ביקורת ספרותית על המכשפה - הספרייה של בבל # מאת מארי נדיאיי
ספר טוב

---

מי חזק ממי - הכישוף, או הפריפריה? את ההווה בעירומו האפרורי מתארת מארי נדיאיי בספרה הנהדר "המכשפה", המלווה משפחה בהתפרקות. לוסי, אֵם המשפחה, היא עקרת-בית ומכשפה כושלת, שניחנה בכישרון מוגבל לחזיונות. מדי פעם היא 'רואה' את העתיד וגם את העבר, אולם המראות חלקיים וקטועים.
יחסית לספר בעל יסודות פנטסטיים העלילה דווקא ריאליסטית להחריד, בעיקר בכל הקשור לתיאור המדכא של ההוויה הבורגנית בפריפריה.
לוסי היא החוליה העכשווית והכושלת למדי של שושלת מכשפות ותיקה. אמא שלה מתוארת כמכשפה אדירת-כוח, וכך גם בנותיה המתבגרות, להן היא מנחילה את סודות הכישוף והן מתגלות במהרה כמוכשרות ממנה. לוסי חוזרת ומבטלת את עצמה הן בפני בנותיה והן בפני אמא שלה.
הפרבר, הפריפריה, הם בית הגידול השוקק של הפנטזיה. היכן שמצוי פער, יש פנטזיה שמשתוקקת למלא את הפער. בעוד אמה בובארי, בת נאמנה לתקופתה, פנטזה על רומנטיקה כמפלט, הפנטזיה הנשית העדכנית היא פנטזיה שונה, אולי מפוכחת יותר– מארי נדיאיי כותבת על כוחות כישוף שיאפשרו המראה, הסתלקות למקום אחר. הפנטזיה מתגשמת רק מכוח אחרותו של המקום האחר.

הפנטזיה הפרברית מדבקת, גם גברים נגועים בה. אצלם, זה כמובן מצטייר באור הרבה יותר פרקטי – פיירו, בעלה של לוסי נטול כוחות מאגיים ואף על פי כן מתפרנס היטב משיווק פנטזיות - פיירו הוא איש מכירות בכיר שעושה חיל בשיווק יחידות נופש. גם כל הגיבורים האחרים מטפחים פנטזיה סמויה, או לפחות משאלת לב - איזבל, השכנה המרשעת (שמתנהלת באופן לגמרי גברי בביתה - היא זו ש"לובשת את המכנסיים"), מפנטזת על עצמאות והצלחה עסקית וגם על העלמתו של בנה, סטיב, אותו היא רואה כמכשול בדרך להגשמתה העצמית. לאמא של פיירו יש פנטזיה אימהית – בתה החד-הורית תלד, בת כמובן (היא שמרה את בגדי הילדות של בתה) ותיווצר שרשרת גנאולוגית של נשים בלבד, כשזהות האב אינה ידועה ואינה רלוונטית. לוסי עצמה מפנטזת על חזרתם של הוריה הפרודים זו לחיקו של זה.

כוחו של הספר, בעיניי, הוא לא באגביות היומיומית בה מתבצעים שלל מעשי פלאות, גם לא בגישה הפסימיסטית באשר לכוחו המנחם של התא המשפחתי. בעיניי כוחו של הספר הוא בהצגת השפה עצמה כמאגיה. המעשים הרגילים ביותר מקבלים סטרוקטורה של כישוף באמצעות ביטוי לשוני, למשל – כשבנותיה המתבגרות של לוסי עוזבות את הבית, או כפי שמקובל לומר, "פרחו מן הקן", הן לובשות צורה של עורבים ומתרחקות בשקשוק כנפיים שלא על מנת לחזור. כשאמא של לוסי מבקשת להפגין את דעתה על רכרוכיותו של האב, היא הופכת אותו לשבלול. זאת אומרת, שאם מאמצים את הקריאה המטפורית של הספר, אזי גם החזיונות של לוסי הופכים יומיומיים, כי סדר היום הבורגני עד כדי כך חוזר על עצמו שהניחוש הוא לא יותר משינון הרגלים.

ספר מפוכח, קריא מאד, משעשע ועצוב גם יחד. לקרוא ולהיאנח - "ככה זה".

» ביקורות נוספות של מירי שחם
» ביקורות נוספות על המכשפה - הספרייה של בבל #