ביקורת ספרותית על פתאום דפיקה בדלת - קובץ סיפורים מאת אתגר קרת

---

יש ילדים שכשהם משועממים אומרים להם: "יש כאן המון מה לעשות, בטח תמצאו משהו לשחק. לכו!". כשאני משועממת אמא שלי נותנת לי סיפור. כמו שנותנים לילד קטן סוכרייה.
אמא פותחת את הספר האחרון שהיא שאלה מהספרייה: "פתאום דפיקה בדלת". הוא מאוד מתפרק, ועמוד אחד מתעופף לו, חופשי לחלוטין.
"ידעתי שאם אגיד בספרייה שהוא מתפרק לא ייתנו לי לקחת אותו." היא מסבירה. היא פותחת את הספר בסיפור על דג הזהב והולכת.

כעבור כמה דקות היא עוברת שוב לידי. "סיימת?" שואלת אמא.
אני מביטה בה בעיניים מלאות ציפייה. "עוד סיפור אחד?" אני מבקשת. היא מדפדפת אחורה ומחפשת סיפור מעניין שהיא קראה כבר. היא עוצרת כשהיא מגיעה לסיפור "תבחר צבע".
"הנה, תקראי את זה." והיא הולכת שוב.

וכך הלאה. כל פעם שאמא עוברת לידי אני מבקשת עוד סיפור. "כתיבה יוצרת", "פתאום דפיקה בדלת". ואני קוראת עוד ועוד ועוד. הסיפורים לא תמיד לגמרי מובנים, אבל אני אוהבת את זה. מאוד. ואני ממשיכה לקרוא. לאט ובזהירות.

עוד לא סיימתי לקרוא אותו. אבל בהחלט כדאי לקרוא. לאט ובזהירות. לאט ובזהירות.

» ביקורות נוספות של מילים
» ביקורות נוספות על פתאום דפיקה בדלת - קובץ סיפורים