בה מתבצעים שלל מעשי פלאות, גם לא בגישה הפסימיסטית באשר לכוחו המנחם של התא המשפחתי. בעיניי כוחו של הספר הוא בהצגת השפה עצמה כמאגיה. המעשים הרגילים ביותר מקבלים סטרוקטורה של כישוף באמצעות ביטוי לשוני, למשל – כשבנותיה המתבגרות של לוסי עוזבות את הבית, או כפי שמקובל לומר, "פרחו מן הקן", הן לובשות צורה של עורבים ומתרחקות בשקשוק כנפיים שלא על מנת לחזור. כשאמא של לוסי מבקשת להפגין את דעתה על רכרוכיותו של האב, היא הופכת אותו לשבלול. זאת אומרת, שאם מאמצים את הקריאה המטפורית של הספר, אזי גם החזיונות של לוסי הופכים יומיומיים, כי סדר היום הבורגני עד כדי כך חוזר על עצמו שהניחוש הוא לא יותר משינון הרגלים.

ספר מפוכח, קריא מאד, משעשע ועצוב גם יחד. לקרוא ולהיאנח - "ככה זה".

אם לספר הזה היה פסקול, הוא היה מתבסס על חליל צד יחיד, שמשלח צלילים ושתיקות לתוך עולם צונן, בשעת בוקר מוקדמת ספוגת ערפילים; או לחילופין מוסיקה אורבנית תעשייתית, הרבה מתכת, הרבה חשמל. במתח הזה שבין הקיום הפנימי לחיצוני, מתקיים הספר 'ריטואלים' ואין קיום מוצדק מזה עבור ספר. הכתיבה אלגנטית, יפהפיה, וכמעט בכל פיסקה יש משפט שקורא לך לחזור ולקרוא אותו שוב ושוב. זרמים מתחלפים של אנושיות וניכור, רצון עז להתאחד עם הזולת ותשוקה עזה לא פחות להקיף את העצמי בגדר תיל. במהלך הספר אנחנו נתקלים בטיפוסים אחדים שאימצו לעצמם פתרונות שונים לשאלה איך לחיות - מתוך קירבה, מתוך ריחוק, מתוך טיקסיות, מתוך סלידה, מתוך שקיעה ביופיים של חפצים, מתוך דקדנטיות של אכול ושתה כי מחר וכולי.
זה ספר חכם שגם כתוב כל כך יפה. פרוזה שלעיתים נהיית פואטית, אבל הפואטיקה משתלבת באופן כל כך אלגנטי בתוך הדיבור הפנימי שהשילוב אינו מורגש כמלאכותי או מודבק - הספר נקרא מתוך הכרה שהפיוט גם הוא חלק מהמולת העולם, מהרחש הפנימי שמלווה אותו. החוויה המרכזית של הקריאה שלי היא התרגשות, ואין הרבה ספרים שמרגשים אותי. אני מתפלאת שהספר הזה עבר מתחת לרדאר של הרבה קוראי עברית, הבנתי שבהולנד הסופר קס נוטבום הוא דמות מוכרת ומוערכת. אני מקווה שספרים נוספים שלו יתורגמו לעברית, וכאן כדאי לציין את עבודת התרגום הנהדרת והמסוגננת של רן הכהן.
למי שמתכוון לקרוא כדאי רק שאוסיף, שזה לוקח עמוד שניים כדי להשתלב לתוך המקצב שבו הספר הזה פועם. קצת סבלנות, זה מאד מאד משתלם. אחד הספרים הכי טובים שקראתי אי פעם.

אוף. כן, אוף. פער בלתי נסבל בין האקרובטיקה המרהיבה של השפה לבין עלילה דלה ולפרקים אף מטופשת. ספר ששום אישה לא אמורה לקרוא בלי לחרוק שיניים ולנופף באגרוף. אבל אני לא רוצה לדבר על הספר, אני רוצה לדבר על רותה.
לרותה יש אופי, כלומר תכונות שמאפיינות אותה, היא מה שקוראים 'טיפוס' (במלעיל) - כלומר יש לה התנהגות שטיפוסית לה. אבל לרותה, צר לי לקבוע, אין בכלל עולם פנימי. שום זכר לקונפליקטים, אף לא בדל הירהור אחד לעומק על עצמה ועל חייה, על מקומה בעולם, רק עובדות, עובדות ועוד קצת עובדות. זה מפתיע, בעיקר משום שרותה ננטשה על ידי אמא שלה בגיל צעיר, וחוץ מזה היא גם יתומה מאב. האם יש איזה הד לביוגרפיה הזו בטקסט? נאדה. לכל המטען הזה אין שום ביטוי בספר. רותה מתארת את חייה רק דרך ערוץ אחד, הזיקה שלה לאיתן. איך כתבה רביקוביץ'?
"אהבתי אותו כמו שחמנית אוהבת את השמש
וכמו שהיא נוטה אליו"

רותה היא דמות נשית שנכתבה על ידי סופר ממין גבר. האם פה הבעייה, אולי? לא ולא. גם איתן מתואר ככה, חסר קונפליקטים ומורכבויות. הוא פוסע במסלול אחד, ואז מתרחשת טרגדיה והופס, איתן מוסט למסלול אחר, ואחר כך קורה עוד משהו והופס, שוב מחשב מסלול מחדש.זה כמו בממלכת הטבע, אין זכר לעולם נפשי.

ואיזה מין גיבור הוא איתן? איתן מתואר כמעין אל.
רותה אוהבת אותו, שלא לומר מעריצה, שלא לומר סוגדת. פחחחח? לגמרי!

לפנינו רומן נטול קונפליקטים, אז מה בכל זאת מניע את העלילה? מהו המנוע הפנימי של הספר הזה? התירוץ של רותה לכך שהיא פורשת את סיפורה הוא המחקר המגדרי. אין ספק שתחום המיגדר חביב במיוחד על מאיר שלו, הסימפטיה לדמות של ורדה מתפרצת ממנו, הוא פשוט לא מסוגל להתאפק מלהרעיף עליה שבחים וליטופים. איפה היינו? אה, כן - "סוגיות מגדריות במושבות הברון."
הספר מעמיד במרכזו את השאלה המגדרית, וכל הסיפור הוא מעין תשובה מורחבת לשאלה הזו. ומהי התשובה?
ובכן, אם נשרטט את התבנית הבין-דורית, הרב-משפחתית, נגלה מהר מאד שהסוגיה המגדרית מקבלת מענה פשוט, שלא לומר פשטני: תפקידה של האישה בעולם הוא לשמש כעדה לנפלאותיו של הגבר. ההערצה של רותה מזינה את איתן ואת הספר. לעיתים האישה מתבקשת למלא תפקיד פחות סימפטי, של עדה לכישלון, כפי שעשתה סבתא רות בליל כלולותיה. אבל שוב - עדה פסיבית. היא לא מניעה אירועים, רק לגבר יש זכות להניע אירועים.
העמדה השמרנית, שלא לומר מיושנת הזו, מקבלת חיזוקים באמצעות סטראוטיפים נשיים חבוטים, נוטפי מיזוגניה -
למשל, שנשים הן פטפטניות
למשל, שנשים לא מפרגנות זו לזו - רותה מגיע בשמלה לבנה לחתונת אחיה כדי לעצבן את הכלה. אם הכלה יוצאת משם במופגן תלויה על גברבר צעיר, כדי לעצבן את הכלה. המספר בונה את דמותה של רותה כשהוא מנקה אותה מכל רשת תמיכה נשית אפשרית - היא יתומה מאם, סבתה שמגדלת אותה מוגדרת כ'לא בסדר', אין לרותה חברות, והיא לא מפספסת אף הזדמנות שיש כדי להעליב את דליה.
שני אירועים בספר יכלו לשמש כפתח אפשרי לתיקון-
הראשונה, הקירבה בין רותה לבין בנות אחיה. סולידריות נשית, כיאה וכיאות. אבל איך דליה מגיבה? שולחת את בנותיה לפנימיה! ככה לפחות טוענת רותה, שהן נשלחו לפנימיה כי אמא שלהן קינאה בקירבה בינן לבין דודתן. נו.
השניה, גישושי הקירבה בין רותה לבין האם השכולה המטיילת. לכאורה, יש להן בסיס משותף, אבל במפגש ביניהן רותה עסוקה בשאלה 'למי מהן יש יותר גדול', מי נחשבת יותר שכולה. כלומר לא רק שנשים מתוארות לאורך כל הדרך רע דרך סטרואטיפיזציה מגוחכת ומעליבה, הן גם מאמצות מהלך גברי סטראוטיפי ושוב הקשר מתפספס.

בהמשך לשאלה המגדרית, יש כל מיני ניסיונות של שלו הסופר לעצב דווקא את האחווה הגברית באמצעות סממנים נשיים - הפעם חיוביים משום מה, אולי כי הם מולבשים על גברים - זאב רוחץ את איתן ברכות אימהית, או כל התיאורים של החברותא הגברית בשעת התגודדות סביב התבשיל בפויקה, הוויה נשית מוכרת שאפשר לכנותה בשם הקוד - בוררות העדשים.

הספר, מצד אחד, שולל את האישה כסובייקט פעיל בעולם, מסיג אותה לאחור כעדה בלבד. לכל היותר - מושא לתשוקה.
למה רותה לא הצליחה להציל את איתן? מדוע נדרש רצח האב הסימבולי כדי שאיתן יקום שוב על רגליו? כי אישה לא יכולה להיות סובייקט פעיל בעולם. רק עדה.

--------------------מצד שני------------------
מצד שני, התפלקה למאיר שלו בכל זאת חשיבה פמיניסטית, אולי אפילו כנגד רצונו ונטיות ליבו. עצם הניסיון להגדיר מהו גבר, מהי גבריות, שאלה שהספר עסוק בה לא מעט, היא מהלך מחשבתי די חדש. בעבר לא היה צורך להגדיר את המהות הגברית, כי זו נתפשה ונקבעה כמהות האוניברסלית - הגבר הוא המקרה הכללי, נקודה. האישה היא לא-גבר, כלומר יצור בעל פגם מהותי, עם זיקה משונה לגופני, לחייתי. אבל משהו בתפיסה הזו התערער, וזו הנקודה הרכה של הספר בעיניי - גם אם ההגדרה שמאיר שלו מדביק לגבריות היא הגדרה מטופשת להחריד, אבל עצם החיפוש אחר הגדרה פוזיטיבית מהו גבר, ועצם האימוץ של התנהגויות שנחשבות נשיות ע"י גברים - גם אם המהלך הזה מגושם נורא, וחיצוני, זה עדיין מהלך בכיוון הנכון, שחותר תחת המיזוגניות המעצבנת של הספר הזה.

במשפט אחד - קניתי את הספר וזו הקניה הכי מיותרת שלי מהזמן האחרון. אפשר לוותר בשקט על הספר הזה.

מותק של ספר. ארבעה בני משפחה אחת גרים תחת אותה קורת גג אבל בלי יותר מדי קורת רוח, מה שמביא את הסופר לחקור מה מסתתר בעצם תחת הכותרת "משפחה", מילה כל כך משומשת עד שנעשתה כמעט שקופה? אסף שור מחטט ומגלה ארבעה קווים נמתחים מאופק לאופק, נפגשים לדק, נפרדים וחוזר חלילה. קשיי תקשורת אופייניים מונעים מבני המשפחה לחלוק זה עם זה את הגיהנומים הפרטיים, וכל אחת מהדמויות מוצאת לעצמה מפלט מהבדידות - האם כותבת מכתבים לבנה, הבן מטפל בחיות פצועות ומשוחח עם חתול מת, האב מטפל בבני אדם (הוא פסיכולוג) ומשתקף דרך החיים האלטרנטיביים של מטופליו, והבת מפתחת קשר מהוסס עם נער בן גילה. הערה אחת, בכל זאת - דמות האם לא מספיק מטופלת בסיפור, נטע היא ה'דבק' שמחזיק את הבית שלא יתפרק, מי אם לא היא - אבל קצת הולכת לאיבוד בין מפגני האקסצנטריות של בני הבית האחרים. חבל, כי שור דווקא כן שתל גרעין של משהו שמצטייר כמו אישיות פרטיקולרית בשנות הנעורים שלה, אז מעניין לאיפה כל זה דהה ונעלם בהווה של הסיפור. מעבר להזנחה הקלה של דמות האם, שאר הדמויות מטופלות היטב. הדמות הכי מורכבת ומעניינת היא של אוריה, הבן הבכור והמבולבל. הסיפור שלו מסופר בפורמט שמקובל מאד בספרי ילדים - החבר הדימיוני ה-יודע כל, במקרה הזה - האלטר אגו הוא חתול מדבר. ההומור הסרקסטי שבו מצטיין החתול הוא אמצעי מעולה להסרת שכבות של קיטש שעלולות היו להצטבר בהתחשב בנסיבות הסיפוריות הכאובות. לתחושתי - הספר נגמר מהר מדי. יש חוסר איזון בין השליש האמצעי של הסיפור, שקצת איטי ומפוטפט מדי, לבין השליש האחרון, שבו מתבצעת אודיסיאה של אחד הגיבורים, לא אחשוף איזה כדי לא לחטוא בתועבת-ספוילר, ודווקא הצטערתי שמסע הגילוי הסתיים מוקדם מדי. לסיכום - יופי של ספר, ריאליסטי וגם לא, מצחיק וגם לא, קל למצוא בו את עצמנו וגם לא.