ביקורת ספרותית על ביום שהמוסיקה מתה מאת אופיר טושה גפלה
ספר מעולה

---

וידוי - מאז מותו של מישהו חשוב לי לפני כמעט שנה, שאלת המוות, משמעותו ופשרו נכנסה לי מתחת לעור. ועד כמה שידעתי שהשאלה הזו אינה רלוונטית, אין לה תשובה אחת או אין לה תשובה בכלל- לא הצלחתי להיפטר מהמחשבה הזו. במיוחד הטרידה אותי מחשבה אחת ספציפית- איך יכול להיות שהחיים שאנחנו בונים, האהבות שאנחנו קושרים ונקשרים בהן, מערכות היחסים, המשפחה, החיים, האנרגיות, העצב, השמחה, הידע שאנחנו צוברים- איך על כל אלה, יום אחד המתג מורד. האורות כבים. המחשבה הזו לפעמים הייתה כמעט קשה מנשוא.
מאז שסימן השאלה הזה התחיל להופיע, נתקלתי בתשובות נורא מעניינות מצד אנשים שאני מכירה ולא מכירה. חלק מההסברים אפילו הרגיעו אותי, שכנעו אותי או יותר נכון – שככו אותי. אבל אני מניחה שזו שאלה שתמיד תישאר.
אני לא יודע מה הוביל את אופיר טושה גפלה לכתוב את הספר הזה, אבל תחושתי במשך כל הקריאה הייתה שכנראה מדובר בתהליך דומה (למרות שאינני יודעת כלל וגם לא בדקתי. וייתכן שמדובר בסיבות אחרות). מנעד ההסברים, התיאורים, הרגשות וגם הסיפורים המתחלפים במהלך הספר הזה די הממו אותי. ספר שכל כולו עוסק במוות אך בעצם לא מתעסק בו בכלל. הוא מתעסק בהתמודדות עם הבלתי נתפס הזה, של המתים המיועדים עצמם, ושל הסובבים אותם. ואיך נערה (ואחר כך אשה) אחת שהיא הצופה מהצד, היא בעצם מרכז הסיפור.
אחד הספרים המעניינים ביותר שקראתי, שהרבה חבוי בו מאחורי השורות, ובמספר לא מבוטל של פעמים במהלך הקריאה גרם לי לחשוב מחדש בעודי קוראת, על המושג המעורפל הזה שמכתיב למעשה במידה ניכרת את הקצב בו אנו חיים את חיינו.

» ביקורות נוספות של עינתי
» ביקורות נוספות על ביום שהמוסיקה מתה