מעטים הם האנשים המבחינים בחייהם חולפים ביעף, בהינף יד, פתאום. ריקים, חסרי משמעות.
מעטים עוד יותר הם אלו שמבחינים בכך ומחליטים לעשות מעשה.
זוהי כאמור, דעתי.

לינה היא האישה שאני לא רוצה להיות.
היא מתמללת בעיתון ה'רקורד'. יושבת מאחורי אזניה ואף אחד לא מוקיר לה תודה, בקושי זוכר את שמה. עבודתה היא עבודת נמלים כואבת.
היא שומעת כמעט ראשונה את החדשות הטובות, הרעות והמזעזעות ומעבירה אותן לכתב. ככ

אני מידענית, משתמשת במילים , טבלאות, אקסלים, הקלדות, לעיתים המידע הולך איתי גם אחרי שעות הערות, בלילה החלומות. לינה היא מתמללת כל היום סביב מילים הקלטות הקלדות התמלול בעורקיה הולך איתה גם ברחובות ניו יורק התוססים, בשלטי טיים סקוור וגם בבית. לינה עובדת בעיתון , במערכת רקורד ( 17 שנות חיי גם אני עבדתי בעיתון) קוראת כל יום חדשות כתבות אותם או חלקם תמללה, לינה מזהה כתבה על בחורה שנטרפה בידי אריות, היא

האם חשבנו אי פעם על העקבות הרגשיות שמקום עבודתנו מטביע על הנפש שלנו?
הספר "מילים של אחרים" חוקר את ההשפעה הזו וממצאיו אינם מעודדים. לינה היא המתמללת האחרונה שעובדת בעיתון ניו-יורקי. מדי יום היא מתייצבת בחדר התמלולים של העיתון, אי-שם בקומה ה-11, ואסונות העולם עוברים דרכה, פיזית. אזניה שומעות את הידיעה המוקלטת או את הראיון המוקלט, ואצבעותיה מקלידות את המילים. האם ניתן להתחסן כנגד הזוועות ולפתח אדי