טוב, סליחה מראש אבל - איזו גברת!

חופש גדול, קיץ. אנשים יוצאים לטייל. אני טסה להולנד ומחליטה שזו הזדמנות טובה לקרוא את היומן של אנה, לפני ביקור בבית אנה פרנק באמסטרדם.

הופתעתי מאוד!
לא ציפיתי ליומן כל כך חשוף וסוער, לבגרות מדהימה של נערה בת 14, לתבונה הרבה שיש לה ויכולות הכתיבה הנהדרות שלה.

לראשונה נחשפתי לסיפור של משפחת פרנק (שנשמעת כל כך מקסימה, בייחוד האבא מלא החמלה). לאחר קריאת היומן מובן למה צנזרו חלק ממנו, אבל זה נהדר לקרוא משהו כל כך כן ואמיתי. אנה יודעת שלפעמים היא הגזימה וכתבה ביומן דברים לא נעימים בשעות קשות, היא יודעת לנתח את המצב ואת עצמה, היא ערנית לתהליכים.
מדהים לקרוא אותה לאורך הזמן ולשים לב עד כמה היא התבגרה בשנים הללו. לקראת סוף היומן היא עורכת חשבון נפש, וזה מצמרר לחשוב על כך.

אנה החליטה לכתוב יומן בשל הבדידות שהיא הרגישה, עוד לפני שנכנסו לדירת המסתור! ולמרות שהיו לה הרבה "מעריצים"!
אהבתי במיוחד את ההתבטאויות של אנה לגבי הטבע, כמה שהוא עזר לה ברגעים קשים. אהבתי לקרוא את דעותיה לגבי נושאים שונים.
אנה, הלוואי והיינו זוכים להכיר אותך יותר. הלוואי וחייך ופרי יצירתך לא היו נגדעים כך באכזריות. אני מצטערת שהיית צריכה לעבור את זה.
#לעולםלאעוד

אנה פרנק היקרה,

הנה, יום השואה מתקרב לסיומו, ולא יכולתי שלא להזכר בך, אנה פרנק, הנערה שהסתתרה עמוק עמוק בביתה, בזמני המלחמה הקשים, הכואבים והמייסרים כשברחובות העיר אנשים היו נוהגים לצעוק סיסמאות של "מוות להיהודים".
את, שתיעדת באומץ רב כל רגע ורגע מחייך באותן שנים ארורות בתוך יומן זה, שמצד אחד הוא יומן מאוד מאוד אישי, אבל מצד שני הוא גם עדות היסטורית חשובה מאין כמוה. את, שהסתכלת עמוק עמוק אל תוך העיניים חסרות האנושיות של הנאצים יימח שמם, ולא הסרת אותן לרגע, גם אם לפעמים היו לך רגעים של פחד ושל מצוקה (והיו כאלה, אני בטוח שהיו). את, שלעולם לא הרמת ידיים ושתמיד הייתה בך התקווה שאולי מתישהו כל זה ייגמר ושלא תצטרכי יותר להתחבא ולהסתתר. את, שהיית יכולה להיות עכשיו בגיל של סבתא-רבה שלי (זיכרונה לברכה) אבל בשביל כולם את תמיד תהיי נערה צעירה וחייכנית. את, שהיית גם דמות ראשית בסיפור וגם האחת שכתבה אותו. את, שתיעדת וכתבת את מה שאחרים כמוך חשבו, אבל לא חשבו לכתוב. את, את פשוט גיבורה. את, את המנצחת האמיתית.

אני כותב לך את המילים האלו מהסלון בביתי, דרך המחשב, בדמעות שאפילו לי אין מושג למה הם פורצות והתרגשות רבה, ועומד בקרוב לשלוח את אותן מילים לאתר ספרים אחד, שקוראים לו 'סימניה'.
האמת היא שבכלל תכננתי להמנע היום מיצירת מגע כלשהו עם מכשירים חשמליים כגון מחשב או טלויזיה, כי רציתי לכבד את היום. אבל אז, כשחשבתי פתאום עלייך ועל עוד ששת מיליוני היהודים שנספו, הבנתי שהדבר הכי מכבד שאני יכול לעשות למען היום הזה, זה לכתוב אלייך. פשוט לכתוב אלייך. ולא אכפת לי בכלל שלא קיימתי את ההבטחה שלי, ובכל זאת הדלקתי את המחשב. כי אין מה לעשות, מה שאני עושה כרגע זה הרבה יותר חשוב, וגם הרבה יותר מכבד.
דרך אגב, רק עכשיו שמתי לב שאני משתמש במונחים כמו 'מחשב', 'טלויזיה', מכשירים חשמליים'- מושגים שלך, כנראה, לא היו ממש מוכרים. אז הרשי לי בבקשה להסביר לך על אחד מן המכשירים, המחשב, שדרכו אני בעצם יוצר כרגע קשר איתך: המחשב הוא מין מכשיר מרובע כזה, לא כל כך גדול אבל גם לא ממש קטן, שהוא כלי תקשורת חשוב מאין כמוהו שמחבר אנשים מכל קצוות העולם. הוא משמש גם לצורך חיפוש מידע, שעשוע (סרטונים, שירים, משחקים ועוד) וגם חיפוש ספרים. כן כן, גם חיפוש ספרים.
אוף, האמת היא שזה די מסובך להסביר משהו כזה לנערה כמוך, שילדותה הייתה נטולת מסכים (וגם נטולת ילדות). בקיצור, צריך לראות את כל הפלא הטכנולוגי העצום הזה כדי להבין. אבל זה לא מה שחשוב. זה לא העיקר. מה שאני רוצה להגיד לך הוא שאני קרוב לסיומו של כתיבת מכתב חשוב מאוד שמיועד לך. ועדיין לא סיימתי לכתוב אותו. יש לי עוד מה להגיד.
מחר, כשכולנו נקום בבוקר, הכל יחזור להתנהל כרגיל: אנשים מבוגרים ייסעו לעבוד, ילדים ילכו לבתי הספר ולגנים, פועלי הבניין ימשיכו לבנות בניינים, הברים והמועדונים יחזרו לפעול ברעש ובעוצמה גדולה, אנשים יהיו יותר שמחים ולכל אחד מהם תהיה חולצה בצבע שונה, והכי חשוב: גם לא תהיה שום צפירה שתזכיר לנו את האסון הנורא שקרה.
אני כותב עכשיו את מה שאני כותב, משום שאני רוצה שגם מחר בבוקר, באותו בוקר שיגרתי ונטול צפירות שדיברתי עליו מקודם, אנשים עדיין יזכרו את היום הנורא הזה, את האנשים שלא הצליחו להינצל (וגם את אלו שנצלו, אבל חיים כאן, במדינת ישראל, בתנאים לא טובים ומתחת לקו העוני), ואני מקווה שאולי בעקבות זה, אנחנו נרגיש טוב יותר עם עצמנו ועם הסובבים אותנו. אני רוצה שנזכור כל הזמן ובכל מקום את העבר שלנו, אבל יחד עם זאת נדע גם להביט קדימה, וליצור ביחד עתיד טוב יותר: עם שלום, בלי מלחמה. עם אהבה, בלי שנאה. עם חיבוק, בלי מכה. כי סוף סוף יש לנו מדינה.
הייתי רוצה
שידעו (ויזכרו) כולם
שהייתה ילדה
אחת בעולם
והילדה הזאת
היא
אנה פרנק

שלך, זה שאין לנקוב בשמו.


נ.ב- אני יודע שאת כנראה לא תוכלי להחזיר לי תשובה, אבל אני מקווה שאת, איפה שלא תהיי, לפחות רואה את מה שכתבתי לך, וקוראת.






https://www.youtube.com/watch?v=fFvQVBJThyc

ספר מדהים! אנה פרנק כתבה יומן שמגלה נערה צעירה בעלת כישרון כתיבה בלתי רגיל, מודעות עצמית ותבונה הרבה מעבר לשנות גילה, עד כדי כך שלעיתים שכחתי שמדובר בנערה בת 13. . למרות "טבעת הסכנה והחושך", אנה שמרה על חיוביות ואופטימיות המעידות על חוסן יוצא דופן.

מספר פעמים קראתי את היומן של אנה פרנק הי"ד ובאחת הפעמים התחקיתי אחר התאריכים תוך הקבלה ללוח השנה היהודי. גיליתי דברים מרתקים. למשל, ש- 24 מתוך רישומי היומן נכתבו ככל הנראה בשבת. אחת מהן ביום שני יום הכיפורים י' בתשרי ה'תש"ג (21 לספטמבר 1942 בתאריכי היומן). לכאורה חמור מכך, ממש עם המעבר למקום המסתור, ב-11 ליולי 1942, אנה הי"ד כותבת כי בשונה מיתר משפחתה היא דווקא אוהבת את צלצול פעמוני הכנסייה הסמוכה, כי זה מרגיע אותה. וכך גם ב-25 למרץ אותה שנה היא כותבת באותו כיוון ביחס לאותם פעמונים. משפחת פרנק חגגה את חג החנוכה, הדליקה נרות, אבל בו-בזמן הם גם חגגו את החגים הנוצריים, משהו שעבור כל אורתודוקסי ייחשב כלכל הפחות תוצאה של בלבול גדול, אפילו קצת מעיק. בלוח הזמנים של מקום המסתור (אותו ניתן למצוא בפירוט רב ב-17 לנוב' אותה שנה) א.הבוקר תמיד בשעה 9 למעט "חגים, וימי ראשון" אך לא שבתות...
מישהו עוד עשוי ח"ו לבוא חשבון ולו בהרהור הלב עם קורבן תמים מקורבנות השואה הנוראה, והכל באשמתי. אך לא היא, ממש ההיפך הגמור! לא רק בגלל שיתכן גם להסביר את רוב הפעמים עם ההנחה שהיא כתבה קודם כניסת השבת או לאחר צאת השבת, ולא רק בגלל השתייכות המשפחה לזרם הרפורמי כך שזה ממש לא אשמתה לפי שום קריטריון- אלא משום שעם רקע כזה, שבכל הקשר אחר היה נחשב בעיניי כזהות יהודית רעועה ומטושטשת לגמרי, זה מדהים לקרוא קטעים אחרים ביומנה בהן באה לידי ביטוי זהותה היהודית הכל-כך חזקה. אביא כמה דוגמאות מתוך היומן:
ב-9 לאוקטובר 1942 היא כותבת שאין אויבים מרים יותר מאשר העם הגרמני והעם היהודי. לאורך כמה פעמים ביומן היא חוזרת על ההזדהות שלה עם היהודים האחרים עליהם נגזר לסבול. ב-2 למאי 1943 היא מתייחסת להכרזתה של גב' וואן-דאן. הגב' הודיעה בקול כי היא רוצה להמיר את דתה לנצרות ל"ע. מבחינת אנה הדבר נוגד הכרזה אחרת של אותה גב' יום אחד לאחר מכן כי ברצונה לעלות לירושלים לחיות בקרב יתר היהודים משום שהיא מרגישה בבית רק בקרב יהודים.
כשב-3 לנוב' 1943 אבא שלה מציע שהיא מוכרחה ללמוד משהו על "הברית החדשה" אנה מצטרפת אל אחותה הגדולה והן אומרות שישו יש"ו וחנוכה לא הולכים יחד.
ב-16 לפברואר 1944, פטר החבר שלה אומר שהחיים היו קלים בהרבה לו רק יכלו להמיר את דתם לנצרות או ייעשו קלים יותר אם ימירו את דתם אחרי המלחמה. ועדיין הוא שלל את הרעיון של המרת דת ממש, הוא רק יוודא שאף אחד לא ידע שהוא יהודי. אנה מגיבה בחריפות, מבחינתה חוסר כנות כזו היא מבישה!
וכמובן, ב-11 באפריל 1944 במהלך חג הפסח היא כותבת את אחד הקטעים הבלתי נשכחים בנוגע לזהותה היהודית. ממליץ בחום לגשת ולקרוא שוב ושוב. כך גם ב-22 למאי 1944 היא שבה וכותבת קטע נוסף ברוח הדברים.
מי שיקרא את שני הקטעים האחרונים יסכים איתי שאנה הי"ד היתה יהודיה גאה, עם זהות יהודית איתנה. ברור שיש כאן בלבול גדול, בוודאי מנק' מבט דתית אורתודוקסית, אבל היו יהודים רבים כאלה לצערנו ועדיין ישנם. זה קשור בתופעה רחבה יותר ולא באנה הי"ד או ביומן שלה. מנק' המבט שלה היא ניסתה להחזיק הכי חזק ביהדות שאותה הכירה ועליה גדלה וההליכה שלה עם זה עד הסוף זה מרשים ומדהים. הרבה למעלה מכן- גם מנק' מבט דתית זה משוקלל אחרת, לפי חשבון אחר: "הרוגי מלכות אין כל בריה יכולה לעמוד במחיצתן", גם לוליינוס ופפוס.
מעבר לנושא הנ"ל יש ביומן הזה תוכן רב. מדהים שילדה בגיל כזה כותבת ספר רב התוכן והאיכות! על היחסים שבין מתבגרים להוריהם אפשר לכתוב חיבור בפני-עצמו! (ב-12 ליולי 1942; ואז 27 לספטמבר 1942; וב-28 לנוב' 1942; וה-30 לינואר 1943; וב-2 לאפריל 1943; והמטפורה הקשה ב-29 לאוקטובר 1943 וביום למחרת; ואז שינוי טוטאלי בכל נק' המבט שלה ב-2 לינואר 1944 ויש עוד קצת הלאה).
יש גם על מעמד האישה ב-13 ליוני 1944. המדהים הוא לא רק בהצבת השאלה מדוע נשים נתפסות כנחותות יחסית לגברים? אלא בתשובתה המורכבת והמעניינת. זה לא שלנשים מגיע אותו יחס 'בגלל שנשים יכולות לעשות כל מה שגברים יכולים לעשות' כמו הסגנון בן-זמננו, אלא תשובה אחרת: נשים הן יקרות הערך קודם כל מצד נשיותן, יש את מה שנשי באישה ומצד זה קודם-כל.
יש גם קטע מפורסם על אהבה ב-2 למרץ 1944.
קטע מדהים על התמודדות עם בדידות ופחד ב-23 לפברואר 1944.
וקטע נוסף על הצד המוסרי באדם ב-6 ליולי 1944.

ביומן האדיר הזה לכל מילה ושורה יש משמעות כפולה: ראשית כמובן את הרקע והקשר לשואה וכמו שבא לידי ביטוי ביחסיה עם הוריה; ובמקביל אותו מבט ייחודי ומרתק על החיים, עם המון נושאים שונים.

אנה פרנק היא אחת מיני רבים שנספו בשואה.
בת חמש עשרה הייתה במותה, באחד ממחנות הריכוז, "ברגן-בלזן".
דבר שאנה לא ידעה, זה כמה ילדה שכמותה יכולה להשפיע על כל כך הרבה אנשים.

~~~

אנה פותחת את היומן בתיאור החיים הרגילים שלה, אלו שלפני המלחמה, שהיו טובים ופשוטים, באותו הזמן מסתבר שהיו לה הרבה "מחזרים" וחברות טובות.

אין מה לעשות, אנה הצליחה לגעת בליבי ושבתה אותי לקריאת הספר שלה.
אבל מה לעשות?- שקראתי את היומן הרגשתי שזאת חדירה לפרטיות, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה היה החלום של אנה, לשכתב את היומן ולשלוח אותו הלאה.

~~~

יש מרכיב אחד עיקרי וחשוב מבחינתי ביומן שלה, והוא הכנות והחוסר בבושה שהיא הפגינה, כלפי המשפחה, וכלפי האנשים במחבוא, היא חשפה את המחשבות האישיות שלה.

ואתם יודעים מה?
הסוף לא מספק אותי.
למרות שאנה לא יכולה לקום לתחיה ולהיות פה, היא לא יכולה לכתוב המשך מספק, טוב יותר, מאשר אחרית דבר שגוררת את סופם של כל דיירי המחבוא.
אני רוצה את אנה חיה.

לא, לא הגיע לה למות.
היא היתה נערה צעירה במותה, החיים עוד היו לפניה, הצלחתי להתחבר אליה, ואל שאר הדיירים, הצלחתי לאהוב אותה ואת הדמות שהיא מייצגת, את הרוגע שבה, את החוכמת חיים שלה, את האדם שהיא.
למה היא הייתה צריכה למות?

אני, כמוה, מאמינה באלוהים, ואני לא מבינה איך ולמה הוא נתן לזה לקרות.
אולי בגלל שאנה הפכה להיות סמל, סמל לילדים שעברו וסבלו בשואה.
אבל אני מטילה במסקנה הזאת ספק.

~~~

היא הספיקה לטעום משלושה עולמות: עולם חופשי, עולם של מחבוא, ועולם של גטאות ושואה.
כך שאר דיירי המחבוא עשו, כל אחד בדרכו שלו, וכל אחד התמודד עם המצב בצורה שלו.

קשה לקלוט שאנשים שסופר עלייהם במשך שנים, ושהתוודעתי אליהם בתור שעות אחדות, מתו.
הם מתים, וזהו.
זה "הסוף?".
או שאני טועה.

~~~

אנה גרמה לי לחשוב על הרעיון שבמלחמה הזאת, מלחמת העולם השנייה, אף אחד לא ניצח בה בפועל.
לא היהודים, לא הגרמנים הנאצים, ולא הגרמנים שאינם נאצים.
אף אחד לא ניצח.
כולם הפסידו.

6 מיליון יהודים נספו בשואה, ויחד איתם הושמדו גם אזרחים גרמנים חפים מפשע.
אלו ששרדו את השואה, אלו שהצליחו לעבור אותה, נשארו עם צלקות נפשיות לכל חייהם.
ואלו שנשארו בחיים, ואיבדו את משפחתם, חיפשו ולעיתים רחוקות מצאו את קרוביהם האבדים.

אנה רק מחזקת את העובדה שאסור לתת לדבר כזה לחזור על עצמו.
~~~

"בשום אופן לא ארצה לחיות סתם, כמו רוב האנשים. אני רוצה להביא תועלת או הנאה לאנשים החיים סביבי אף שהם אינם מכירים אותי, אני רוצה להמשיך ולחיות גם אחרי מותי!"

ובמקום כלשהו, היא טעתה.
במהלך היומן הזה, מתחילים לאט-לאט להבין את הגיבורה שלו, את אנה, אנו, הקוראים, מתחברים אליה ומתאהבים בה כבר מהרגע הראשון.
ועל זה אני אומרת, שאת אנה, הצלחתי להכיר, ולא סתם את אנה שרואים מבחוץ, הקליפה, אלא את האישיות העמוקה של הנערה.

ואני די בטוחה שמה שייחלה לו אנה עבד ועוד איך, אכן הנערה הביאה להרבה תועלת, ואיכשהו, היא באמת חיה אחרי מותה.
אנה תחייה לנצח.
בין אם זה בלבבות של הקוראים, בין אם זה בספר המאובק שנמצא אי שם במדף, בין אם זה בכל צפיה וצפירה של השואה, אנה תמיד תמשיך להיות סמל.

~~~

במהלך הספר, הצלחתי להכיר ולאהוב את אנה כבן אדם בפני עצמו, שזה הרבה מאוד, היא אדם טוב.

עצוב לקלוט שאנה לא ראתה את התהילה שלה, את הסערה שעוררה בקרב אנשים רבים.
אבל אולי איפשהו, אנה פרנק עדיין חיה ורואה את כל זה.

~~~

אני חושבת שלא היה פייר מצידי לדרג את הספר, כי באמת, לדעתי הוא היה יותר יומן מאשר ספר.
אבל עדיין, ליומן הזה מגיעות כל התשואות שאפשר לזכות בהן.

אני לא אומר יותר חוץ משהאדם שלא קרא את הספר הזה, לא יבין איזו סערת רגשות יכולה לסחוף אותך בעקבות הקריאה.

"האדם הוא החיה האכזרית ביותר."
- פרידריך ניטשה

בדרך כלל, אני לא אוהבת סרטים או ספרים על השואה. זה פשוט עצוב לי מדי. אמא שלי אומרת שאני נמנעת בכוונה מספרים וסרטים כאלו, כי אני מתכחשת לעובדה שאסון כזה יכול לקרות לנו, והיא צודקת. איך האלוהים שלנו יכל היה לגרום למיליוני יהודים למות? יש אנשים שאומרים שזו דרכו להעניש חוטאים. אני לא חושבת שרצח ואלימות הם הפתרונות לכך. ואין חטא מספיק רע שיכול להביא אחריו אסון כזה. לפחות זו דעתי בנושא.

הספר מרגש ברמות אדירות. הוא מתאר צורה כל כך יפה את חייה הקצרים של אנה ומשפחתה. אנה, נערה חפה מפשע שנספתה בשואה, חלמה חלומות. היו לה שאיפות לחיים, גם היא אהבה, כעסה ובכתה, כמו כל אחד; וזה הדהים אותי איזה הבדל יש בין החלומות של אנה, נערה בתקופת מלחמת העולם השניה, ליומנים של ימנו. בטח גם אתם תבחינו בכך. האווירה כל כך שונה, ההתבטאות של הרגשות והמחשבות כל כך שונה, מיוחדת רק לתקופה הזאת, וזאת חוויה ותענוג לקרוא אותם.

הספר הזה גרם לי להבין שאף אחד לא לא ניצח במלחמה. לא הגרמנים, לא היהודים. המלחמה הזאת גרמה לי להבין איזו חיה אכזרית היא, האדם. עד כמה היא יכולה להגיע כדי להשיג שליטה. ואני נגעלת. איזה מין אנשים יכולים להגיע כל כך רחוק במידת האכזריות שלהם, שהם יכולים לרצוח אנשים חפים מפשע?! גברים, נשים, ילדים וטף, שנגדעו חייהם בטרם זמנם רק בגלל היותם יהודים... המעט שאנחנו יכולים לעשות, זה למנוע התרחשות של אסון כזה שנית.

הספר מומלץ בחום; הוא משאיר רושם עצום, ואתם לא תתאכזבו.

ספוילרים קלים בהמשך

התחלתי לקרוא את יומנה של אנה אחרי פסח.
חשבתי שאסיים אותו תקופה קצרה אחרי יום השואה, נניח גג טיפה אחרי יום הזיכרון.
סיימתי אותו רק אתמול בלילה. שלושה ימים לפני יום ההולדת שלה לו הייתה שורדת את ברגן-בלזן ומגיעה לגיל 88.
בואו נתחיל ממה שלא אהבתי דווקא, אבל זו רק דעתי כקורא אחד מני רבים. הרגשתי שהסיפור איטי מדי הרבה פעמים.
אם כי, את זה ניתן להבין. איך אמרו בחומות של תקווה? "בכלא, הזמן עובר לאט. ובנאדם יעשה הכל להעסיק את המוח שלו" - דוגמה קלאסית. אנה ניהלה את היומן שלה וכל המשפחה ויתר המסתתרים עשו כמיטב יכולתם להשיג גם ספרים בנוסף להישרדות הפיזית שלהם במחבוא שזה היה מוות ודאי לצאת ממנו.
אנה התייחסה ביומן שלה על המערכה הגרמנית הכושלת בסטאלינגראד, כניסה רגעית של טורקיה למלחמה לצד בעלות הברית (שלא ידעתי עליה!), כמובן על הפלישה לנורמנדי יחד עם המערכה הבריטית בקאן (שהיא לא כתבה שנגררה או לפחות לא ידעה על זה) ואפילו על קשר ה20 ביולי, יחד עם עם תובנה בוגרת ויוצאת מן הכלל למה זה היה דווקא לטובה שידידינו המשופם יצא ממנה יחסית בחתיכה אחת.
ציפיתי למצוא התייחסות ליותר מאורעות מפתח במהלך המלחמה. אבל היו בעיקר ספקולציות. תזכורת ככל הנראה לכמה לקבל מידע היה דל בתקופה הזו אם אתה כלוא בצד הלא נכון שלה...
אנה פרנק כותבת בסגנון מאוד בוגר, כנה, רהוט ומלא במודעות עצמית וסביבתית, אפילו אם היא לעתים מגיעה למסקנות לא נכונות. הרבה פעמים אני בעצמי נדהם שנערה בת 14 מגיעה לרמה כזו, ושואל את עצמי האם אלמלא המלחמה היא הייתה מגיעה לרמה כזו של בגרות נפשית.
חשבתי לכתוב עוד. על ההתייחסות לבגרות המינית שלה, על ניתוח היחסים שלה עם פטר (שיש תיאוריות שאומרות שהיה שם יותר ממה שהיא כותבת, אעדיף לא לקבל אותן), על מעט האוכל הגרוע שהם נאלצים להסתפק ועל המריבות של המסתתרים על החלוקה שלו ועל נושאים אחרים.
אבל גם ככה חפרתי די הרבה...
לסיכום, בקריאה של היומן של אנה פרנק אני מרגיש שהדבקתי חור בהשכלה הספרותית שלי והבנתי מקרוב את החשיבות שלו.

"השואה הייתה שורת מעשי רצח עם ורדיפות אתניות, שבוצעו לפני ובמהלך מלחמת העולם השנייה על ידי גרמניה הנאצית בהנהגתו של אדולף היטלר, עוזריה ובעלי בריתה, כשתכליתם היו בהתחלה פגיעה במעמד היהודים, ובהמשך, בעיצומה של המלחמה, השמדתם השיטתית של כל בני העם היהודי (הפתרון הסופי). מספר הנרצחים היהודים בשואה וכתוצאה ישירה ממנה נאמד סביב שישה מיליון . בדברי הימים של העת החדשה מוכרת השואה כגדול הפשעים נגד האנושות." ~ויקיפדיה~


***

אני חושבת שכבר אמרתי את זה מתישהו, אבל החברות בילדות שלי לא הייתה זוהרת. עליתי לארץ מצרפת אמנם בגיל צעיר, אבל עבר זמן עד שלמדתי את השפה, עד שאימצתי לעצמי מבטא סביר ( עד היום המבטא הזה לא עוזב אותי.אררררג.), ועד שהבנתי את סגנון החיים החדש שאליו הלכתי לגדול כל חיי. בתור ילדה בת 7-8,חסרת ביטחון עצמי, לא חשבתי שהקלף הזה יישחק לרעתי. אני התגאתי בזה שאני שונה, או יותר נכון בזמנו- מיוחדת. לא חשבתי שילעגו לי על הלבוש או על צורת המחשבה השונה כביכול. כצפוי, התברר לי שטעיתי.
הייתי חוזרת הביתה ומספרת לאמי על כך והיא הייתה אומרת לי שהן מקנאות. שהכל רק קנאה. ואני? אני דבקתי במילותיה כאילו היו חמצן. באותה תקופה, הבנתי שאני לא רוצה להיות שונה, אלא להיות כמו כולם. חברותיי לכיתה היו מטיחות בי מילים פוגעניות, והייתי סופגת אותן בשקט עד שהבנתי שאלה הפכו לחלק מדיבור היומיום שלהן, שאני לא צריכה להיפגע מכך יותר, ושאני צריכה ללמוד לקטול אותן. הייתי משננת לעצמי משפטים ש"יצילו" אותי , ומשפרת אותם בראשי שוב ושוב כדי לא להירמס שוב פעם. אז זה אולי לקח זמן מה, אבל לבסוף הצלחתי. כשעברתי לחטיבה פגשתי בנות ממסגרות שונות, שהפכו לחברות טובות שלי ושלא היה אכפת להם אם אני צרפתייה או לא. בהחלט אפשר לומר שאני מהיסודי ואני מהחטיבה שונות לגמרי. ל ג מ ר י .
כשאני מהרהרת בכך שוב, אני לא יודעת אם מעשיהן נבעו מקנאה או מרוע. אך למה שהרוע הזה יהיה מופנה אליי דווקא? כי אני שונה? ואיך הקנאה הזו יכולה להפוך מצבים ככה? לשנות אישיות?

אני חושבת שרובכם הבינו איך כל זה קשור לספר של אנה פרנק. השואה התחילה מקנאה ורוע.ושנאה. היהודים לא ביקשו יחס כזה, הם רק רצו לחיות כאזרחים רגילים במדינה רגילה, עם בית רגיל והרגלים רגילים. אבל לא תמיד מקבלים את מה שרוצים, נכון?
אדולף היטלר- בחיי שאני לא מבינה מה היה לך נגד היהודים. זה שהם הצליחו במדינה שלך, אולי? הם הצליחו בשביל המדינה שלך. שהם היו שונים ממך? זו לא סיבה לרצוח מיליוני אנשים. לא הייתה לך שום סיבה לרצוח מיליוני אנשים.

רק מהכתיבה שלה, אפשר להבין שלאנה פרנק הייתה אישיות מדהימה. היו לה לא מעט מגרעות, וזה מה שהופך אותה לגיבורה מושלמת. הספר מונח כאן לידי, ויש פה פסקה שמראה על האישיות שלה-

"כמה טוב לנו כאן,כמה טוב ושקט. היינו יכולים להתעלם מכל הסבל הזה, לולא חרדנו כל כך לגורל כל היקרים לנו שלא יכלנו לסייע להם. אני מרגישה שאני רעה, משום שאני שוכבת במיטה חמה, בעוד החברות הכי טובות שלי מושלכות אי-שם בחוץ. פחד אוחז בי כשאני חושבת על כל אלה שתמיד חשתי אליהם קשר עמוק, ושעכשיו נפלו טרף בידי הבריונים האכזריים ביותר עלי אדמות. וכל זה כיוון שהם יהודים."
ברור שההמתנה הנצחית ב"בית" החדש של אנה היתה קשה לה מאוד. ואני בטוחה שהמיטה לא הייתה חמה כל כך כמו שהיא מציינת. היא מתלוננת על כך ביומנה, וזה מובן מאליו. אבל היא עדיין דואגת לשלום אחרים שהיא לא יודעת מה עלה בגורלם, ספק אם הם עדיין בחיים. הקשרים שלה עם משפחתה ועם המשפחה הנוספת שהתגוררו איתם לא היו ממש טובים, מה שהיה יכול להקשות על המצב אם לא ידעה לסלוח ולהבין את מצבם של האחרים.

הו וואו. יצאה לי ביקורת ארוכה יותר ממה שחשבתי שהיא תהייה...
לסיום, אני רוצה להביא משפט שהיא כתבה ביומן שלה-
"צא החוצה,לשדות,לטבע ולשמש. צא החוצה ונסה למצוא שוב את האושר שבתוכך. חשוב על כל היפה שצומח בתוכך ומסביבך והיה מאושר"


וזהו^^

קשה לראות שאנה פרנק לא הייתה נערה רגילה.
היא הייתה נערה שהשתוקקה לכתוב, ליצור, לגדול, לעזור, להיות עצמאית ולהיות מי שהיא באמת, הצד שבה שאף אחד לא הכיר. היא עברה דברים שקשה להבין וכנראה לעולם לא נבין, שגורמים לך לתהות ולחשוב איך היא עברה אותם. כמה חוזק נפשי, כמה אומץ. והיא בסך הכל הייתה נערה בת 13. היא הייתה נערה אופטימית, עם שאיפות ואמונות באנשים ובאנושיות. לדעתי, זה מה שהחזיק אותה שם למרות כל הקשיים.

דרך יומנה, קשה שלא לשים לב לכמה שאנה התבגרה. המכתבים הראשונים שלה, לפני שנכנסו למסתור, בהם היא תיארה את הילדים בכיתה שלה ואת מסיבת היומולדת שלה נראו לי כמו מכתבים רגילים של נערה מתבגרת. בניגוד מוחלט למכתבים אלו, המכתבים האחרונים שלה נראים כאילו כתבה אותם אישה צעירה עם תובנות עמוקות ורצון להפתח ולהיות מי שהיא ולמצוא מישהו שיוכל להבין אותה באמת. רצון להפסיק להסתתר ולפחד. וכל זה רק כשנתיים אחרי. כל החוויות הקשות שהיא הספיקה לעבור בגילה הצעיר,שבמהלכן הצליחה למרות הכל לשמור על אופטימיות, להתאהב, ללמוד, להנות ולצחוק, ביגרו אותה. היא בעצמה ראתה את השינוי הגדול שהתחולל בה.

כל פעם שאנה כתבה על ציפיותיה ומחשבותיה על אחרי המלחמה, משהו צבת לי בלב. ויש לכך סיבה. בניגוד לרוב הספרים האחרים, הסוף של הסיפור הזה ידוע. והסוף כואב. איזה עתיד מדהים היה יכול להיות לה. דמיינתי את אנה יושבת על שולחן ורושמת את היומן וכל פעם רציתי כאילו ללחוש לה - ״אנה, את לא תראי את החיים שאחרי המלחמה. את לא תשרדי...״. מה שעוד צבת לי בלב הוא המכתב האחרון. המכתב בו היא נפתחה בפני קיטי ותיארה את עצמה ואת מי שהיא באמת. זה הרגיש לי שהיא כתבה את המכתב הזה כאילו היא ידעה שזה המכתב האחרון שהיא תכתוב...

במכתביה, כתבה אנה על רצונה העז להיות סופרת או עיתונאית ועל רצונה לתרום ולעזור לאחרים, להשאיר חותם. היא רצתה להמשיך לחיות גם אחרי מותה. וזה באמת מה שקורה. מידי יום מבקרים עשרות ואפילו מאות אנשים מכל העולם בבית בו הסתתרו אנה פרנק והאחרים ושומעים את סיפורם (הייתי שם לפני 4 שנים וזה מקום חובה לבקר בו, במיוחד למי שקרא את היומן). מידי יום אנשים ונערים בכל העולם קוראים את יומנה ובכך חווים את סיפורה. מידי שנה, ביום הזיכרון לשואה ולגבורה, מוקרנים סרטים בטלוויזיה אודותיה ואודות חייה במסתור. חרף זאת, עצוב לי לחשוב על החותם האחר שהיא הייתה יכולה להשאיר, במידה והייתה שורדת את המלחמה והופכת לעיתונאית או לסופרת כמו שהיא חלמה. היה לה את הכישרון והאהבה לכתיבה וחבל שהיא לא יכלה לממש אותו יותר...

ולסיכום - הספר מומלץ בחום !