• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

מאת אופיר טושה גפלה

הביקורת של yaelhar

תמונה של yaelhar
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
2.0
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

מאת אופיר טושה גפלה

הביקורת של yaelhar

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
2.0
תמונה של yaelhar
הוצאה לאור:כתר
שנת הוצאה:2010
קטגוריה:ספרות מקורית
הקודמת
שין שין
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
לפני 15 שנים

“אופיר טושה גפלה ראוי לתואר הסופר בעל השם המוזר ביותר בעולם הספרות הישראלי. כבעל שם מוזר בעצמו הוא אי”

4/63
ביקורות על ביום שהמוסיקה מתה
הבאה
עינתי
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 9 שנים•2 דקות קריאה

שישה חודשים. זה מה שנשאר לה לחיות. כך אמרו הרופאים והיא, כמובן, האמינה. איך אפשר לא להאמין לרופאים? היא בן אדם מסודר: הניירת שלה מתוייקת בסדר מופתי, הארון מסודר לפי העונות, יש צוואה ויש חלקת קבר. אז מה עושים עכשיו? עכשיו כשהיא כבר יודעת מתי היא אמורה למות? בספרים היא קראה מה עושים במצב הזה, כמו - בזבזי את כל כספך ותעשי חיים, את מה שלא הרשית לעצמך קודם, למה לא? צאי לבלות, טוסי לחו"ל, קני לך את מה שחשקה נפשך בלי לעשות חשבון. עשי מה שלא עשית כל חייך בששת החודשים שנותרו לך. הגיוני? בטח. מה אתם חושבים שהיא עשתה?

הספר של טושה גפלה נמצא בדיוק במקום בו היא נמצאה כשאמרו לה הרופאים מתי תמות. כל תושבי העיירה יודעים את יום מותם. מרגע שהגיעו לגיל 18 הם עומדים מול "התיק" שמודיע להם מתי ימותו. רעיון מעניין ואפילו אפשרי ולא מופרך. יש רופאים שאימצו אותו והם "התיק" של חוליהם. אבל רעיון מדליק - למרות חיבתי לרעיונות מדליקים - אינו ספר. מבחינתי טושה גפלה כתב רעיון והשתעשע בו קצת. לא קראתי אותו עד הסוף. השתעממתי. המספרת היא דורה – בעבר היא היתה רות - בת 18 שהולכת לפתוח את התיק שלה כדי לדעת מתי תמות. והיא מגלה תגלית נוראה ואיומה ומנסה איכשהו להתמודד עם התגלית הזו.

מה לא אהבתי? או. הכתיבה של טושה גפלה מעיקה. הוא מפרט ומפרט תאורים חוזרים על אותו דבר. הוא מתאר יחסים שקיימים רק בספרים, דיאלוגים סתמיים או מופרכים. השפה בה מדברות דמויותיו אינה מתאימה לגילן ולמצבן. הוא מנסה להיכנס לראש של בת – וממש לא מצליח. כל הסיפור נראה כמו תרגיל כתיבה שכתב חביב המורה, שהיה מתאים לו להיות סיפור קצרצר ממוקד ומרתק, אך הוא לא התאפק ומתח אותו.
התייחסויות שקראתי פה לסופר סיקרנו אותי והורדתי את ספרו האלקטרוני כדי להבין כמה אני מפספסת בהימנעותי לקרוא ספרות עברית. ובכן, לדעתי לא. אני לא ממש מפספסת. אם הסיפור הזה מייצג את הסופר - ומן הסתם הוא מייצג - אפשר לוותר.

ומה קרה לה? חודש בערך היא היתה בהלם. יום אחד היא החליטה להמשיך בחייה כמו קודם. לא נסעה לחו"ל, לא נכנסה להילולת קניות, לא השתמשה באלכוהול או סמים ולא יזמה יחסי מין מקריים עם זרים. עברו מאז 8 שנים, והיא עדיין פה.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של Boaz Ben-Zvi
Boaz Ben-Zvi
תמונה של lashke
lashke
א
אלעד
תמונה של בלו-בלו
בלו-בלו
תמונה של שמוליק כ.
שמוליק כ.
תמונה של גבריאלה
גבריאלה
תמונה של איריסיקה
איריסיקה
תמונה של יוסף
יוסף
39קוראים|גיל ממוצע58|56%נשים

על המבקרת

תמונה של yaelhar

yaelhar

ותיקה
חברה מזה 17 שנים
1,528 ביקורות•87 נבחרות•41,609 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•מתח ריגול והרפתקאות•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של yaelhar
yaelhar
ותיקה
חברה באתר מזה 17 שנים
ביקורות1,528
ביקורות נבחרות87
לייקים שקיבלה41,609
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת804מתח ריגול והרפתקאות260מדע בדיוני ופנטזיה149

דיון על הביקורת

28 תגובות
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, בלו בלו!

נראה לי שאמנע גם מספריו שזכו להתייחסות יותר טובה מאשר הספר הזה. הכתיבה פשוט לא משהו (לטעמי)
בלו-בלו
בלו-בלו•לפני 9 שנים

לא קראתי שום ספר שלו, איכשהו לא משך אותי. אחרי הביקורת הזו אני כנראה גם לא אנסה...

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, זשל"ב!

תודה שאתה מחזק את דעתי על הספר הזה.
זה שאין לנקוב בשמו
זה שאין לנקוב בשמו •לפני 9 שנים
את הספר הזה ספציפית לא יצא לי לקרוא, אבל ספרים אחרים של גופלה כן, ומלבד סיפרו הראשון, כולם היו בלתי קריאים לחלוטין - רעיונות מעניינים אולי, אבל ביצוע כושל.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, אפרתי.

קראתי רק את זה ואחרים אהבו ספרים אחרים שלו. אבל אם לשפוט לפי הספר הזה - ממש לא מוכרחים.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

רב תודות, רץ!

יש משהו שמאפיין, לדעתי, לרע ספרות עברית: הררי הגיגים שהסופרים סבורים שהם צריכים לשפוך. פרט לזה אין דמיון בינהם. היו ספרים ישראלים שמאד אהבתי: "סוס אחד נכנס לבאר", "ציפור ישנה", "נערות למופת" והם התאפיינו בחוסר המאפיין שציינתי. פרט לזה היו שונים לחלוטין האחד מהאחרים.
אפרתי
אפרתי•לפני 9 שנים

אף פעם לא ניסיתי אותו וגם לא חושבת לנסות. תודה לך שעשית זאת.

רץ
רץ•לפני 9 שנים

גם אני לא מתחבר לכתיבה של אופיר, אבל הוא ממש לא מייצג כתיבה של סופרים ישראליים.

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, נתי ק.

ראיתי שרבים חיבבו את "עולם הסוף". אולי חבל שדעתי על הסופר נקבעה לפי הספר הזה.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, חני (דולמוש)!

לא הייתי מגדירה את הספר "כבד". לא חיבבתי את הפלייליסט הכתוב. הוא לא גרם לי לחשוב או להתעניין מעבר לנושא היצירתי. ואת צודקת - טעם שונה הוא מעניין.
נתי ק.
נתי ק. •לפני 9 שנים

אגב, מאוד אהבתי את "עולם הסוף" שלו. גם שם יש רעיון משוגע, אבל ביצוע בעיניי הרבה יותר מוצלח

חני
חני •לפני 9 שנים

כבד נכון!

הרי מוות הוא בכלל נושא מורכב וכבד ולרוב מעיק.אך הרעיון הגאוני לבחור מוזיקה לטקס הוא מדליק.אהבתי את כל רשימת המוזיקה שהיא מוזיקה שאני אוהבת אז החיבור לספר היה מיידי אצלי.הכתיבה נכון היא כבדה ... ומזל שאנחנו כל אחד שונה ומגוון בדעותיו.ככה הרבה יותר מעניין.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, צב השעה!

עד היום כתבתי את שתי הגירסאות "מוסיקה" ו"מוזיקה". ההסבר שלך נשמע לי הגיוני ואאמץ את הגירסה עם ה"ז".
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, חגית.

מבחינתי סופר ש"טוחן מים" כדברייך הוא בעל חסרון ניכר, כזה המחפה אפילו על רעיון יפה ויצירתי.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, cujo !

קראתי את הביקורת שלך. אני לא אהבתי את הספר, גם לא באופן מיוחד את המוזיקה, ואני בטוחה שהוא אינו מייצג את הספרות העברית.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

רב תודות, לי יניני.

בינתיים אני לא שוקלת לקרוא עוד ספר משלו. אבל אם תקראי ותכתבי ביקורת, תעשי לי שירות מצויין (-:
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

חן חן, נתי ק.

גם אני לא התחברתי לסוג המוזיקה ולא לדרך בה היא מתוארת בספר.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, אלון.

yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

תודה רבה, מחשבות.

אחרי שקראתי אותו אני יכולה להבין.
yaelhar
yaelhar•לפני 9 שנים

רב תודות, שונרא!

את תמיד מרוממת את רוחי. הגיבורה כאן מאזינה כל הזמן למוזיקה. שמות השירים הם חלק מהסיפור, כולל הסבר למה היא אוהבת/לא אוהבת את הקטע. כחובבת מוזיקה (בסגנון אחר) העיקו עלי האיזכורים וההסברים. לדעתי למוזיקה צריך להקשיב, לא לדון בה.
צב השעה
צב השעה•לפני 9 שנים

לטעמי, ספר גרוע.

ואגב, סתם דקדוקי עניות - צריך להיות "מוזיקה" ולא "מוסיקה". מתוך האתר של האקדמיה: מילים ממוצא יווני שנתגלגלו לעברית מלשונות אירופה ונוהגים להגות בהן זי"ן ולא סמ"ך – נכתבות ב- ז'. למשל: מוזיקה, פיזיקה, פיזיותרפיה, מוזיאון.
חגית
חגית•לפני 9 שנים

אני דווקא מאד אהבתי אותו בזמנו. אבל מסכימה שיש לו נטייה להאריך במקומות מיותרים

ולטחון הרבה מים.
cujo
cujo•לפני 9 שנים

אהבתי את הספר ואת החיבור למוזיקה

אבל הסברת יפה למה את לא. שגפלה הוא לא בדיוק מייצג ספרות עיברית אל תקחי אותו כאינדוקציה :)
לי יניני
לי יניני•לפני 9 שנים

קראתי מזמן. ככל הזכור לי אני לא התחברתי אליו ומאז מנסים לשכנע אותי לקרוא את ספריו

הנוספים שפורסמו אחרי הספר הנוכחי
נתי ק.
נתי ק. •לפני 9 שנים

קראתי אותו כל כך מזמן וזכרתי שלא אהבתי. אז חזרתי לביקורת שלי ונזכרתי למה...

לאו דווקא בגלל הכתיבה, יותר בגלל טעמי המוזיקלי:-)
אלון דה אלפרט
אלון דה אלפרט•לפני 9 שנים

שונרא, יש קשר בספר ל"היום שהמוזיקה מתה", אבל צריך לקרוא את הספר כי זה לא הסבר של שורה.

חוצמזה, בדיוק כמו שיעל כתבה, לטושה גפלה יש רעיונות נפלאים אבל הביצוע שלהם מעיק וכבד.
מורי
מורי•לפני 9 שנים

תודה על האזהרה הרהוטה. ניסיתי פעם משהו משלו, אכן לא צלח.

שונרא החתול
שונרא החתול•לפני 9 שנים

את תמיד מסבירה כל כך יפה מה לא אהבת ולמה לא אהבת.

(כמובן שאת גם תמיד מסבירה כל כך יפה מה כן אהבת ולמה כן אהבת). את דיאגנוסטית מדופלמת. יש ספר שנקרא 'זה הסוף שלך' ונראה שהם בנויים סביב אותו רעיון. 'היום שהמוסיקה מתה' קשור לבאדי הולי שנהרג בתאונת דרכים. מה הקשר לספר?
28 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של yaelhar

ארץ הקוקיות השמימית

ארץ הקוקיות השמימית

אנתוני דואר

#
מספרו הקודם של דואר, "כל האור שאיננו רואים", התפעלתי מאד. גם וועדת פרס פוליצר התפעלה, בצדק. היה לי ברור שאקרא את הספר הזה, שבת-יה שיבחה בביקורתה וכתבה "אני גם לא ממש יכולה להבין מה כל כך מצא חן בעיני בספר, אבל הופתעתי לטובה." (תודה רבה! גם אני). הנושא בספר הזה שונה מאד מנושא ספרו הקודם, אם כי גם הספר הזה עוסק בהיסטוריה. בכל מיני היסטוריה, בדמויות שונות מתקופות שונות ומזמנים שונים. דואר מנסה לנסח סוג של היגיון הקשור בהיסטוריה של המין האנושי ומה שאפשר ללמוד ממנה. ניסיון נועז, שרבים נכשלו בו. גם דואר.

קשה להגדיר ולתמצת את הספר הזה. דמויות שונות מתקופות שונות לוקחות בו חלק, כולל נערה אחת החיה בעתיד הקרוב שלנו. רוב הדמויות בספר הם ילדים או נערים, אם כי חלק מהן מתבגרים במהלך הסיפור. נערה אחת חיה בקונסטנטינופול בשנת 1453 בדיוק בזמן בו העיר נופלת לידי השולטן העותומני ותושביה הנוצרים הופכים לעבדים או מתים. או גם וגם. לא רחוק משם – לפחות מבחינת המורגלים בתיירות סילונית, בהרים שהיום הם חלק מבולגריה, גר נער שנולד שסוע חיך ומשפחתו נודתה מהכפר בו חיה בגלל המפלצת שנולדה לה. הנער גוייס בכפיה, עם השוורים של המשפחה, לצבא האימפריה העות'ומנית שצר וכבש את קונסטנטינופול. שני הנערים האלה ייפגשו ויניעו את העלילה. ביבשת אחרת חי זינו – ילד שאביו הגיע לאוהיו בתחילת המאה ה 20 לעבוד (קשה) ולגדל לבדו את בנו. באותה יבשת גדל סימור, בתחילת המאה ה 21, בן לאם חד-הורית שעובדת עבודה קשה ומפרכת לפרנס את בנה. שני האחרונים ייפגשו יום אחד ויניעו את העלילה. החוט המקשר את הסיפור(?) הוא קודקס עתיק, הכולל סיפור קומי ופנטסטי, שנכתב ביון העתיקה כדי לשעשע ילדה חולה על ידי אחד, דיוגנס. הקונטרס ההרוס משנים והזנחה, מלווה איכשהו את רוב הדמויות ואת הסיפור, וגורם למי שנפגש בו להתחבר באופן לא מודע לשאר הדמוות ולהיסטוריה בכלל.

היכולת הסיפורית של דואר ממש פנומנלית. למרות הגיחה אל דמויות שונות שלא תמיד ברור איך הן קשורות לסיפור. למרות שהקורא(ת) צריכה לפענח את המוני ההקשרים הספרותיים, שדואר טומן בספרו. למרות שחלקו של הספר מתאר תקופות עתיקות והתנהגויות קשות להבנה, הספר פשוט ריתק אותי. מהערת המחבר בסוף הספר הבנתי, שדואר כיוון ל"ספר על ספרים" ושהסיפור על הקודקס העתיק שנמצא הוא שהוביל את הספר. אבל אני – חובבת סיפורים שכמוני, המתעניינת יותר באנשים מאשר בפאפירוסים עתיקים, נטלתי לעצמי חירות להבין אחרת את הספר, נשאבתי ואהבתי אותו מאד.

25.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
החיים שגנבתי

החיים שגנבתי

ניקולה סקוט

#
באמת ציפיתי לראות, איך תצליח סקוט לחלץ את הגיבורה שלה מהתסבוכת אליה היא קלעה אותה. שיטת החילוץ גרמה למידה מסויימת של חוסר אמינות, אם כי גם התסבוכת לא נראתה אמינה במיוחד.

הספר עוסק בעולם של שנות החמישים באנגליה המלקקת את פצעיה אחרי המלחמה שהשאירה הרס ומחסור. סטודנטית צעירה לרפואה מנסה להתמודד עם עולם שמרן, שרפואה בו נועדה לגברים, רצוי ממשפחות טובות, ונשים הן אחיות (או מזכירות, מורות או משרתות) ולרופאות מתייחסם בזלזול ואם יש ברירה – נמנעים מטיפולן. הסטודנטית הצעירה מנסה להשתלב בעולם הקשוח של רפואה בשנות החמישים, ואם להוסיף לקושי הכמעט בלתי נתפס של עבודה מפרכת, לימודים קשים בתנאים קשים, מה שסטודט לרפואה מכיר גם היום. סקוט תולה על כתפייה הצרות של הגיבורה שלה גם עול כבד של סוד שמקשה על חייה.

ביולי 1948 הועבר בבריטניה חוק הרפואה הציבורית. מדובר בחוק מתקדם מאד, שהחלתו אפשרה לכל אזרח, ללא קשר למצבו הכלכלי לקבל טיפול רפואי איכותי במוסדות הרפואה של הממלכה. זה יפה ומוערך, אם כי אנחנו הקדמנו את בריטניה הגדולה. קופת החולים הראשונה בישראל נוסדה ב 1911 ואחריה, עד 1940, עוד 3 קופות חולים, המרכיבות את השירות הרפואי בישראל. חוק ביטוח בריאות ממלכתי נחקק ב 1995, ואישר פורמלית את זכותו של כל אזרח לקבל טיפול רפואי, בלי קשר להכנסתו או למקום מגוריו. מסתבר שב 2015 ישראל דורגה במקום השביעי בין כ 50 מדינות, בשירות הרפואי שמקבלים אזרחיה. סלחו לי על ההרצאה – יש כל כך מעט דברים שאפשר להתגאות בהם מתחילת 2023, שאני מתרפקת על מה שאפשר.

הספר כתוב היטב ומעניין. למרות שהוא, כנראה, שייך לסוגת "ספרי נשים" הוא מצליח להימנע לרוב מגלישה לרומנטיקה, שמאפיינת את הסוגה. החלק הרומנטי פה די בטל בשישים, ומתרכז בתיאור ההתנהגות והמנטליות באותו זמן. שמרנות שאינה נבוכה מעצמה, ניסיון להחזיר את הנשים – שמילאו בתקופת המלחמה את מקום הגברים – למקומן הראוי, כבנות זוג, אמהות שאינן מתחרות בגברים. התייחסות הצדקנית לנשים "שחטאו", נכנסו להריון (לבדן! אף אחד לא עזר להן פרט לשטן הפיתויים!) ועליהן לשלם, כמובן, את מחיר החטא. קצת שיטוט במחשבות הזכיר לי חברת כנסת חסודה, ששואפת שכל הנשים, היום, במיוחד חילוניות שיש להציל מעצמן, ישמרו נגיעה עד חתונתן. גברים מבוגרים ונשואי פנים מסרבים להתרגל למציאות החדשה... סיפור מעניין ודי רלבנטי.

30.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
אנחנו מתחילים בסוף

אנחנו מתחילים בסוף

כריס ויטאקר

#
אתם מכירים את עצי הבונזאי? אותם זוועתונים ממוזערים, שאנשים קונים לפעמים כמתנה לחג, שכל כולם תהילה ליוהרה ואכזריות האדם? אמנם במקרה הזה הוא מתאכזר לצומח, שאני מקווה שבהיעדר מערכת עצבים הוא לא כל כך סובל, אבל עדיין הוא מתערב בגידולו של עץ, מונע ממנו את מה שהוא צריך כדי לגדול כמו שהטבע התכוון, מכתיב לו תבנית שמחייבת אותו להפוך ננס והכל כי הוא יכול להפוך עץ מפואר למודל ממוזער שמקשט את השולחן בסלון.

הספר הזה עוסק אמנם באנשים אבל דן במקרה בו תבנית לתוכה נוצקה הילדה שהיא גיבורת הסיפור, מחייבת אותה להתנהגות מסויימת, למבנה אישיות מסויים ולהבנה מסויימת. אין פה ניסיון זדוני, אלא נסיבות. הילדה הזו – בת 13 בזמן הסיפור – מטפלת באחיה הקטן, כי אמא שלה ויתרה על התפקיד. היא רואה את עצמה בתפקיד מסויים, מדגימה במעשיה למה עץ, שימנעו ממנו מים ואור שמש יגדל עקום. הסביבה בה מדובר היא עיירה די נידחת בקליפורניה, שמסיבות גיאוגרפיות וטופוגרפיות, שלא להזכיר אופנה, יש לה פוטנציאל להפוך לזהב. ההשקעה הנדרשת אינה דווקא לעבד את האדמה, להיפך.

אסון ותיק מניע התנהגויות בהווה, ואפשר לכתוב ספר על מה שהדמויות לא מבינות. וויטאקר כתב את הספר, על התנהגויות אנושיות בעת מצוקה, בצורה שהיטיבה מאד עם כשרון הכתיבה הנהדר שלו. הספר מוגדר ספר מתח, בגלל תעלומה בבסיסו ותוצאה של התנהגות אלימה. אבל יכול היה להיות מוגדר רומן על אנשים שהלכו לאיבוד בגלל אשמה, בושה, והשקפת עולם אמריקאית, הגורסת שגם קטין צריך לשלם על עבירה, אפילו אם היא בעצם תאונה. הספר מפצל את המציאות לפצלים וגורם לקורא(ת) להבין אנשים שרחוקים מעולמה יותר מהאיש הירוק בירח. את זה עושה וויטאקר באמצעות כתיבה, שמאפשרת לקורא להבין לבד דבר או שניים, שמאפשרת גם להזדהות עם הדמויות ולחמול עליהן.

הישגתי את הספר בזכות הביקורת של אפרתי ואני מודה לה מאד על חוויית הקריאה שזכיתי לה, בזכותה. ועכשיו יש לי דילמה: ספר נוסף של הסופר תורגם. האם 1) לקנות אותו ולקרוא אותו מיד או 2) לקנות אותו ולהמתין זמן מה או 3) לא לקנות ולחכות שיזדמן לי. כי מה הסיכוי שספרו השני של הסופר יתמודד בהצלחה עם הנעליים הגדולות של הראשון?

13.1.26

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
שלי ורק שלי

שלי ורק שלי

גבריאל טאלנט

#
קחו את "משכילה" והפחיתו ממנה את הכמיהה ללמוד. קחו את "שירת סרטני הנהג" והוסיפו אב נוכח. קחו את "הלבד הגדול" והפחיתו את האמא. הספר הזה כתוב טוב יותר משלושת הספרים שהזכרתי וגם הרבה יותר מחריד. יש כמובן עוד המון ספרים שקראתם ומהדהדים את הסיפור של אבא ובת החיים באופן שונה מהמקובל. לפעמים זה סיפור אופטימי, לפעמים לא. הסיפור הזה רחוק מלהיות אופטימי או לנסח כללים חדשים וטובים לאבהות.

נושא הספר הזה אינו הזנחת ילדים, לא בדיוק. גם לא הקושי של אב יחידני לגדל ילדה, לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר תמהוני לברוא לעצמו משק אוטרקי, המקיים את עצמו. לא בדיוק. גם לא הניסיון של גבר להמציא לעצמו עולם בו התנהגותו והדאגה לצרכיו קודם כל, תהיה מקובלת. לא בדיוק. כל הסיפור מסופר מעיניה של בת 14 שרחוקה מלהיות ילדה ואפילו רחוקה מלהיות בת. היא גודלה בלי הסברים, עם מעט מאד מלים, עם כללים חמורים שהעיקרי שבהם הוא לעולם לא לשתף אחרים בחייך. המלים השגורות בפיה הן מילות עלבון לעצמה. ככה היא מדרבנת את עצמה לעשות דברים שאף אחד לא מעלה בדעתו שילדה יכולה לעשות. להסתובב ביער, לקלוע למטרה, לטפל באקחים או ברובים. להתמודד עם ילדים בבית ספר – היא חייבת להגיע לבית ספר, החוק הזה אפילו חזק מאביה – ולעולם לא להתחבר עם אחרים, לא להחליף מילה עם איש. לנסוע לבית ספר בהסעה ולחזור, לדאוג לעצמה, לחיות בבית שאין בו תנאים מינימליים. ואבא שלה, כמובן.

הערעור היחיד לאמינותו הרבה של הסיפור, שכולו לזכות כתיבתו המצויינת של טאלנט, היה העובדה שג'וליה/טרטל/קצוצית/פרח, מוקפת באנשים זרים או זרים למחצה המתעניינים בה ומציעים עזרה שהיא לעולם לא מבקשת. הפעם היחידה שהיא מבקשת עזרה מיוזמתה, לא עבור עצמה, היא נענית בשלילה. נראה לי שחוסר ההתעניינות במה שעובר על ילדה זרה, יותר מתאים למה שקורה בסיפור מאשר התעניינות והצעות עזרה של זרים, וגם יותר מתאים למה שאנחנו מכירים לגבי יחסי שכנות מרוחקים והקפדה על אי התערבות. פרט לנקודה הזו, הספר אמין מאד, למרות הסיפור החריג בכל קנה מידה שהוא מספר.

טאלנט הצליח, בכתיבה מצויינת ותיאורים מופלאים, לברוא את עולם הסיפור שלו, לתאר את הדמויות באופן מצויין, למרות מיעוט המלים והמשפטים שהן מוציאות מפיהן. המציאות שחווה הילדה הזו - הנה, גם אני קראתי לה "ילדה" למרות שפרט לגיל הכרונולוגי היא לא ילדה בכלל – אין בה כדי להסביר את האב, ואין שום צורך בכך. מניעים אינם חלק מהסיפור הזה, רק מה שקורה בפועל. חשוב לדעת – הסיפור כולל קטעים די מחרידים וקשים לקריאה ולדמיון. אנשים רגישים, או אנשים עם השקפת עולם רומנטית, עדיף להם להימנע מקריאת הספר הזה.

12.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
איש אחד

איש אחד

קייאיצ'ירו היראנו

#
יצא שקראתי לא מעט ספרות יפנית. קצת ספרות קלאסית כמו יאסונרי קוובטה ואחרים, קצת ספרות יותר מודרנית כמו אקירה יושימורו ונוספים, קצת ספרות כאילו מתח, כמו קייגו היגשינו ואחרים, קצת ספרות בנאלית עלובה ועכשווית כמו "עד שהקפה יתקרר" או "סיפורו של חתול נודד" ועוד כמה שלא זכרתי את שמם ואין לי דרך לחפש אותם היום. הסופרים היפנים מפגינים כתיבה פשוטה ורגשנות מפתיעה, שהרגשתי שאין לי כלים לפענח אותה, בעיקר כי אני קוראת ספרות יפנית בעברית, מה שנראה לי משמעותי יותר מאשר לקרוא ספרות אמריקאית/אנגלית/צרפתית בעברית. לא יתכן שעם מיוחד ושונה מכל העמים האחרים, מוציא ספרות כל כך... פשטנית. בטוח שיש משהו נוסף שלא הצלחתי לפענח.

הסיפור עוסק באדם (לא אצטט את השמות, זה גדול עלי) שנפטר. אלמנתו מגלה לבהלתה שהוא אינו האיש שהכירה בשמו, למרות סיפורי עברו התואמים לשמו, שסיפר לה בשנים שהיו נשואים באושר. עורך דין מתגייס לברר את התעלומה – לא פרו בונו אבל בשכר נמוך. וכך אנחנו קוראים על השקפתו (של עורך הדין) על החיים ועל המוות, על זוגיות ועל הורוּת, על גזענות ועל זכויות אדם. חלק מהסיפור מוקדש לקוריאנים שחיים ביפן ומעוררים שם רגשות שליליים, כמו כל מיעוט שחי עם רוב.הכתיבה פשטנית מאד. היראנו מספר סיפורים בנליים כדי לקדם(?) את הסיפור העיקרי שלו, שהוא החלפת זהויות ומחיקת עבר שנראה כאילו אנשים רבים ביפן מפנטזים על הפיתרון הזה.

עיקר ערכו של הספר בתיאור אורחות החיים ביפן העכשווית. האזנה למוזיקה מערבית, שתיית אלכוהול מערבי במועדונים ומסעדות. הם שותים קפה(!). ילדים אוכלים מזון מערבי כמו פסטה או פיצה. לא בטוח שזה באמת המצב, אבל ניכרת היקסמותו של הסופר מאלמנטים אמריקאים ומערביים. החיים שהוא מתאר יכלו להתקיים במדינות רבות במערב, לאו דווקא ביפן. אני מניחה שבהרבה ממדינות אירופה מאכילים ילדים בפסטה והמבורגר, אנשים שותים קפה או יין, השיחות גולשות לענייני מצב וזכויות אדם. לגבי עצם התעלומה – מודה שלא הצלחתי להבין את ההסבר לגבי החלפת זהויות כפולה ולמה זה טוב.

ספר שיש לו רגעים יפים ומעניינים. אם היראנו היה מצליח לקצץ באסרטיביות את רוב ההגיגים הפילוסופיים, שמטרתם להוכיח שבעליהם הוא ליברלי ונאור, למרות שהוא קוריאני. אם היה עושה אתזה, ספרו יכול היה לקבל יותר משני כוכבים מתוך החמישה האפשריים. כמו שזה הוא יצטרך להסתפק בציון פחות מבינוני.

24.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
עשרת הנעלמים

עשרת הנעלמים

אנתוני מקארטן

#
זה ספר שאספתי מספריית הבניין שלנו, לפני שנבזזה בידי אלמוני/ם. מה שגרם לי לקחת אותו היה האיזכור על הכריכה האחורית של ספרו הקודם של הסופר "שעה אפלה" שאהבתי מאד. במקרה הזה התפוח הנוכחי לא נפל רחוק מדי מהעץ. זה ספר מתח מצויין, שגורם לך לחשוב (שוב) על נושאים שלרוב לא חושבים עליהם, כי באנו להנות, לא להתמודד עם שאלות קשות.

ארגון מצליח שעוסק בתחום הסייבר, מאתגר את ה CIA ומציע להם מבחן. הם יבחרו 10 אזרחים רנדומליים. מי מהאזרחים האלה שיצליח לא להימצא במשך חודש, יזכה ב 3 מליון דולאר. החברה ש(חושבת) שתצליח לאתר בתוך חודש את כל העשרה, תזכה בחוזה חלומות עם ה-CIA, שיהפוך אותה למעשה לשותפתו ויכניס לה סכום דמיוני. לעשרת המועמדים – שהסכימו להיבחר - ניתנות שעתיים קדימות, בהן הם רשאים לעשות כמיטב יכולתם כדי להסתתר ולברוח מצוות החיפוש.

מפעם לפעם עולה לדיון אובדן הפרטיות המובנה בחוזקה לתוך חיינו. הערים מרושתות במצלמות העוקבות אחרי האזרחים. טכנולוגיית זיהוי פנים משולבת במכשירים החיוניים לשגשוגינו. הטלפון החכם שלנו – הוא חכם מאיתנו ויש לו יותר סודות מאשר לנו – מצביע גם כשהוא לא בשימוש איפה אנחנו נמצאים ועם מי אנחנו מדברים. רחפנים למיניהם סורקים אותנו מלמעלה, שלא להזכיר לוויינים ומטוסי ריגול. מכשירים תמימים יכולים להפוך למרגלים אחרינו בבית בעזרת בינה מלאכותית וזה רק קצה קצהו של הקרחון, של המעט שידוע לי.

חלקו השני של הספר נהפך על פיו. הוא עדיין מותח מאד אבל "המנוע" שלו אחר ופחות מקורי. פה כבר צצים גורמי ממשל, שמסרבים לעשות מה שנכון וצריך (רמז – לדאוג לאזרחים שנפלו בשבי אוייב) בגלל סיבות שאינן הגנה על אזרחים, אלא הגנה על אינטרסים פרטיים. זה יכול, אולי, להפתיע את מי שלא היה פה בשנתיים ויותר שחלפו מאז 7.10 הארור.

ספר מתח מותח, נקודות למחשבה. כוכב חמישי לא ניתן לו, בגלל התפנית העלילתית שהפכה אותו לפחות מקורי ויותר מופרך, אם כי מתאר מציאות שאנחנו, לדאבון הלב, מכירים באופן אישי.

27.11.25

0

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מפעל הבובות

מפעל הבובות

אליזבת מקניל

#
בגלל הכריכה דחיתי את קריאתו של הספר הזה. לרוב אני לא מתייחסת לכריכה, אבל היא נראתה לי מתאימה לאיזה ספר נוער אידילי... טעות, כמובן. הכריכה מספרת את הסיפור אבל זה סיפור רחוק מלהיות אידילי. זה סיפור על עוני ורפש, על שרידות של חזקים, על חלומות שכנראה לא יתגשמו אם אתה עני ובור. כל זה במעטפת של סיפור אימה, של רכושנות והכנעה.

בלונדון 1850 אורגנה תערוכה עולמית של הכל. מסיפורים של סופרים בני התקופה אפשר להבין שהוצגו בה מהמצאות חדשות בתחום התעשייה ועד... כל דבר. הסיפור הזה מתרכז באמנות – ציורים ופסלים וכל מה שציירים זקוקים לו. כמו כל דבר באותה תקופה "מודרנית" (בעיני עצמה) האמנים נחלקו לשבטים שכל אחד מהם מאמין בסיגנון מסויים. נשים, כמובן היו מחוץ למודרנה. הן הוחזקו בבידוד אם היו בנות משפחה אמידה. ועבדו קשה אם היו עניות. אם לא רצו או לא יכלו לעבוד במפעל – היתה שמורה להן הזכות לסחור בגופן. זונות, או מודלים לציירים שנחשבו כזונות. לא היתה מגבלת גיל. אם את ילדה ענייה את יכולה להיות זונה, אם אבא שלך מכר אותך. היכולת לפדות את עצמך רחוקה מאד מיכולותיך להשתכר.

הסיפור מעביר את התקופה בדרך מאד אמינה. כמעט אפשר להריח (איכס...) את צחנת הרחוב, לשמוע את רעשי הרחוב באותה תקופה ולנסות לאבחן את המרחק שעברנ(?) מאז. סיפור כתוב היטב, מרתק מאד, מותח לפעמים. אהבתי מאד את הדרך המקורית בה תיארה מקניל "מה קרה אחר כך" שהוא אבן נגף לסופרים רבים, שמנסים לסגור קצוות.

מקניל, קדרית ואמנית שחיה בלונדון, כתבה ספר ביכורים טוב והצליחה להימנע מפחים טריוויאליים, האורבים לסופרים שבוחרים את ההיסטוריה כרקע הולם לסיפורם.

• 7.12.25

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
מזל של מתחילים

מזל של מתחילים

רעות וייס

אסטרולוגיה תמיד מתממשת. במיוחד הפרקים הקטנים שיש בחלק מהעיתונים או ברשתות חברתיות. תראו דוגמה: "זה שבוע שמחזיר אתכם לקרקע ומחייב התבוננות מפוכחת קדימה. נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות דורשים מכם חשיבה ארוכת טווח ולא פתרונות של כאן ועכשיו." לא משנה לאיזה מזל זה נכתב, מה כאן לא יתממש? יש שבוע שלא מחזיר אתכם מתישהו לקרקע? נושאי כספים, ביטחון והתחייבויות לא דורשים חשיבה? ככה שאני מאמינה בכל לבי לאסטרולוגייה, כי היא תמיד מתממשת.

וייס כתבה פה ספר קטן – לא מבחינת העמודים, מבחינת הסיפור שהיא מספרת – וחמוד, שנקרא כחטיף. הוא מתאר דמות אמינה של איזו שרונה, עוד רגע בת 30, שחיה רוב חייה בכפר לא כל כך קטן, בו כולם מכירים את כולם. היא מורה, שרונה, ואתם הייתם מתים שתהיה לילדים שלכם מורה כזאת. או שילמדו בבי"ס כמו בית הספר (הדמוקרטי) בו היא מלמדת. טוב, אולי בלי ה"דמוקרטי" בשם שלו, מילה שנחשבת היום פרובוקטיבית. שרונה זו היא מורה כל כך מוצלחת כי כשהיתה בכתה יב' חוותה בגידה והשפלה כל כך מזעזעת, ש"דיכאון" הוא "חיים תותים" בהשוואה למה שחוותה. עד היום היא נבוכה וביישנית, נרתעת מהתמודדות ובורחת מעימותים וכל זה. ובכן שרונה מגיעה דרך מקרה לכתוב באופן אנונימי טור אסטרולוגיה במקומון שקוראים לו "ביש" והפתעה! הטורים נכתבים לא רק בכישרון ושנינות, מסתבר שהם גם מתממשים לקוראיהם.

לוייס יש כישרון כתיבה וכישרון לספר סיפור גם אם אין בו פסגות מרהיבות וטוויסטים מדהימים. היא משתמשת נפלא בשפה, ממציאה שמות נהדרים כמו "נֶמֶש" למשתלה, "שָחֶמֶת" לפאב, או "ינשוף" לבית הספר. משתמשת בשפה מדוברת, שאני אוהבת לקרוא בה, אם כי עושה שימוש מופרז ב"בן זונה" הקשיש, שנראה לי שקרנו ירדה כבר מזמן. מצד שני וייס כותבת שהתחילה לכתוב את הספר הזה ב 2002 ואולי אז הביטוי היה עוד בשיאו. היום אין "זונה" יש "אישה בזנות" והבן שלה מן הסתם יהיה "הבן של אישה בזנות" וזה קצת ארוך לקללה.

חיבבתי מאד. סופרת ישראלית שעושה צחוק מהאמון הבסיסי שלנו, שיש עתיד קבוע, ואם רק נתפלל או נפנה למי שיודע(ת), נגלה מהו ונהפוך מאושרים ועשירים. סופרת ישראלית שלמעט כמה סצינות קומיות לא מתעסקת בבעיות משפחתיות ועל אחת כמה וכמה גורמת לך לגחך על חלקן. סופרת ישראלית שבאומץ מאפשרת לאחת מדמויותיה "לגלות" לקוראים את חוקי הז'אנר! אם נמשיך ככה לא רק סדרות טלוויזייה ישראליות יימכרו היטב לעולם הגדול, לצופים רעבי תוכן, אולי אפילו ספרים אם נותרו כמה קוראים של מלים ומשפטים.

3.1.26

1/2

לפני 4 חודשים•
★★★★★
•yaelhar
יש אלוהים בקהל

יש אלוהים בקהל

טל קינן

טל קינן מסתכל על העולם מזווית ייחודית. הוא נולד בארה"ב, בן שלישי לאביו, שהיה מתחתן סידרתי. מכתה ו', בערך, גדל בפנימיות בזמן שהוריו היו עסוקים בגירושים ובנושאים נוספים שלילדים אין כניסה אליהם. אביו היה שייך לדור בו כישרונות ויכולת לא היקנו ליהודי כרטיס כניסה לחברה האמריקאית הנחשבת. טל התקבל, לשמחת אביו, לפנימייה תיכונית נחשבת במיוחד. בגיל 20 הוא עלה לארץ – תחילה בתוכנית חילופי סטודנטים ואחר כך התגייס, יצא לקורס טיס וסיים כטייס קרב ישראלי למופת, ללא מבטא זר וכנראה ללא יכולת לחזור ולהיטמע בקהילה היהודית-אמריקאית בה גדל.

כל הוגי הדעות שנחשפתי להגותם, כותבים על החלק של הפיל אליו הם נחשפים. חלקם רואים חלק גדול מהפיל מאחרים, חלקם מנסחים אמיתות שהופכות אכסיומה לרובנו, אבל אף אחד מהם לא מצליח לראות פ י ל. טל משקיף על ההווייה הישראלית-יהודית דרך נסיונו הנדיר, להיות חלק מאלה גם מאלה, להיות האליתה המוסכמת על רוב הישראלים (לפחות עד 7.10) טייס קרב, כמו שהיה קודם אליתא אמריקאית-יהודית בקהילה שדרשה התנהגות עם קודים ברורים ונתנה השתייכות. ועדיין הוא מסתכל, להבנתי, על המציאות דרך הפריזמה של נסיונו ואינו מצליח להשתחרר מהתמונה שהיא תוצאת הניסיון שלו.

קינן מחלק את החברה הישראלית לארבע קבוצות: חילוניסטים – קבוצה המורכבת מחילונים ודתיים, אנשים שעובדים, מתגייסים לצבא, משלמים מסים, מכירים את העולם ומהווים את "פניה היפים" של ישראל עבורו. טריטוריאליסטים. קבוצה המורכבת מאנשים המקדשים את הקרקע. לא כולם מתגוררים בשטחים. הם לרוב עובדים ומתגייסים לצבא, אבל לא מתעניינים בעולם ולא מכירים אותו או בו. תיאוקרטים שהיא קבוצה של אנשים שכולם דתיים, הם לא עובדים או לפחות לא משלמים מסים, לא מתגייסים לצבא, לא מתעניינים בעולם ולא מתעניינים בישראל. הקבוצה האחרונה היא ישראל הרביעית. חיים בפריפרייה, מקבלים פחות, עובדים ומתגייסים לצבא אבל שקועים בהישרדות. החלוקה שעשה קינן היא פחות או יותר זו המקובלת עלינו, אם כי אנחנו משתמשים בשמות שונים לקבוצות. הקבוצות האלה מתנגשות זו בזו, יש מתח רב וטינה בין כל אחת מהן לבין שאר הקבוצות. המבנה שנקבע בישראל בו קבוצה אחת, החילוניסטים, נושאת על כתפיה את שאר הקבוצות, הוא מבנה שעתיד, לדעת קינן לקרוס. החילוניסטים יעזבו טיפין טיפין וישאירו את האחרים להתמודד לבד ולשקוע למה שמקובל במדינות המזרח התיכון – עוני, בערות וחיסול על ידי בריונים.

יהדות היא נושא שלרוב אינו מעניין אותי. אני מתייחסת להשתייכותי הלאומית כמו שאני מתייחסת לצבע העיניים שלי או לשתי הידים השמאליות שקיבלתי בחלוקה הלא הוגנת. כלומר – כעובדה ביולוגית שאינה מחייבת עיון. כחילונית אף פעם לא הרגשתי שאני צריכה להצדיק את יהדותי או להתנצל עליה.

קינן חושש שהיהודים ייעלמו מהעולם. החזקים והעשירים ייטמעו בקרב קבוצות דומות להם בעולם הכללי, העניים והחלשים יהפכו מיעוט בקרב השכנים הרבים מהם. הפיתרון שלו הוא יהדות מעודכנת ומתקדמת, שתקרוץ גם לחזקים ולא תהיה מבוססת על מה שנקבע לפני אלפי שנים בעבר. הספר הזה מעניין, לדעתי, בגלל זווית הראייה הייחודית של הסופר. לא יודעת אם הפיתרון שהוא מציע (למה שאינו נראה בעיני כבעייה הדורשת פיתרון) הוא בר תוקף, אבל מעניין מאד לקרוא את דעתו של מי שבחירותיו הביאו אותו הנה, ונבנו על מנטליות שונה משאנו מכירים ומאתרים סכנה שאם היא קיימת אנחנו עיוורים אליה.

לפני 6 חודשים•yaelhar

ביקורות נוספות על "ביום שהמוסיקה מתה"

ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

"כמו שלסרטים יש פסקול, שלעתים קרובות קובע את האופן שבו נפרש את מה שאנחנו רואים ומעניק לו לא רק רובד נוסף אלא גם קונטקסט, אז גם לספרים יש משהו כזה. אני מכנה את זה טון. הקול של הספר, המנגינה שלו. זה לא משהו שמיעתי, כמובן, אלא פועל יוצא, צירוף של כמה דברים שמאפשר להרגיש, תוך כמה שורות או עמודים, לאן נכנסנו ומהי החווייה שאנחנו עומדים לעבור. זה סוג המילים, כמובן, המשלב השפתי והניסוח של המשפטים, והתחביר, אבל גם הקצב, אורך הפסקאות, גוף ראשון או גוף שלישי, אם המנגינה היא מותחת או מטיפנית או מתפלספת או אוהבת את עצמה, אם יש תיאורים או שיחות, אם זה כתוב כמו שמדברים או כמו שסופרים כותבים, אם זה ארכאי או חדש, אם זה מגניב או חמוד או קולי, שובב, מתנשא, עוקצני או אדיש. את אותו סיפור אפשר לספר באינספור דרכים שונות, ומה שיקבע, מה שיגדיר, בסופו של דבר, את החווייה של הקורא, הוא הטון" (אלון דה אלפרט, ביקורת סיפרותית על 'הקבוע היחידי' מאת יואב בלום)

אז אם ככה, הטון של הספר הפיוטי והנפלא הזה הוא טון של מוסיקה. מוסיקה שמתנגנת לה שוב ושוב ברקע ללא הפסקה ומניעה את העלילה לפי הקצב - בכל פעם קצב אחר: לפעמים קצב של מוות ולפעמים קצב של אהבה ותשוקה וחיים בצל המוות.
הופתעתי ממה שהספר הזה עשה לי, בניגוד לציפיותיי מהיכרותי הרבה עם ספריו של הסופר, וניגמרו לי המילים. נישארה רק המנגינה.

לפני 9 שנים•
★★★★★
•זה שאין לנקוב בשמו
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

אני מכור למוזיקה. כמעט תמיד מתנגן לי שיר בראש, אני אוהב להאזין לה בכל רגע פנוי ואני אוהב להכיר שירים חדשים ולשמוע את הסיפורים שמאחוריהם. מהסיבה הזאת התחברתי מאוד לגיבורת הספר, שחיה את המוזיקה שהיא אוהבת כל הזמן. טושה גפלה עשה מהלך פשוט אך גאוני לדעתי כשבנה אתר לספר, בו קישורי יוטיוב של השירים לפי סדר הופעתם (duramater.co.il). הכרתי כשליש מתוכם ומה שלא הכרתי שמחתי להכיר. אהבתי לראות איך הוא התאים שיר למצב ולאדם (ההתאמה לבליז קולעת מאוד בעיניי).
עכשיו לספר עצמו- הנושא שנבחר הפעם מרתק ומאוד נהניתי מהקריאה ברבע הראשון, במיוחד לנוכח התיבול המוזיקלי. גמעתי כל עמוד בשקיקה ודמיינתי כבר איך אני כותב פה ביקורת משתפכת. הסקתי שיש לי הרבה מהמשותף עם הסופר ושהייתי שמח לשבת איתו לשיחה. תחילת הקריאה הרגישה כמו מפגש מחודש עם חבר טוב שלא ראיתי זמן רב.
אחרי הרבע הראשון באה ירידה לא גדולה מאוד, ללא חזרה להתלהבות הראשונית. אחריה מדי פעם היו הבלחות של כתיבה יותר מוצלחת מבחינתי, אם בכמה שורות ואם בכמה עמודים.
רעיון ההתמודדות עם המוות, סגנון 'מה היית עושה אם היית יודע ש-' אינו רעיון חדש. מתבקש שתהיינה קלישאות בספר ולו כחלק מהזרימה הטבעית, של דברים שחייבים להיאמר. חלקן השתלבו היטב בסיפור וקיבלו ביצוע מוצלח, כמו ההתענגות על הנאות החיים הקטנות מאת מר בריס והפשטידה של אשתו. חלקן היו לעוסות ואולי מיותרות.
מצד שני, טושה גפלה מחדש בבחירתו את העיירה כמוקד העלילה, מה שחייב אותו כמו ב'עולם הסוף' להתמודד עם שאלות שהקורא הנבון צפוי להעלות, כמו מה קורה לאדם שינסה לסיים את חייו לפני המועד שנקבע לו.
לצערי,אני חייב להודות שהרגשתי מדי פעם חוסר אמינות בעלילה, בדיאלוגים, ביחסים בין הדמויות. כמו כן הספר מעט ארוך מדי כאמור בביקורות אחרות.
כהרגלו, הסופר מעלה נקודות מעניינות למחשבה להן עוד אוסיף לחזור גם זמן רב לאחר קריאת הספר.
זה אחד הסופרים הבודדים שלא משנה מה ינסה לתאר, התמונה תיבנה בראשי במהירות. אין לי ממש דרך אחרת לתאר את זה, כי לדעתי המילה 'ציורי' לא מספיקה. זה כשרון אמיתי בעיניי.

מעניין, מעשיר מוזיקלית, זורם, מעט ארוך מדי.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•קראתי-קורא-אקרא (תומר)
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה ראוי לתואר הסופר בעל השם המוזר ביותר בעולם הספרות הישראלי. כבעל שם מוזר בעצמו הוא אינו חושש גם לבחור שמות מוזרים לגיבורי ספריו. והפעם אנו מתוודעים לדורה (בשורוק) מאטר, שפירוש שמה הוא,תנשמו עמוק... קרום המוח. כן, לא פחות!
ובכן, קרום המוח ידידתנו היא נערה יוצאת דופן בעיר יוצאת דופן במדינה בדיונית החייבת את כל קיומה למוחו הקודח של סופרנו.
באותה עיר, אינוביל שמה, אשר במדינת קרמדין, יודע כל תושב את תאריך מותו ויכול לתכננן את חייו בהתאם. גם העירייה האחראית של עיר זו מציעה שירותי תיכנון לכל דורש, טיול סביב העולם, תקליטנית לוויות ופסיכולוגית למי שמתקשה להתמודד עם גודל (או קוטן?) הבשורה.
רק דורה שלנו אינה יודעת את תאריך מותה, מצב בהחלט לא נעים לקרמנדינית מן המניין.
נשמע הזוי, מסקרן? בהחלט כן.
טושה גפלה ממשיך לדון באובססיביות בסוגיית המוות שהרי כפי שאומרת אחת הדמויות בספר, "לאורך ציר הזמן אנחנו רוב הזמן מתים..."(ציטוט חופשי). הבעיה היא שהדיון שלו במוות או בידיעת תאריך המוות וכיצד הוא משפיע על חיינו אינו תמיד עיקבי או מעניין.
הספר ארוך מדי, גדוש בפרטים וסיפורי משנה ואינו מצליח להתעלות לרמה של השאלה אותה הוא מציג.
יחד עם זאת, הוא מלא הברקות (תקליטנית הלוויות במימון העירייה, נו, בחיי!) ורעיונות מעניינים. אהבתי גם מאוד את שם הספר ואת הקישורים למוסיקה כפס הקול של החיים. טושה גפלה הוא ללא ספק סופר שונה ומקורי. ודי מרענן לפגוש את סגנונו המיוחד בעולם הספרות העברית הנדוש בדרך כלל.
ולסיכום, שווה לקרוא למרות האורך והרמה הבלתי אחידה.
נב1 אין בהוצאת "כתר" עורכים?
נב2 למה לכער את העטיפה היפהפיה עם הדימוי המקסים והרלבנטי של המטרונומים מאבן עם העיגול האדום המחריד המציין "מאת סופר עולם הסוף". אי אפשר לעשות את זה בצורה קצת יותר מעודנת? מה, אנחנו מפגרים?

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שין שין
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

וידוי - מאז מותו של מישהו חשוב לי לפני כמעט שנה, שאלת המוות, משמעותו ופשרו נכנסה לי מתחת לעור. ועד כמה שידעתי שהשאלה הזו אינה רלוונטית, אין לה תשובה אחת או אין לה תשובה בכלל- לא הצלחתי להיפטר מהמחשבה הזו. במיוחד הטרידה אותי מחשבה אחת ספציפית- איך יכול להיות שהחיים שאנחנו בונים, האהבות שאנחנו קושרים ונקשרים בהן, מערכות היחסים, המשפחה, החיים, האנרגיות, העצב, השמחה, הידע שאנחנו צוברים- איך על כל אלה, יום אחד המתג מורד. האורות כבים. המחשבה הזו לפעמים הייתה כמעט קשה מנשוא.
מאז שסימן השאלה הזה התחיל להופיע, נתקלתי בתשובות נורא מעניינות מצד אנשים שאני מכירה ולא מכירה. חלק מההסברים אפילו הרגיעו אותי, שכנעו אותי או יותר נכון – שככו אותי. אבל אני מניחה שזו שאלה שתמיד תישאר.
אני לא יודע מה הוביל את אופיר טושה גפלה לכתוב את הספר הזה, אבל תחושתי במשך כל הקריאה הייתה שכנראה מדובר בתהליך דומה (למרות שאינני יודעת כלל וגם לא בדקתי. וייתכן שמדובר בסיבות אחרות). מנעד ההסברים, התיאורים, הרגשות וגם הסיפורים המתחלפים במהלך הספר הזה די הממו אותי. ספר שכל כולו עוסק במוות אך בעצם לא מתעסק בו בכלל. הוא מתעסק בהתמודדות עם הבלתי נתפס הזה, של המתים המיועדים עצמם, ושל הסובבים אותם. ואיך נערה (ואחר כך אשה) אחת שהיא הצופה מהצד, היא בעצם מרכז הסיפור.
אחד הספרים המעניינים ביותר שקראתי, שהרבה חבוי בו מאחורי השורות, ובמספר לא מבוטל של פעמים במהלך הקריאה גרם לי לחשוב מחדש בעודי קוראת, על המושג המעורפל הזה שמכתיב למעשה במידה ניכרת את הקצב בו אנו חיים את חיינו.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•עינתי
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

אני שומר לאופיר טושה גפלה חסד נעורים ( 30 זה השמונה עשרה החדש) .מכיתה ט קראתי כמעט רק באנגלית וסופרים ישראלים היו בבחינת מוקצה. לפני שמונה שנים כאשר נסעתי לשהות ממושכת בחו"ל נתנה לי ידידה את ספרו עולם הסוף. אהבתי .מאוד אהבתי. גפלה והשהיה בחו"ל יצרו אצלי רעב לספרות עברית ועולם הסוף פתח את הדלת לרביניאן, חילו ,גרוסמן ,נחמיאס ועוד. או יותר נכון הספר פתח לי את הדלת לעולם של ספרי המקור שבו אני עדין מהלך בהיסוס אבל בהתמדה.
לצערי , שני הספרים הבאים של גפלה היו נפילה מבחינתי. יש בכתיבה של גפלה פלצנות מה ודימויים ומשחקי מילים לצד דמיון גדול ויכולת לספר סיפורים . הקטרקט הרגיש כאילו הסופר שפך את כל מה שהיה לו במגירת הכתיבה לספר ומאחורי הערפל הרגיש כאילו הסופר מנסה להרשים את הקורא בידע רב. בשניהם כישרונו של גפלה ניכר אבל הוא טבע בעודף פאתוס.אני אפילו לא בטוח שהבעיה בסופר – נראה שיד עורך חזקה יותר הייתה מוציאה ספרים טובים יותר.
קניתי את ביום שהמוסיקה מתה בגלל הכתוב לעיל ודחיתי את הקריאה בו בשל הכתוב לעיל.
אני אוהב את סימניה. האתר ממלא צורך שהיה לי כבר שנים – לדון ולחלוק חוויות מספרים אבל יש לו גם צד אפל ( אוקי אולי אני קצת נסחף פה ) מבחינתי. מאז שאני באתר קורא וכותב ביקורות התחזק בי המבקר הפנימי והוא מלווה אותי לאורך הקריאה מריע קריאות התפעלות ,רושם לעצמו משפטי ציטוט אבל גם ממלמל לעצמו ביקורת על התפתחות העלילה ,אפיון הגיבורים ובכלל בחירות הסופר.
בספר הזה הוא התעורר מוקדם בעיקר בגלל הכתוב לעיל. כבר בדף הראשון הוא התרעם על הגדרת הארץ החדשה שנראתה מעט חובבנית כאשר החלו אזכורי שירים הרגשתי שהוא תוקע את רגליו באדמה ומונע ממני להירגע ולהתמסר לספר וכאשר הגיע סצנה של דיון מתפלסף בשירים של להקות אזוטריות שהרגיש כאילו לקוח מ "נאמנות גבוהה" הוא הרים ראשו בזעם וזה היה עלול להיות סוף הסיפור .
בתור ניסיון אחרון לפיוס נקטתי שיטה אחרת – אם הסופר מנסה להוליכני בדרך מסוימת אני אזרום איתו ואראה לאן הוא לוקח . תודות לצעצוע החדש יכולתי לשמוע יו טיוב בכל ספסל בעיר וכך בכל פעם שעלה שיר ובעיקר כאשר דמות אופיינה בשיר שמתי אותו ביו טיוב והמשכתי בקריאה. בניגוד לרצונו החל המבקר הפנימי לזמזם נעימות ומפויס התיישב בפינה ויכולתי לחזור וליהנות. הספר טוב גם בלי המוזיקה אבל היא משפרת את טעמו פלאים.
יש הרגשה של נינוחות סמיכה נעימה ( הפלצנות מדבקת ואין לי דרך אחרת לתאר זאת ) בקריאה של הספר שאני בדרך כלל חווה אצל מורקמי ( לא מנסה להשוות ).
בנוסף – מצאתי את עצמי בולע ספרים בזמן האחרון . במין מרתון להגיע לדף האחרון והופ לקפוץ לעולם חדש ובספר הזה משהו בי הרפה וקראתי אותו בקריאות קצרות מהרהר בו או מקשיב למוזיקה שלו- סוג של SLOW READJ.
האם הייתי רוצה לדעת את תאריך מותי – כנראה שלא – האם הייתי מתאפק לא להציץ אם היה ניתן לי – כנראה שלא.
לא יצאתי מהספר עם תובנות גדולות על המוות או החיים ( למרות שיש לו נגיעות יפות ). אבל זה ספר טוב – אפילו טוב מאוד ואני ממליץ בחום להתמסר.

בברכת חיים ארוכים בריאים ומאושרים אני אסיים בשיר שגיליתי ואהבתי בספר .
http://www.youtube.com/watch?v=mxrhghtQf_s

לפני 13 שנים•
★★★★★
•cujo
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

נשאר עוד קיר בבית שבנינו והוא באחריות אישתי, יש שיקראו לו "נישה". אני הייתי אחראי על הגינה, היא על עיצוב הנישה... לא שאני עושה תחרות, אני מעריץ את האדמה עליה היא דורכת, אבל הגינה כבר מלבלבת, בוסתן הפירות מניב, לאחרונה אכלנו משמשים, הגפנים מטפסים על הפרגולה, והתאנה חנטה פגיה... בקיצור, אני את שלי עשיתי, ובמו ידי. לגבי הנישה, או, טוב ששאלתם, היא עוד בתכנון... ובהצעות מחיר. יום אחד ראיתי את יחידתי עם סרט מידה מודדת את הרמקולים של מערכת השמע.... שאלתי "מה קורה.?"
"בשביל הנישה" היתה התשובה, בין המדפים והמשטחים... צריך לשלב את מערכת השמע...."
אז תשמעו משהו על מערכת השמע הזו: הרמקולים: נמצאו זנוחים באיזה מחסן ישן של דוד שחזר בתשובה, והזדכה על חיו הקודמים. המגבר, TECHNICS של דודה מערד, שניכסתי לעצמי כשהייתי סטודנט, פטיפון שמצאתי אצל אחות של חבר, עוד היא מחוברת ל DVD התורן. אוסף תקליטים ירושה מנרקומן בדימוס, שבזמן שהיה פורץ לבתים כדי לארגן לעצמו את ה"מנה" הבאה, היה מעיין באוסף התקליטים ובוחר 2, תמיד 2 שהכי מצאו חן בעניו. עת שפרש מחיים אלה, מסר לידי את האוסף, לאחר התלבטות מוסרית קצרה, הסכמתי להיות האוצר של אוסף אקלקטי זה...
"XXX (שם החיבה של אישתי), לא מתכננים את הנישה לפי המערכת העתיקה הזו שאיך לומר, ראתה ימים טובים יותר"
"למה לא?"
"כי היא ענקית, שומעים בה חרא, והגיע הזמן לקנות מערכת שמע חדשה"
אז ניגשתי וקניתי, כזו שמתחברת ל IPOD, GALEXI, Blue tooth ועוד דברים שלא עמדתי על טיבם.
רק שיהיה בשביל המידות.... (תכף נחזור למערכת, הזו ולחיבור ה BLUETOOTH).
אל טושה גופלה הגעתי דרך חברה שלא ממש יודעת שהיא חברה: אודיה קורן. כבר שנים שאני מקשיב לה ולנתן דטנר, אז בימי חמישי בלילה ועכשיו בצהרי שישי...אני מרגיש שהיא כבר כמו חברה... מיותר לציין שזו לא תחושה הדדית. היא המליצה על אופיר טושה גפלה, ואני הקשבתי.
את עולם הסוף אהבתי... אבל אני לא יכול להגיד את אותו דבר על הספר הזה. הרעיון מגניב, וטושה גופלה, יודע לשחק עם הרעיון של הספר ולבדוק אותו, ולבנות סביבו יקום, ואפילו עלילה.... הוא כותב יפה, הוא מאוד אינטליגנטי, שנון רגיש משכנע, ועוד.... והנה זה מגיע
אבל, אבל משהו בספר הזה לא עבד, הרעיון היה טוב , והביצוע גם, אבל מסתבר שסיפור טוב צריך משהו מעבר... משהו שהיה חסר... הרבה פעמים במהלך הקריאה שאלתי את אופיר בקול רם "מה אתה מנסה לספר לי?" זה סיפור אהבה? אז שיהיה ראוי.
ביום העצמאות מצאתי איך להנות מהספר. מכיוון שאני משתייך למשמרת יום הזיכרון של עמנו (תאוריה כזו שלי, שעםישראל מתחלק לשתי משמרות, משמרת יום הזיכרון, שמוחלפים במשמרת יום האצמעות, לא באמת מאמין בסוויץ') לא הלכתי לחגוג את יום העצמאות. נשארתי בבית לבד (המשפחה יצאה לחגוג) עם מערכת שיודעת להתחבר ב BLUETOOTH לטלפון שלי שיודע להתבר ל WI FI ומשם דרך you tube הדרך לכל המוזיקה שבעולם פתוחה...
אז כל פעם שבספר הוזכרה יצירה שלא היכרתי (וגם כאלה שהכרתי) הקלדתי ב you tube של הטלפון שהתחבר למערכת שהשמיע לי פס קול לספר, לצד כוסית של Laphroaig ... וזה חברים היה לא רע, יכול להיות שמצאתי דרך הולמת לחגוג את חג עצמאותנו (אדווח בשנה הבאה).
אמשיך לקרוא ספרים של גופלה, הוא יודע לכתוב, ויש לו רעיונות מצוינים, הפעם לטעמי הצליח לו פחות

לפני 12 שנים•
★★★★★
•קורא כמעט הכול
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

הזמן שניתן לנו עלי אדמות הוא זמן שאול,ואילו היית יודע מתי וכיצד יסתיימו חייך,איך היית נוהג בחיים...?
בריצת מרתון כדי להספיק,בנדודים,בספירת הדקות או בחישובים אין סופיים של הזמן שנותר....?

אי הידיעה מתי נעזוב את העולם הוא בעצם החופש שלנו
לא לדעת,וטוב שכך.

זהו הלך המחשבה/הרוח מאחורי הסיפור המקורי והשנון, האירוניה שבידיעת תאריך התפוגה... המוות המתוכנן בדקדקנות.

העלילה מתרחשת בעיירה ציורית ומגוון רחב של אנשים
החיים את חייהם בידיעה מתי הם הולכים למות.
הידיעה גורמת לכל אחד מהם להתנהג באופן שונה מחברו ולתכנן את ההלוויה כאילו היא מסיבת פרידה לכל דבר.
העיר כולה מתגייסת לרעיון וכל אדם בוחר את השיר פרידה שלו בהלוויה.

אך מה קורה אם יש משהו שאינו שאינו יודע את יום מותו?
(לא אספר כדי שתרוצו לקרוא)...

אהבתי את הספר ואת העלילה השנונה,הספר מלווה לכל אורכו
בשמות של להקות ושירים משנות ה-80 וה-90 וזו בדיוק המוסיקה שאני שמעתי אז בשנות ה-80וכל איזכור כזה העלה בי נוסטלגיה ישנה.

לכל אוהבי המוסיקה באשר הם ספר נהדר.

לפני 14 שנים•
★★★★★
•חני
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

אופיר טושה גפלה הוא הסופר האהוב עליי, וזה נאמר בלי שום סייגים. הוא ניחן בזוג עיניים שרואות את העולם בצורה ייחודית, מעניינת, מלאת מעוף. הדמיון שלו מרקיע שחקים, סגנון כתיבתו חד, שנון ומלא בהפתעות. סופר איכותי שרוקם סיפורים בחסד. אני אקרא את כתביו מבלי להתמהמה, בין אם הוא מדבר על מוסיקה, תשוקה ומוות, ובין אם הוא כותב על רמזורים (ואף את זה הוא עשה).
שלושת ספריו הקודמים זכו מבחינתי לכינוי "שלושת המופלאים", לכן התרגשתי כל כך להחזיק את ספרו הרביעי, "ביום שהמוסיקה מתה". את השלושה קיוותי להפוך ל"ארבעת המופלאים" (גם על פי כינויים של ארבעה מוכרים בחנות מוסיקה שמופיעים בסיפור).
אבל מצאתי את עצמי מושכת עמודים ומכריחה את עצמי לקרוא הלאה, מכיוון שעוד לפני אמצע הספר גיליתי שהקסם המאפיין את סיפוריו נחלש. הדבר כואב לי אפילו יותר כי גרעין הסיפור גאוני ומבריק, הוא תמצית כתיבתו של גפלה. נער שרואה את "תאריך תפוגתם" של בני האדם, דווקא בעיר שכמו התפוגגה כבר מן העולם, ובתפקיד הראשי דורה מאטר חיית המוסיקה. פסיכי, מרתק ומעתיק נשימה כמו שרק גפלה מסוגל ליצור. אבל מה קרה?

הדבר שהפריע לי יותר מכל בספר הוא דווקא דורה, הגיבורה הראשית, שלא הצלחתי לחבב מהרגע הראשון. נערה מתבגרת חסרת מודעות עצמית, מרוכזת בעצמה ואדישה לתהפוכות הנפשיות שעוברות על הסובבים אותה. אהבתה למוסיקה הייתה בעיניי על גבול האובססיה, מכיוון שבחייה נשאר מקום מועט מאוד לדברים אחרים. דווקא נערה יוצאת דופן כזו (כשם שמתגלה ממש בתחילת הסיפור), שעל מנת להדגיש את שונותה הוצגה כנראה כנערה "ממוצעת" - הפכה לסתמית למדי, ויצרה אצלי דחייה מסויימת, מכיוון שהיא הורכבה מתוך קלישאות הקיימות על בני נוער. אם גפלה התכוון לכתוב כך את דורה, אכזבתי נובעת מטעמים אישיים. אם הוא לא התכוון - אני כל כך מצטערת.
החלק העצוב הוא, אגב, שגם כאישה בוגרת בת 30+, דורה לא משתפרת, אלא נשארת אישה כמעט משעממת. הפוטנציאל הסיפורי העצום שהיה לרעיון של גפלה הלך לאיבוד תחת דמות זו, ובא לידי ביטוי רק על ידי דמויות המשנה. את כל השוני והמוזרות שייעד לדמות הראשית, מכניס גפלה במיומנות לדמויות השוליים. אחיה של דורה, פלורין, חד כתער, מספק רגעים של הומור ציני נפלא, וסיפורו בלתי רגיל ומעורר מחשבה. בליז הסוררת, דמות פוערת פיות, הלוואי וכל הקללות היו נשמעות נפלא כמו כשהן באות ממנה. ברודין הפילוסוף, עם זקנו הברהמסי (כי גפלה מבין דבר או שניים במוסיקה), מספק נקודת מבט מרתקת על סוגיית המוות והגורל.
אפילו הוריה של דורה, שזוכים לדקות בודדות של תהילה, גורמים לאהדה ולהזדהות בהופעתם הקצרה.

קיימות בספר הרבה פנינים, עוקצניות ומתובלות, שהעלו לי לא פעם חיוך מרוצה. גפלה יודע איך למשוך את הסיפור מעט לימין ולשמאל ולהרחיב את זווית הראייה של הקורא, וכמהתי לרגעים בהם הוא משולל רסן ומתפרע בדמיונו המאלף. אבל לדאבוני הרב המסע שהייתי צריכה לעבור עד לרגע בו אדלה את הפנינים האלו היה ארוך מידי.
"ביום שהמוסיקה מתה" אינו פסגת היצירה של אופיר טושה גפלה בעיניי. למרות זאת, הוא קול נדיר ומרשים עמוקות בספרות הישראלית, וכסופר בכלל. אחכה בשקיקה לספר הבא.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•פָּלִימְפְּסֶסְט
ביום שהמוסיקה מתה

ביום שהמוסיקה מתה

אופיר טושה גפלה

"אינוביל היתה עיר שגרתית עד 26 ביוני 1984. באותו היום, שבזכותו נרשמה בדפי ההיסטוריה, הגיע לעיר הקטנה נער מסתורי וכתב בתיקים האישיים של תושביה את התאריך המדויק שבו ילכו לעולמם. כל תושב בהגיעו לגיל 18 זכאי לפתוח את תיקו האישי ולדעת את תאריך מותו. מאז נודעה אינוביל בכינויה "העיר שתושביה יודעים את יום מותם". היא הפכה מעיר אלמונית ונשכחת למרכז עליה לרגל וליעד תיירותי מבוקש.
כמה שנים אחרי ביקורו של הנער, ביום הולדתה השמונה-עשר, פתחה דורה מאטר את תיקה האישי, ומאותו הרגע עמדו כל חייה, כל תוכניותיה, כל אהבותיה, בסימן הבשורה יוצאת הדופן שנגלתה לה שם...."

ממליצה מאד על הספר של אופיר טושה גופלה, סופר שמהלך בגמישות, ובטבעיות על הגבול הדק שבין מציאות ומדע בדיוני, חיי יומיום ופנטזיה, יוצר מציאות אלטרנטיבית שנראית כל כך קרובה עד שאפשר לגעת בה.
שלא מפחד לגעת בספריו בפחד הכי גדול שלנו- המוות- בצורה כל כך טבעית,ישירה ובהרבה הומור.
הספרים שלו משאירים אותי עם אינסוף שאלות, מחשבות ותהיות הרבה אחרי שמחזירה את הספר למדף.
{את ספרו הראשון"עולם הסוף" המדבר על מה שמחכה לנו בעולם שמעבר, קראתי לפני מס' שנים ועד היום הוא מנקר במוחי כאחד היפים שקראתי}.

הספר נסוב סביב האפשרות לבחור האם לדעת את תאריך מותנו.
עד כמה תשפיע עלינו הידיעה מתי בדיוק נמות.
אנחנו משוכנעים שאם היום היו מספרים לנו מתי נמות היינו משנים הכל, פורצים גבולות, מתענגים, מתגרשים, אוהבים.
ידיעת התאריך "ההוא"", הופכת את הדד ליין לכל כך קרוב. שגם אם יחול בעוד שמונים שנה, אנחנו נהפוך בו כל יום, כבר מהיום.
הספר הופך את העיסוק במוות למשהו יומיומי ורגיל:
נערה הפוצחת במירוץ אחר העונג.
פקיד בנק אפרורי , מסתובב חסר אונים באפס מעשה במועד יום מותו....מצפה למוות בכל פינה.
איש אחר מגלה שנשארו לו שני עשורים לחיות, והמירוץ להספיק כמה שיותר מביא אותו לשגעון.
אשה שהידיעה שתחיה עוד עשרות שנים נטלה ממנה את המוטיבציה ליצור ולחדש ואת החיות שהייתה בה.
אנשים מתכננים בפרוטרוט את מסיבת הלוויה שלהם.
המוות הופך להיות חלק מהותי בחיי התושבים.

ספר שריתק אותי גם לאחר שסיימתי.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•חגית
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“וידוי - מאז מותו של מישהו חשוב לי לפני כמעט שנה, שאלת המוות, משמעותו ופשרו נכנסה לי מתחת לעור. ועד”