מי חזק ממי - הכישוף, או הפריפריה? את ההווה בעירומו האפרורי מתארת <mark>מארי נדיאיי</mark> בספרה הנהדר "המכשפה", המלווה משפחה בהתפרקות. לוסי, אֵם המשפחה, היא עקרת-בית ומכשפה כושלת, שניחנה בכישרון מוגבל לחזיונות. מדי פעם היא 'רואה' את העתיד וגם את העבר, אולם המראות חלקיים וקטועים.
יחסית לספר בעל יסודות פנטסטיים העלילה דווקא ריאליסטית להחריד, בעיקר בכל הקשור לתיאור המדכא של ההוויה הבורגנית בפריפריה.
לוסי היא ה

****





לוסי היא מכשפה. לא, לא בכאילו. היא אשכרה מכשפה, נצר לשושלת ארוכה ומפוארת של מכשפות, שכוחותיהן עוברות מאם לבתה דורות על גבי דורות. אבל לוסי לא עומדת ליד קדירה מפוייחת ומהבילה ובוזקת לתוכה עיני צפרדעים ועורלות עטלפים. היא מכשפה כושלת עם כוחות קלושים ומבוזבזים שחיה חיים עלובים בעיר קטנה בצרפת ויש לה שתי תאומות מתבגרות ובעל רגזן שעובד למחייתו בשיווק דירות נופש לפתאים. התחלה טובה, נכון?

הספר הקצר הזה הוא סטירה על יחסי משפחה, בעיקר על יחסים עלובים בגלל הפער בין הרצון למציאות. זה טוב שבנות מצמיחות כנפיים בגיל ההתבגרות, אבל זה די עלוב שאישה מבוגרת מנסה לאחד על דעת עצמה את הוריה שנפרדו, בשעה שבעלה שלה בורח ממנה. ובהחלט עצוב כשאמא "שמחפשת את עצמה" מכניסה את בנה הקטן לפנימיה ועוסקת במכירה של אשליות על חיים טובים.
הבעיה היא שהספר רדוד. אין לו עומק בשום דבר. אין כאן אפילו סיפור. כאילו