ביקורת ספרותית על התנתקויות מאת תמרה אבנר
ספר טוב

---

תהליך לא פשוט עברה מדינת ישראל, ארץ ישראל ואדמתה, עם פינוי המתיישבים מרצועת עזה.
אבנר מציירת בשפה כנה, לפעמים ציורית אך בעיקר אמיתית וחופשייה, הישר מהבטן הרכה של כל אחת מהדמויות שמרכיבות את הרומן, את הלך חייהן באותה תקופה.

יעל עם-שלום, אשתו של אודי, מתחבטת בתוך ובין המילים, מסתובבת סביבן ולא אומרת את עיקר הדברים. היא עוברת בתוך עצמה תהליך כלשהו שבעקבותיו היא יודעת להעביר את אי הנוחות שלה לסֶפר, אבל היא לא יודעת או יכולה באמת ובתמים לומר את מה שרוחש בה או את מה שבאמת מפריע לה. עם התקדמות האירועים היא פוגשת בדמות שעבורה "הדברים פשוט צריכים להיאמר".

אודי, אל"מ – מח"ט, עומד יחד עם חייליו בחזית ההתנתקות הפיזית אל מול תושבי רצועת עזה. בתיאוריו הפשוטים, בשפתו הצבאית והגברית, הוא חודר לרצועת עזה ולוקח אותנו אל התהליך הרגשי והקשה של פינוי המשפחות. בלי יותר מידי תיאורים ספרותיים גבוהים (בניגוד לפעמים ליעל) ועם הרגליים על הקרקע, תרתי משמע, הוא חושף את ההתלבטות והקושי שבתהליך ההתנתקות שהוא חווה, אם ביודעין ואם לאו.

אופיר, בנם של יעל ואודי, מתקשה בדיבור ומגמגם, כשאצלו, כך מתנסחים הסובבים לו ומכאן למֵד גם הוא עצמו, המילים נתקעות לו בגרון. הוא היה מעדיף שלא לעצור את רצף המילים אם היה יכול. יש לו דעה, יש בו חוכמה, ועם הקריאה בספר מתגלה דמות איתנה וחזקה, חושבת, מציאותית אך גם חולמנית החיה בעולם משלה. בניגוד לאמו הוא יודע להביע בדיוק מה מפריע לו ומה הוא חושב על כל דבר ולא דרך התפתלויות מילוליות המתפארות במילים מתיפייפות, כשהוא לא בוחר שלא לדבר אלא פשוט לא יכול.

מאיה, הדמות הקטנה שבספר, ילדה תמימה אך גם בוגרת בהתנהגותה, צופה במתרחש דרך גובה העיניים שלה ומשקפת מתוך דבריה ראיה אחרת של הנקרה מסביב.

במקביל וכצפוי משם הספר, כל אחת מהדמויות עוברת תהליך אחר, שעוטה עליו את המילה התנתקות בכל מיני וריאציות. אישית, פיזית, רגשית, מנטאלית, במודע או שלא במודע, באופן אקטיבי או באופן פסיבי. יש התנתקות טובה ויש התנתקות רעה. יש אישית ויש קולקטיבית.

אבנר אינה מציגה לקורא את שם הדמות הדוברת אליו בפתח כל מקטע. מתוך הכתב וסידורו אפשר בקלות להסיק מי הדמות ובכך להשאיר יצר של סקרנות ומשיכה לספר ממה שעתיד לבוא. בספר כמעט שאין דיאלוגים אלא חוויות ורישומים אישיים של כל אחת מהדמויות על פני תקופה של כמעט שנה. הבחירה שלא לספר בכל פעם את אותו הסיפור באופן חוזר ונשנה מפי כל דמות, משאיר מקום לנעשה בספר ולתהליכים שעוברת על עצמה כל דמות, במקום לסרבל להאריך בתיאורים. לכל דמות שפה משלה ודרך משלה לספר לקורא את הדברים הכי חשובים ובולטים שעוברים עליה. הקריאה זורמת, קלה, והכתיבה בחלקה עמחאית ובחלקה קצת שונה – כמצופה מכל דמות ואופיה.

אחד הצדדים היפים בשיטה שבה בחרה אבנר לכתוב את ספרה הוא השימוש בהיבטים כתובים שאינם באים מפי אף אחת מארבעת הדמויות. בצורה זו עוברת אלינו גם לפעמים הסיטואציה הסביבתית כמו ה"מספר יודע כל" ונותנת לנו היבט חד-חד ערכי של מקרה כזה או אחר שאינו תלוי רגשית או במודע בדברי המספרים.

אוהבי הסרטים יצליחו לזהות דמיון בין אחת מסצנות החתונה בסרט המלחמתי "צייד הצבאים" לבין מקרה בספר. יד מכוונת או מקריות ? שהרי בשני המקרים המסגרת היא מלחמתית/ צבאית.

הספר אינו גדול, מטלטל ורב חשיבות כמאסטר ספרותי אלא קטן ואנושי, כמו סיפור מכפר נידח שלמרות שהוא נישה רחוקה מעיר הכרך הגדולה, חיים בו אנשים פשוטים אך מיוחדים עם רגשות וחוויות, שבעל כורכם הם חלק ממשהו גדול יותר.

» ביקורות נוספות של שוקולדה
» ביקורות נוספות על התנתקויות