“מי חזק ממי - הכישוף, או הפריפריה? את ההווה בעירומו האפרורי מתארת מארי נדיאיי בספרה הנהדר "המכשפה", המלווה משפחה בהתפרקות. לוסי, אֵם המשפחה, היא עקרת-בית ומכשפה כושלת, שניחנה בכישרון מוגבל לחזיונות. מדי פעם היא 'רואה' את העתיד וגם את העבר, אולם המראות חלקיים וקטועים.
יחסית לספר בעל יסודות פנטסטיים העלילה דווקא ריאליסטית להחריד, בעיקר בכל הקשור לתיאור המדכא של ההוויה הבורגנית בפריפריה.
לוסי היא החוליה העכשווית והכושלת למדי של שושלת מכשפות ותיקה. אמא שלה מתוארת כמכשפה אדירת-כוח, וכך גם בנותיה המתבגרות, להן היא מנחילה את סודות הכישוף והן מתגלות במהרה כמוכשרות ממנה. לוסי חוזרת ומבטלת את עצמה הן בפני בנותיה והן בפני אמא שלה.
הפרבר, הפריפריה, הם בית הגידול השוקק של הפנטזיה. היכן שמצוי פער, יש פנטזיה שמשתוקקת למלא את הפער. בעוד אמה בובארי, בת נאמנה לתקופתה, פנטזה על רומנטיקה כמפלט, הפנטזיה הנשית העדכנית היא פנטזיה שונה, אולי מפוכחת יותר– מארי נדיאיי כותבת על כוחות כישוף שיאפשרו המראה, הסתלקות למקום אחר. הפנטזיה מתגשמת רק מכוח אחרותו של המקום האחר.

הפנטזיה הפרברית מדבקת, גם גברים נגועים בה. אצלם, זה כמובן מצטייר באור הרבה יותר פרקטי – פיירו, בעלה של לוסי נטול כוחות מאגיים ואף על פי כן מתפרנס היטב משיווק פנטזיות - פיירו הוא איש מכירות בכיר שעושה חיל בשיווק יחידות נופש. גם כל הגיבורים האחרים מטפחים פנטזיה סמויה, או לפחות משאלת לב - איזבל, השכנה המרשעת (שמתנהלת באופן לגמרי גברי בביתה - היא זו ש"לובשת את המכנסיים"), מפנטזת על עצמאות והצלחה עסקית וגם על העלמתו של בנה, סטיב, אותו היא רואה כמכשול בדרך להגשמתה העצמית. לאמא של פיירו יש פנטזיה אימהית – בתה החד-הורית תלד, בת כמובן (היא שמרה את בגדי הילדות של בתה) ותיווצר שרשרת גנאולוגית של נשים בלבד, כשזהות האב אינה ידועה ואינה רלוונטית. לוסי עצמה מפנטזת על חזרתם של הוריה הפרודים זו לחיקו של זה.

כוחו של הספר, בעיניי, הוא לא באגביות היומיומית בה מתבצעים שלל מעשי פלאות, גם לא בגישה הפסימיסטית באשר לכוחו המנחם של התא המשפחתי. בעיניי כוחו של הספר הוא בהצגת השפה עצמה כמאגיה. המעשים הרגילים ביותר מקבלים סטרוקטורה של כישוף באמצעות ביטוי לשוני, למשל – כשבנותיה המתבגרות של לוסי עוזבות את הבית, או כפי שמקובל לומר, "פרחו מן הקן", הן לובשות צורה של עורבים ומתרחקות בשקשוק כנפיים שלא על מנת לחזור. כשאמא של לוסי מבקשת להפגין את דעתה על רכרוכיותו של האב, היא הופכת אותו לשבלול. זאת אומרת, שאם מאמצים את הקריאה המטפורית של הספר, אזי גם החזיונות של לוסי הופכים יומיומיים, כי סדר היום הבורגני עד כדי כך חוזר על עצמו שהניחוש הוא לא יותר משינון הרגלים.

ספר מפוכח, קריא מאד, משעשע ועצוב גם יחד. לקרוא ולהיאנח - "ככה זה".”

“****





לוסי היא מכשפה. לא, לא בכאילו. היא אשכרה מכשפה, נצר לשושלת ארוכה ומפוארת של מכשפות, שכוחותיהן עוברות מאם לבתה דורות על גבי דורות. אבל לוסי לא עומדת ליד קדירה מפוייחת ומהבילה ובוזקת לתוכה עיני צפרדעים ועורלות עטלפים. היא מכשפה כושלת עם כוחות קלושים ומבוזבזים שחיה חיים עלובים בעיר קטנה בצרפת ויש לה שתי תאומות מתבגרות ובעל רגזן שעובד למחייתו בשיווק דירות נופש לפתאים. התחלה טובה, נכון?

הספר הזה אפילו כתוב בכלל לא רע, בדרכו הצרפתית הקלילה שמטיילת בין ריאליזם לפארסה על-טבעית, אבל אני לא מבין מה הספר הזה אמור להיות ומה הוא מנסה להגיד. הוא הסתנן לתוך רשימת הספרים שאני רוצה לקרוא - ואפילו לא ברור איך, כי אין עליו ביקורות מסקרנות (חוץ מזו של מירישה) והוא לא נראה אטרקטיבי בשום צורה למעט העובדה שיצא בהוצאת "בבל", אבל הוא הגיע לרשימה, ואיכשהו מצאתי אותו בספריה העירונית וחשבתי שהוא יהיה קטן ומקסים וחכם, וגיליתי ספר קטן ומקסים וסתום ומיותר לחלוטין, שהמסרים שלו תמוהים עד לא-קיימים, ואת נקודת ההתחלה המסקרנת שלו הוא מוהל בדיאלוגים חסרי משמעות ובעלילה שלא הולכת לשום מקום מעניין.

אבל היום, היום הלכתי לקופת חולים כשהספר מקופל תחת זרועי בשיעמום, ונורא רציתי משהו טוב לקרוא אז נכנסתי לסטימצקי ובשיטוט המתורגל הזה (שכולנו מכירים) בין המדפים הלב שלי זינק לגובה פתאום כשמצאתי ספר חדש של סופר שאני אוהב. אין הרבה דברים בחיים שעושים לבנאדם יותר טוב מזה. אז אולי "המכשפה" היה בזבוז זמן, אבל משהו אחד טוב יצא ממנו. גם משהו.

****”

“הספר הקצר הזה הוא סטירה על יחסי משפחה, בעיקר על יחסים עלובים בגלל הפער בין הרצון למציאות. זה טוב שבנות מצמיחות כנפיים בגיל ההתבגרות, אבל זה די עלוב שאישה מבוגרת מנסה לאחד על דעת עצמה את הוריה שנפרדו, בשעה שבעלה שלה בורח ממנה. ובהחלט עצוב כשאמא "שמחפשת את עצמה" מכניסה את בנה הקטן לפנימיה ועוסקת במכירה של אשליות על חיים טובים.
הבעיה היא שהספר רדוד. אין לו עומק בשום דבר. אין כאן אפילו סיפור. כאילו חיפשה הסופרת לציין את כל מה שעלוב בחיי הנישואין ועשתה רשימת מצאי. אפילו המכשפה היא לא מכשפה, אלא אישה רגילה שלא יודעת מה לעשות עם עצמה, ועפ"י סיום הספר היא תמשיך בלא לדעת.”

“הספר מדבר על מציאות משפחתית שהיא כמעט רגילה, פרט לכך שהבעיות שגורמות לצרות בתא המשפחתי אינן רגילות.
הספר הזה איננו פנטזיה במובן הקלאסי של המילה, יש בו אלמנטים לא מציאותיים שהם חלק מהעלילה אך בהחלט לא המרכז שלה, הם מניעים אותה, יוצרים עניין, מעלים שאלות, אך בסופו של דבר אינם העיקר, אינם האמירה עצמה.
תא משפחתי רגיל לכאורה - בעל, אשה, שתי בנות, אלא שמסתבר שלאשה ושתי בנותיה יש כשרון מולד שעובר משפחתית המאפשר ראיית נסתרות, בגיל 13 המיועד הבנות מסיימות את ההכשרה ונהפכות למכשפות מן המניין מבחינת ההכשרה והשימוש ביכולותיהן, אלא מה - מסתבר כי הבנות מתעלות על האם וכי האב בהחלט היה מוכן לוותר על הריטואל הזה ולא לדבר על המתת המשפחתי הזה לעולם.
אותה הסתייגות של הבעל מביאה למסע פנימי וחיצוני של כל באי הדבר כדי להתמודד עם סיטואציה שאיננה נוחה לאף אחד.”