ביקורת ספרותית על אנה פרנק-יומן [כריכה רכה] - הנוסח המלא בתרגום חדש מאת אנה פראנק
ספר מעולה

---

אנה פרנק היא אחת מיני רבים שנספו בשואה.
בת חמש עשרה הייתה במותה, באחד ממחנות הריכוז, "ברגן-בלזן".
דבר שאנה לא ידעה, זה כמה ילדה שכמותה יכולה להשפיע על כל כך הרבה אנשים.

~~~

אנה פותחת את היומן בתיאור החיים הרגילים שלה, אלו שלפני המלחמה, שהיו טובים ופשוטים, באותו הזמן מסתבר שהיו לה הרבה "מחזרים" וחברות טובות.

אין מה לעשות, אנה הצליחה לגעת בליבי ושבתה אותי לקריאת הספר שלה.
אבל מה לעשות?- שקראתי את היומן הרגשתי שזאת חדירה לפרטיות, הייתי צריכה להזכיר לעצמי שזה היה החלום של אנה, לשכתב את היומן ולשלוח אותו הלאה.

~~~

יש מרכיב אחד עיקרי וחשוב מבחינתי ביומן שלה, והוא הכנות והחוסר בבושה שהיא הפגינה, כלפי המשפחה, וכלפי האנשים במחבוא, היא חשפה את המחשבות האישיות שלה.

ואתם יודעים מה?
הסוף לא מספק אותי.
למרות שאנה לא יכולה לקום לתחיה ולהיות פה, היא לא יכולה לכתוב המשך מספק, טוב יותר, מאשר אחרית דבר שגוררת את סופם של כל דיירי המחבוא.
אני רוצה את אנה חיה.

לא, לא הגיע לה למות.
היא היתה נערה צעירה במותה, החיים עוד היו לפניה, הצלחתי להתחבר אליה, ואל שאר הדיירים, הצלחתי לאהוב אותה ואת הדמות שהיא מייצגת, את הרוגע שבה, את החוכמת חיים שלה, את האדם שהיא.
למה היא הייתה צריכה למות?

אני, כמוה, מאמינה באלוהים, ואני לא מבינה איך ולמה הוא נתן לזה לקרות.
אולי בגלל שאנה הפכה להיות סמל, סמל לילדים שעברו וסבלו בשואה.
אבל אני מטילה במסקנה הזאת ספק.

~~~

היא הספיקה לטעום משלושה עולמות: עולם חופשי, עולם של מחבוא, ועולם של גטאות ושואה.
כך שאר דיירי המחבוא עשו, כל אחד בדרכו שלו, וכל אחד התמודד עם המצב בצורה שלו.

קשה לקלוט שאנשים שסופר עלייהם במשך שנים, ושהתוודעתי אליהם בתור שעות אחדות, מתו.
הם מתים, וזהו.
זה "הסוף?".
או שאני טועה.

~~~

אנה גרמה לי לחשוב על הרעיון שבמלחמה הזאת, מלחמת העולם השנייה, אף אחד לא ניצח בה בפועל.
לא היהודים, לא הגרמנים הנאצים, ולא הגרמנים שאינם נאצים.
אף אחד לא ניצח.
כולם הפסידו.

6 מיליון יהודים נספו בשואה, ויחד איתם הושמדו גם אזרחים גרמנים חפים מפשע.
אלו ששרדו את השואה, אלו שהצליחו לעבור אותה, נשארו עם צלקות נפשיות לכל חייהם.
ואלו שנשארו בחיים, ואיבדו את משפחתם, חיפשו ולעיתים רחוקות מצאו את קרוביהם האבדים.

אנה רק מחזקת את העובדה שאסור לתת לדבר כזה לחזור על עצמו.
~~~

"בשום אופן לא ארצה לחיות סתם, כמו רוב האנשים. אני רוצה להביא תועלת או הנאה לאנשים החיים סביבי אף שהם אינם מכירים אותי, אני רוצה להמשיך ולחיות גם אחרי מותי!"

ובמקום כלשהו, היא טעתה.
במהלך היומן הזה, מתחילים לאט-לאט להבין את הגיבורה שלו, את אנה, אנו, הקוראים, מתחברים אליה ומתאהבים בה כבר מהרגע הראשון.
ועל זה אני אומרת, שאת אנה, הצלחתי להכיר, ולא סתם את אנה שרואים מבחוץ, הקליפה, אלא את האישיות העמוקה של הנערה.

ואני די בטוחה שמה שייחלה לו אנה עבד ועוד איך, אכן הנערה הביאה להרבה תועלת, ואיכשהו, היא באמת חיה אחרי מותה.
אנה תחייה לנצח.
בין אם זה בלבבות של הקוראים, בין אם זה בספר המאובק שנמצא אי שם במדף, בין אם זה בכל צפיה וצפירה של השואה, אנה תמיד תמשיך להיות סמל.

~~~

במהלך הספר, הצלחתי להכיר ולאהוב את אנה כבן אדם בפני עצמו, שזה הרבה מאוד, היא אדם טוב.

עצוב לקלוט שאנה לא ראתה את התהילה שלה, את הסערה שעוררה בקרב אנשים רבים.
אבל אולי איפשהו, אנה פרנק עדיין חיה ורואה את כל זה.

~~~

אני חושבת שלא היה פייר מצידי לדרג את הספר, כי באמת, לדעתי הוא היה יותר יומן מאשר ספר.
אבל עדיין, ליומן הזה מגיעות כל התשואות שאפשר לזכות בהן.

אני לא אומר יותר חוץ משהאדם שלא קרא את הספר הזה, לא יבין איזו סערת רגשות יכולה לסחוף אותך בעקבות הקריאה.

» ביקורות נוספות של אנג'ל
» ביקורות נוספות על אנה פרנק-יומן [כריכה רכה] - הנוסח המלא בתרגום חדש