ביקורת ספרותית על ארוחת הערב מאת הרמן קוך

---

אני בבעיה עם הספר הזה.
אני לא יודעת מה הוא גורם לי להרגיש.
מצד אחד הוא מזעזע אותי אבל מצד השני הוא גם גורם לי לכעוס על עצמי. מי אמר בכלל שהייתי מתנהגת שונה במצב זהה?
הפריע לי שאין פה יציאה חד משמעית נגד אלימות, אבל בו זמנית הזכרתי לעצמי, שגם הצד הזה קיים בעולם שלנו.
שיש אנשים שיכולים להכאיב למישהו באותה קלות שהם מצחצחים שיניים לפני השינה.
עיצבן אותי היחס של המספר לאחיו, החוסר האהבה הזה, החוסר פירגון, הזלזול. אני כל כך אוהבת את אחותי, שקשה לי לדמיין מצב אחר, למרות שכידוע במציאות יש אין ספור אפשרויות ואין ספור סיפורים עגומים.
קשה לי עם הספר הזה נורא, כי הוא כתוב נהדר אבל הוא משאיר אותי במין אי נחת.
אולי כי הוא גורם לי, באי חשק מוצהר, להתמודד עם דברים שאני מעדיפה להדחיק.
ואולי בגלל שזה יכול להיות לגיטמי שלא לכל יצירה ספרותית מגיע קיום ובמה, ואולי גם בספרות הכי מתוחכמת בסופו של דבר הטוב צריך לחיות באושר ועושר והרע צריך להיענש.
אני באמת שלא יודעת.


אני מניחה שבספר הזה יש ניצוצות של גאונות, אם רק מעצם זה שהוא כל כך זעזע אותי וגרם לי לשבת עם עצמי ולתהות מה בדיוק אני מרגישה כלפיו.
השאלה היא רק מה זה בדיוק אומר?

מה אתם חשבתם?

» ביקורות נוספות של פולי
» ביקורות נוספות על ארוחת הערב