יומנה של אנה פרנק הוא אחד הספרים היחידים שכל קורא שניגש לקרוא אותו לראשונה יודע את סופו, את הדרך שעשה הספר כקונספט אל ידיו ומותה של הכותבת הצעירה שלא זכתה לראות את יומנה הופך לספר - אבל לא את הדיוק של האירועים המתרחשים בו.
זו הפעם הראשונה שבה קראתי את הספר, שלדעתי ולהרגשתי האישית, אם בתור יהודיה, ישראלית או אישה – הייתי חייבת לעשות. אם בתרבות שלנו כקוראים ישנם ספרים שהם "מאסט" – אז זה אחד מהם, לנו כאן בארץ ישראל, ועוד כשחלק מאיתנו גם צאצאים של ניצולים מתקופת השואה.
על אנה פרנק שמעתי אין ספור: הבית באמסטרדם, עץ הערמון הנשקף מחלון "הבית האחורי" [ושהתמוטט לפני כשנה או יותר וחלקים ממנו פוזרו במספר מקומות בעולם ונשתלו מחדש], ילדה בת 13 שכותבת יומן, על משפחתה ויתר המסתתרים שחוץ מאביה כולם נספו בשואה ובמיוחד על כישרונה הגדול בכתיבת הדברים: שנתיים בבית אחד סגורים ומסוגרים.
כישרונה של אנה הוא סוג של חידה – מי שלא קרא את הספר לא יבין ולא יוכל להפנים את היכולות שהיו לילדה הזו להתבטא, לספר, לחוות, לתאר. אין ספק שאם מבוגר היה כותב את קורות הסתגרותו והסתגרות בני משפחתו בבית שכזה ההסתכלות הייתה לבטח מפחידה, מורכבת מרגשות שהמוות הצפוי מלווה אותן, חסרת אופטימיות, קשה מנשוא, מתסכלת.
לא פעם מצאתי את עצמי תוהה האם באמת כתבה ילדה בת 13, המתבגרת לתוך 14 ומ-14 ל-15 , "סיפור" שכזה? אנה כותבת ל"קיטי", חברה דמיונית שהיא היומן, והספר שמתגלה ממנו אינו מלא מִסכנוּת ופחדים כמו שאולי היינו מצפים במצב הסתגרות שכזה, אלא בעיקר חיי היומיום המכניים והיחסים בין כל הסובבים-המסתתרים, האוכל וחוסר האוכל, המסתירים, הבית ופשטות החיים של אז, התנהלות המגורים בבית האחורי, יחסיה עם הוריה ואחותה, והתקווה הגדולה שלה לחיות – אם לכתוב, להיות עיתונאית או סופרת ואהבתה לטבע. אנה מציאותית ומתבטאת בהמון כנות, פשטות ולמרות הכל – אופטימיות.
את הספר סיימתי אתמול, אחרי שלקח לי 3 חודשים לקרוא אותו בעיקר מסיבות של חוסר זמן פנוי... אך היום בבוקר הייתה לי הארה:
כל עוד קראתי את הספר אנה הייתה חיה.
ברגע שהגעתי לסוף היא מתה. כאילו אני הבאתי למותה. רק בשלב קריאת "אחרית הדבר" התכווץ גרוני בכאב ורחמים כה גדולים הציפו אותי. אני ידעתי מה יקרה לה כשהיא כותבת על הכל בזמן הווה, למשל כשהיא מקווה לפלישה הגדולה במאי 1944 ונחשפת אליה בתקוות ענקיות כשבועיים אחרי ב 06/06 ולא יכולתי לעשות דבר כדי למנוע את המוות המכוער הזה ממנה ומיתר המסתתרים.
"יום רביעי ה- 29 במרס 1944
אמש אמר השר בולקסטיין [שר החינוך בממשלת הולנד הגולה] בתחנת השידור אורַניֶיה [שידורי הרדיו בהולנדית מלונדון], שאחרי המלחמה ייאספו יומנים ומכתבים שנכתבו במלחמה הזאת. מובן שאליו שכולם יסתערו מיד על היומן שלי. תארי לך כמה מעניין יהיה אם אפרסם רומן על הבית האחורי. לפי השם יחשבו כולם שמדובר ברומן בלשי".
אנה, ילידת 1929, קיבלה את היומן לכבוד יום הולדה ה-13, ב- 12/06/1942 וכתבה בו עד ה- 01/08/1944. כל שמונת המסתתרים נתפסו ארבעה ימים לאחר מיכן ונשלחו למספר מחנות ריכוז והשמדה כשרק אביה ניצל. רישומי היומן נמצאו ונשמרו ע"י אחת המסתירות והועברו אליו לאחר המלחמה. בשנת 1947 פורסם היומן לראשונה והוא היה מורכב מהיומן המקורי והיומן שאותו עיבדה אנה עצמה בעקבות ההודעה של השר. אביה נפטר בשנת 1980.
בשנת 1998 התגלו עוד חמישה עמודים בכתב ידה של אנה ובנוסף נחשפו הקטעים המקוריים בהם כתבה אנה על מין – נושא שבגרסה המקורית הושמט מאחר ובתקופה בא יצא לראשונה היה נחשב טאבו לכתוב עליו בספרים לנוער, ובמיוחד ע"י נערה בגילה של אנה. הספר הזה מקיף בסופו של דבר את כל החומרים שנמצאו.
אנחנו, שנולדנו אחרי המלחמה והרבה אחרי המלחמה, לעולם לא נוכל להבין ולכמת את הכאב, הסבל והטרגדיות שעברו האנשים האלו, אלו שהושמדו ואלו שאחרי הכל צלחו וחיו בינינו. אני עוד זוכרת בילדותי נסיעות באוטובוס בת"א ואנשים זקנים יושבים במושבים עם מספר על זרועם. דרך אנה, זה אולי המעט שאפשר לחוות "בזמן אמת", צד אחד קטן וזעיר של המלחמה המכוערת הזו בגלל הרצון השטני להשמיד עם רק בגלל אמונתו.
ספר שהוא חובה.
![אנה פרנק-יומן [כריכה רכה]](https://cdn.simania.co.il/bookimages/covers21/219037.jpg)
















