****


אני אעשה את זה בקיצור :-)
בנאדם יושב ברכבת, קורא ספר של סופר שהוא מעריך, סופר של סיפורים קצרים. הוא מנסה למצוא את ה"מוג'ו" החמקמק והנעים שהיה בסיפורים מהספרים הקודמים, משהו ששילב חן, רעננות ומיסתורין, למרות העברית הפשוטה והדלה.
אבל כאן, חוץ מסיפור או שניים, האיש ברכבת נשאר עם תחושה חמצמצה קצת. "מה, זהו?" הוא חשב כמעט בקול. "גם אני יכול לכתוב סיפורים כאלה". ואז הוא הבין שזה בעצם חלק מהקסם של אתגר קרת. הסיפורים כתובים באופן כל כך פשוט, נקי, יומיומי וקולח, שזה נראה נורא נורא קל.
אבל כשהאיש הזה ברכבת חשב על כך עוד קצת, הוא בעצם הבין שקרת התאמץ מאוד כדי לכתוב את הסיפורים האלה. שה"זיעה" ניכרת בכל שורה מהודקת ומזוקקת מדי. שהכול נקי מדי, מיושר מדי, ומתאמץ מדי. שכל הדמויות חושבות את המחשבות אך ורק של אתגר קרת, ומדברות כמוהו, לא חשוב אם הן מלצריות מטקסס, אנשי עסקים מתל אביב או רופאי שיניים דתיים מירושלים. כולן מדברות בדיוק באותה שפה חולמנית ויומיומית, כמו שליח של פיצה תל אביבית עם תואר בפילוסופיה וספרות עברית.
מרק טוויין אמר פעם, "כשיש לך ביד פטיש, כל בעייה נראית לך מסמר". וזו בדיוק הבעיה של אתגר קרת, חשב האיש ברכבת. הוא מותח כל סיפור כדי שיתאים לאותה תבנית, ולאותה שפה. הוא לא משנה את עורו, ולא חשוב אם הוא כותב על אלוהים או על מישהו שמאס בחיי הנישואין שלו. שניהם אותו דבר. וזה הופך את זה למשהו חלול ולא אמין.

זה לא שהספר לא טוב. הוא לא רע. אבל המשמעות הנוספת הזאת שהיתה לסיפורים מפעם והעניקה להם תוגה וקסם, נעלמה כמעט לחלוטין.

האיש ברכבת חשב על סיפור קצר שהוא בעצמו כתב לפני כמה שנים, ושהיה לו נורא מתאים:



המכונית הידרדרה עשרים מטר מתוך הדרייבוויי אל הרחוב, עיקמה פח אשפה, ופגעה במכונית אחרת שחנתה על המדרכה.

השכנים התאספו מסביב. איזה נס, כולם אמרו.
היה יכול לעבור שם מישהו, איזה ילד שלא שם לב.
איזה מזל.

סופרמן הסיט את התריס בחזרה, והלך למטבח להכין קפה. הוא הדליק את האור, והרגיש כאילו שני סלעים מקריפטונייט מאיימים למחוץ לו את הגולגולת. רק חודש וחצי הוא שוכר כאן, וכבר נמאס לו מהשכנים האלה, שדוחפים את האף לכל מקום. בטח שהוא ראה את המכונית מידרדרת. החושים המחודדים עד כאב שלו הזהירו אותו על הסכנה עוד כשמקפירסון שכח למשוך את הידית של ההנדברקס, לפני שעה. העניין הוא שפשוט לא היה לו כוח לקום מהמיטה. המסיבה הזאת גמרה אותו, בעיקר האלכוהול. אחרי שמונה וודקה רד בול הוא בקושי זכר איך קוראים לו, קלארק קנט או כריסטופר ריב או ג`ון סמית. הוא בדרך כלל הקפיד לא לקחת יותר מדי סמים, הסרוטונין שלו היה גם ככה בשמיים, וטריפים רק גרמו לו לעשות שטויות, כמו אז, עם המסטולית ההיא, לויס.
אני לא הולך היום לעבודה, פור קרייסט סייק, מה שלא יהיה, הוא חשב. צריך לנקות קצת את הדירה, הפח מחוץ לדלת עוד מיום חמישי, והחתולים כבר הפכו אותו ונברו בשקית הקרועה כדי לחפש אוכל. הכל הסריח כל כך.

החלב נגמר.

די, צריך להגיע להחלטות, לעשות משהו בחיים, אולי אפילו ללכת ללמוד משהו, הוא חשב, ועף לשירותים להשתין.


***

קובץ של סיפורים קצרים ברובם הזויים . בחלקם יש עגמומיות קלה וברובם ציניות מחויכת.
כל סיפור הוא עולם בפני עצמו. הרגשתי שצריך המשך לכל סיפור. הרגשתי שזה קצר מדי והיה אפשר להאריך כי זה רק תחילת סיפור, אך זהו אופיו של הקובץ הזה ולכן השלמתי עם זה.
לרוב הסיפורים היו פאנצים בסוף בחלקם מצחיקים וציניים.
יש בספר סיפורים מענינים ויש מוזרים ולא ריאליים.
לא התלהבתי במיוחד מהספר ואני לא מבינה מה היחודיות של יכולת יצירת סיפור של אתגר קרת .קטונתי ...
לאחר סיום קריאת הספר לא הצלחתי להצביע על סיפור אחד שהשאיר עלי רושם.כנראה קובץ של סיפורים קצרים לא מדברים אלי.

יש ילדים שכשהם משועממים אומרים להם: "יש כאן המון מה לעשות, בטח תמצאו משהו לשחק. לכו!". כשאני משועממת אמא שלי נותנת לי סיפור. כמו שנותנים לילד קטן סוכרייה.
אמא פותחת את הספר האחרון שהיא שאלה מהספרייה: "פתאום דפיקה בדלת". הוא מאוד מתפרק, ועמוד אחד מתעופף לו, חופשי לחלוטין.
"ידעתי שאם אגיד בספרייה שהוא מתפרק לא ייתנו לי לקחת אותו." היא מסבירה. היא פותחת את הספר בסיפור על דג הזהב והולכת.

כעבור כמה דקות היא עוברת שוב לידי. "סיימת?" שואלת אמא.
אני מביטה בה בעיניים מלאות ציפייה. "עוד סיפור אחד?" אני מבקשת. היא מדפדפת אחורה ומחפשת סיפור מעניין שהיא קראה כבר. היא עוצרת כשהיא מגיעה לסיפור "תבחר צבע".
"הנה, תקראי את זה." והיא הולכת שוב.

וכך הלאה. כל פעם שאמא עוברת לידי אני מבקשת עוד סיפור. "כתיבה יוצרת", "פתאום דפיקה בדלת". ואני קוראת עוד ועוד ועוד. הסיפורים לא תמיד לגמרי מובנים, אבל אני אוהבת את זה. מאוד. ואני ממשיכה לקרוא. לאט ובזהירות.

עוד לא סיימתי לקרוא אותו. אבל בהחלט כדאי לקרוא. לאט ובזהירות. לאט ובזהירות.

"פתאום דפיקה בדלת" הוא מקבץ סיפורים(סתמיים) מבית אתגר קרת. מלכתחילה לא הייתי נותנת לספר הזה סיכוי כי לדעתי אתגר לא כתב שום דבר טוב(או חדש) מאז "הקיטנה של קנלר"(הגאוני)- אבל בעלי קנה אותו- אז ניסיתי.

הספר הזה הזכיר לי איך זה מרגיש להיות בקשר מתמשך עם וגרוע. הכל פשוט בלההההה. כל סיפור מביא איתו תקווה חדשה - הדופק עולה, יש מתח פנימי, קצת הזעה- האם זה ייגמר טוב הפעם? המוח מפליג, מדמיין סופים, טוויסיטים,נגיעות של הומור, של וולגריות, של כאב- כל דבר מלבד השיגרה, ואז- אימפוטנציה. הסיפור(תרתי משמע) נגמר והכל קורס לתוך עצמו...

מתוך מכלול הסיפורים שאתגר מספר ב"פתאום דפיקה בדלת", ישנם שניים(הראשון והאחרון) בהם הגיבור כותב מתוך אילוץ (איומי אקדח או פרסומת). אני חושבת שאתגר כתב כאן מהרהורי ליבו, קצת נפלטה לו האמת ש"עברו 8 שנים ואני חייב להוציא משהו לפני שישכחו אותי".

אני אומרת: אתגר, האמן לי, עדיף שיזכרו אותך ככותב "צינורות" ו"הקייטנה של קנלר" מאשר שישכחו אותך כי כתבת את הספר הזה.

2 בסולם ליבי. ישר לרשימת המיותרים.

כולנו בסוף "פולנים" וכמו שלא זורקים אוכל לא זורקים ספרים שמגיעים עד לפתח דלתי עם שם מפוצץ כמו "פתאום דפיקה בדלת"....
הספר היה "דנדש " בתולי כזה שמחכה שיעלעלו בו ויגלו בו עולם ומלואו . ואתגר זכור לי לטובה מהספר "צינורות" שקראתי לפני כך וכך שנים. ובנוסף ,סופר ישראלי! אז כל הסיבות הטובות כבר ישנן .

יש לציין שהוא ,זה שלידי ואני לידו. פינה לעצמו כל שנייה שמצא במשך היום כדי להמשיך לקרוא את ספרו המותח
( די קנאתי היות ואני מכירה ספרים שכאלה ,מותחים וזה לא אחד מהם).
ואילו אני בעצלתיים קראתי עוד סיפור ועוד סיפור,זה לא שלא צחקתי אבל לא חיכיתי למשהו המיוחד הזה כשמחכים וממתינים בקוצר רוח.

הסיפורים הקצרים של אתגר שנונים וחדים, ובגדול הוא לוקח את המצבים הרגשיים הכי הזויים שלנו כבני אדם ועושה מהם טרמפולינה של קיצוניות. על גבול הדמיון. אם מורקמי בסיפורים הקצרים וההזויים שלו עושה זאת עם היפנים אז אתגר בסיפורים הקצרים הללו מביא את הישראליות על כל גווניה. אהבתי את "הסלט" שהוא עושה כאן אתנו כישראלים ברגישות גדולה והרבה כבוד ומביא את המשותף ,והשונה ,והדומה והמלכד ביננו גם כבני אדם .ובסך הכל מצחיק מאוד .

בכל הסיפורים שלו בסופו של דבר יש מוסר השכל וצריך להבין מהו על פי אתגר.

הסיפור המצחיק /עצוב שאהבתי והשאיר בי נגיעות הוא:

"בוקר בריאות"

בחור שאשתו עזבה אותו והוא היה כל כך עצוב ומוזנח כמו כלב רחוב שישן כל פעם בספה אחרת ובחצר אחרת. היה הולך לאכול בקפה לבד רק כדי להקשיב לשאון אנשים מקשקשים על החיים שלהם. עשה לו טוב להיות בין אנשים שיש להם חיים. די ריחם על עצמו אם שואלים אותי.
רק שפעם אחת כשישב קבוע לארוחת בוקר בא משהו בטעות אליו וחשב שהוא משהו אחר,והוא "שיחק את המשחק" לרגע הוא היה באמת משהו אחר.זה היה הזוי כי בכל יום משהו או משהי ניגשו
אליו מכרו לו, קנו ממנו ,נפרדו ממנו.עשו לו טובות.,תבעו אותו והרי מה אכפת לו הוא רק משחק הוא הרי חס וחלילה לא צריך לשאת בתוצאות וכך והוא המליץ ביושר,קנה,הרס,מכר..הגיע לפשרות.
ויום אחד בא משהו וביקש ממנו " תפסיק להיפגש אתה,ואז הוא אמר "אבל אני אוהב אותה", "לפעמים חייבים לוותר".....בסוף היה ריב, ,ירד לו דם הוא קיבל מכות בצלעות וכל הגוף שלו כאב
אבל סוף סוף הרגיש חי.

הסיפורים קצרים מלאים באמוציות, הדמויות בוודאי הם דמויות שכולנו פוגשים באמצע הדרך ואוהבים או שונאים אבל הם קיימים, ויש משהו כמו אתגר שפשוט מסתכל וכותב עלינו ואפילו עושה מזה ספר עם סיפורים נחמדים מאוד.

לפני כמה חודשים פרסמתי כאן סקירה של קובץ סיפורים אחר של אתגר קרת; עכשיו לאחר שקראתי את הקובץ הנ"ל, מתחוור לי שבדיוק את אותה הסקירה שכתבתי אז, אני יכול לכתוב גם על הספר הנוכחי. כי למעשה אין שום הבדל מהותי בין הסיפורים בקובץ ההוא - לאלו שבקובץ הזה! כי בכל סיפוריו של אתגר קרת יש המון דמיון פרוע, אבסורד, וגלישה "ממש טבעית" למחוזות של מדע בדיוני. וכן, גם המון מקוריות! ומחיקה של כל "טבו" אפשרי! סוף כל סוף כמה סיפורים אתם מכירים שתחילתם נפתחת בכלב שמלקק את זקפת הבוקר של אדוניו?... (הסיפור "בזמן האחרון דווקא עומד לי") או טחור (מלשון טחורים) שמשתלט על בעליו?... (הסיפור "טחור") חוץ מכמה יוצאים מן הכלל רוב הסיפורים הם קצרים ביותר – רובם רק שניים או שלושה עמודים.
כל התכונות שמניתי כאן למעלה, הן כנראה אלו, שהביאו את אתגר קרת להצלחה בין לאומית גדולה! (אפילו גדולה יותר מאשר בארץ...) בפולין למשל, יש לו ממש כת מעריצים!
כדאי להזכיר כאן כקוריוז, את עיריית ורשה שהעניקה לאתגר קרת, כשי, בית שמתכבד בתואר "הבית הצר בעולם"... בקיצור, בסך-הכל קובץ סיפורים מרתק שנהניתי לקרוא.

נו, אז קראתי.
פעם ראשונה שאני קוראת את קרת, וזה היה אתגר לא קטן (משחק מילים מגוחך, כמו הסופים הלא פתורים שלו).
הוא מתחיל בנסיקה וכמעט כשהוא מגיע לשיא, לסיפור שעולה מעל הממוצע שכולם רגילים אליו, הוא מתרסק, ולצערי את הנפילה שלו אי אפשר אפילו לתאר כ"מפוארת". קול ענות חלושה, ובאמת קיוויתי ליותר.
היו כמה סיפורים בודדים נחמדים ביותר, ואי אפשר להאשים אותו בחוסר מקוריות או דמיון, אבל הרושם הכללי מאכזב.

אולי בספר הבא.

זה הספר הראשון של אתגר קרת שאני קורא. קודם קראתי סיפור פה-סיפור שם, בצורה מפוזרת מכל מיני ספרים שלו.
קרת לא כותב בשפה גבוהה, מה שלדעתי רק מגדיל את יכולתו לספר סיפור טוב. בסיפור, בניגוד לספר (שמעתי שיש שפה פשוטה בכוונה ב'שום גמדים לא יבואו') אני לא מצפה לפגוש משפטים שנבנו בקפידה עם משחקי מילים מתוחכמים, או אמצעים אמנותיים בכל פינה כמו שלמדנו עליהם בתיכון. אני מצפה שהסיפור יעניין כי הוא במילא פה רק לכמה דקות. קרת נותן לי את התחושה שאנחנו יושבים בבר על בירות והוא מספר לי את הסיפור כחבר טוב, סיפור אחר כך כאילו זה נהג מונית שדווקא לא משעמם לנסוע איתו ובסיפור הבא כאילו לא פגשתי אותו לפני כן אבל הוא מספר סיפור טוב במחצית של משחק כדורגל שכמה גברים התכנסו לצפות בו, מפצחים גרעינים תוך כדי הקשבה.
הוא לא מקלל או מדבר על מין כי הוא וולגרי. הוא עושה את זה כי הוא מנסה להיות כמה שיותר אמיתי. ככה חברים מדברים זה עם זה. ככה אותו נהג מונית היה מספר את הסיפור. בשבילי זה עובד וזה לא מרגיש מאולץ. זה עושה את הסיפורים אמינים יותר וקרובים יותר (במקרים שהם לא פולשים לתחומים קצת יותר בדיוניים). אין סיפורים שנכתבו בספר ללא סיבה וללא מסר או רעיון, לדעתי. היו סיפורים שהרגשתי שנגמרו לי באמצע ואני מרגיש שלא באמת הבנתי מה הייתה כוונתו, אבל אני בטוח שיכול להיות שאחזור לסיפור פעם אחרת ואבין בדיוק מה שלא הבנתי קודם.
הסיפורים סובבים סה"כ סביב אותם נושאים- פיכחון לגבי החלומות שהיו לנו פעם (אהבה, אבהות, קריירה, עצמאות שבאה עם הגיל), שאיפה ליותר מהחיים לצד הערכה בכל זאת כלפי מה שיש, פחד מבדידות, פחד מהדברים שאנחנו לא מכירים. יחד עם זאת, רוב הזמן הוא לא דיכא אותי. הוא עורר בי הזדהות, הוא נתן לי לגיטימציה, הוא עודד אותי לדאוג לעצמי ולדברים החשובים לי.
לא מזמן הכתה בי אמת מעט מאכזבת (כמו שבגיבורי הסיפורים של קרת הכתה האמת שוב ושוב): בספרים, כמו בשירים, אם אחפש שורה תחתונה ומסר לקחת מכל ספר, לא אמצא גיוון רב. בגדול, הנושאים הם אותם נושאים. השאלה היא רק מהי צורת ההגשה. הרגשתי במהלך הקריאה שלמרות שהמסר שאני לוקח מכמה וכמה סיפורים הוא זהה, ההגשה הייתה מעניינת עבורי וזה מה שחשוב.
אם לסכם סיפורים רבים מתוך הספר במשפט אחד לעצלנים, יהיה זה מתוך שיר של רדיוהד:
I wish it was the sixties, I wish we could be happy, I wish that something would happen.

אבל אני ממליץ לא להסתפק במשפט הזה ולקרוא את הסיפורים.
אהבתי במיוחד את 'ליילנד', 'בוקר בריאות', 'דקירה', 'סימן כחול', 'דג זהב', 'אחרי הסוף', 'שדרוג'.

יצא שדווקא לספר של סיפורים קצרים כתבתי את הביקורת הכי ארוכה שלי עד כה..

כמה אהבה הגוף שלי מכיל לכתיבה של קרת.
ההיכרות הראשונה שלי איתו שהתרחשה דווקא בשיעור רוסית בתרגום מוצלח לסיפורו "לשבור את החזיר" מתוך "געגועי לקיסינג'ר", ודווקא הסיפור הזה גרם לי ליפול לרגליו של המאסטרו. זה שליווה בחטיבה ובתיכון, בכל הרגעים המוזרים והטובים.
והנה, הפתעה. ספר חדש.
"פתאום דפיקה בדלת".

אין מילים להסביר את האכזבה שלי.
אולי הציפיות שהרקיעו שחקים, אולי השאיפה למשהו עם אותם הניצוצות של פעם.
אבל משהו נכבה באתגר קרת והפך אותו לממוצע.
משהו מוזר קרה כי לא התחברתי לדמויות. לא נקשרתי לרגשות שלהן. הכול נראה לי קצת מאולץ. במיוחד זכור לי לרעה סיפור הצ'יזס כריסט עם אפקט הפרפר שנכתב ברמה רדודה וחסרת כל ייחוד.

כשסיימתי את הספר (ובאמת המשכתי בציפייה שיגיע סיפור אחד מטורף ויציל את המצב, וטעיתי), הרגשתי החמצה בשביל הספר,הסופר ובשבילי.

כל פעם שקונים ממני את הספר, אני נאבקת בעצמי להסביר שהוא פחות טוב מהקודמים ולא במעט אלא באלפי שנות אור. לשתף את הלקוח בהרגשה שהספר לא שווה את ההוצאה הכספית.

מזמן לא יצא לי להתאכזב מספר ברמה כל כך קשה.
בעמוד האחרון כשסיימתי את המשפט שחתם את המבוכה, בהיתי בחלל והתנשפתי באכזבה. כל כך הרבה ציפיות בשביל ממוצעות.
שום סיפור, שום דמות, שום רגש.

מוזר מה שזמן עושה לאנשים.