שישה חודשים. זה מה שנשאר לה לחיות. כך אמרו הרופאים והיא, כמובן, האמינה. איך אפשר לא להאמין לרופאים? היא בן אדם מסודר: הניירת שלה מתוייקת בסדר מופתי, הארון מסודר לפי העונות, יש צוואה ויש חלקת קבר. אז מה עושים עכשיו? עכשיו כשהיא כבר יודעת מתי היא אמורה למות? בספרים היא קראה מה עושים במצב הזה, כמו - בזבזי את כל כספך ותעשי חיים, את מה שלא הרשית לעצמך קודם, למה לא? צאי לבלות, טוסי לחו"ל, קני לך את מה שחשקה נפשך בלי לעשות חשבון. עשי מה שלא עשית כל חייך בששת החודשים שנותרו לך. הגיוני? בטח. מה אתם חושבים שהיא עשתה?
הספר של טושה גפלה נמצא בדיוק במקום בו היא נמצאה כשאמרו לה הרופאים מתי תמות. כל תושבי העיירה יודעים את יום מותם. מרגע שהגיעו לגיל 18 הם עומדים מול "התיק" שמודיע להם מתי ימותו. רעיון מעניין ואפילו אפשרי ולא מופרך. יש רופאים שאימצו אותו והם "התיק" של חוליהם. אבל רעיון מדליק - למרות חיבתי לרעיונות מדליקים - אינו ספר. מבחינתי טושה גפלה כתב רעיון והשתעשע בו קצת. לא קראתי אותו עד הסוף. השתעממתי. המספרת היא דורה – בעבר היא היתה רות - בת 18 שהולכת לפתוח את התיק שלה כדי לדעת מתי תמות. והיא מגלה תגלית נוראה ואיומה ומנסה איכשהו להתמודד עם התגלית הזו.
מה לא אהבתי? או. הכתיבה של טושה גפלה מעיקה. הוא מפרט ומפרט תאורים חוזרים על אותו דבר. הוא מתאר יחסים שקיימים רק בספרים, דיאלוגים סתמיים או מופרכים. השפה בה מדברות דמויותיו אינה מתאימה לגילן ולמצבן. הוא מנסה להיכנס לראש של בת – וממש לא מצליח. כל הסיפור נראה כמו תרגיל כתיבה שכתב חביב המורה, שהיה מתאים לו להיות סיפור קצרצר ממוקד ומרתק, אך הוא לא התאפק ומתח אותו.
התייחסויות שקראתי פה לסופר סיקרנו אותי והורדתי את ספרו האלקטרוני כדי להבין כמה אני מפספסת בהימנעותי לקרוא ספרות עברית. ובכן, לדעתי לא. אני לא ממש מפספסת. אם הסיפור הזה מייצג את הסופר - ומן הסתם הוא מייצג - אפשר לוותר.
ומה קרה לה? חודש בערך היא היתה בהלם. יום אחד היא החליטה להמשיך בחייה כמו קודם. לא נסעה לחו"ל, לא נכנסה להילולת קניות, לא השתמשה באלכוהול או סמים ולא יזמה יחסי מין מקריים עם זרים. עברו מאז 8 שנים, והיא עדיין פה.

















