ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר בסדר

---

נשאר עוד קיר בבית שבנינו והוא באחריות אישתי, יש שיקראו לו "נישה". אני הייתי אחראי על הגינה, היא על עיצוב הנישה... לא שאני עושה תחרות, אני מעריץ את האדמה עליה היא דורכת, אבל הגינה כבר מלבלבת, בוסתן הפירות מניב, לאחרונה אכלנו משמשים, הגפנים מטפסים על הפרגולה, והתאנה חנטה פגיה... בקיצור, אני את שלי עשיתי, ובמו ידי. לגבי הנישה, או, טוב ששאלתם, היא עוד בתכנון... ובהצעות מחיר. יום אחד ראיתי את יחידתי עם סרט מידה מודדת את הרמקולים של מערכת השמע.... שאלתי "מה קורה.?"
"בשביל הנישה" היתה התשובה, בין המדפים והמשטחים... צריך לשלב את מערכת השמע...."
אז תשמעו משהו על מערכת השמע הזו: הרמקולים: נמצאו זנוחים באיזה מחסן ישן של דוד שחזר בתשובה, והזדכה על חיו הקודמים. המגבר, TECHNICS של דודה מערד, שניכסתי לעצמי כשהייתי סטודנט, פטיפון שמצאתי אצל אחות של חבר, עוד היא מחוברת ל DVD התורן. אוסף תקליטים ירושה מנרקומן בדימוס, שבזמן שהיה פורץ לבתים כדי לארגן לעצמו את ה"מנה" הבאה, היה מעיין באוסף התקליטים ובוחר 2, תמיד 2 שהכי מצאו חן בעניו. עת שפרש מחיים אלה, מסר לידי את האוסף, לאחר התלבטות מוסרית קצרה, הסכמתי להיות האוצר של אוסף אקלקטי זה...
"XXX (שם החיבה של אישתי), לא מתכננים את הנישה לפי המערכת העתיקה הזו שאיך לומר, ראתה ימים טובים יותר"
"למה לא?"
"כי היא ענקית, שומעים בה חרא, והגיע הזמן לקנות מערכת שמע חדשה"
אז ניגשתי וקניתי, כזו שמתחברת ל IPOD, GALEXI, Blue tooth ועוד דברים שלא עמדתי על טיבם.
רק שיהיה בשביל המידות.... (תכף נחזור למערכת, הזו ולחיבור ה BLUETOOTH).
אל טושה גופלה הגעתי דרך חברה שלא ממש יודעת שהיא חברה: אודיה קורן. כבר שנים שאני מקשיב לה ולנתן דטנר, אז בימי חמישי בלילה ועכשיו בצהרי שישי...אני מרגיש שהיא כבר כמו חברה... מיותר לציין שזו לא תחושה הדדית. היא המליצה על אופיר טושה גפלה, ואני הקשבתי.
את עולם הסוף אהבתי... אבל אני לא יכול להגיד את אותו דבר על הספר הזה. הרעיון מגניב, וטושה גופלה, יודע לשחק עם הרעיון של הספר ולבדוק אותו, ולבנות סביבו יקום, ואפילו עלילה.... הוא כותב יפה, הוא מאוד אינטליגנטי, שנון רגיש משכנע, ועוד.... והנה זה מגיע
אבל, אבל משהו בספר הזה לא עבד, הרעיון היה טוב , והביצוע גם, אבל מסתבר שסיפור טוב צריך משהו מעבר... משהו שהיה חסר... הרבה פעמים במהלך הקריאה שאלתי את אופיר בקול רם "מה אתה מנסה לספר לי?" זה סיפור אהבה? אז שיהיה ראוי.
ביום העצמאות מצאתי איך להנות מהספר. מכיוון שאני משתייך למשמרת יום הזיכרון של עמנו (תאוריה כזו שלי, שעםישראל מתחלק לשתי משמרות, משמרת יום הזיכרון, שמוחלפים במשמרת יום האצמעות, לא באמת מאמין בסוויץ') לא הלכתי לחגוג את יום העצמאות. נשארתי בבית לבד (המשפחה יצאה לחגוג) עם מערכת שיודעת להתחבר ב BLUETOOTH לטלפון שלי שיודע להתבר ל WI FI ומשם דרך you tube הדרך לכל המוזיקה שבעולם פתוחה...
אז כל פעם שבספר הוזכרה יצירה שלא היכרתי (וגם כאלה שהכרתי) הקלדתי ב you tube של הטלפון שהתחבר למערכת שהשמיע לי פס קול לספר, לצד כוסית של Laphroaig ... וזה חברים היה לא רע, יכול להיות שמצאתי דרך הולמת לחגוג את חג עצמאותנו (אדווח בשנה הבאה).
אמשיך לקרוא ספרים של גופלה, הוא יודע לכתוב, ויש לו רעיונות מצוינים, הפעם לטעמי הצליח לו פחות

» ביקורות נוספות של קורא כמעט הכול
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה