“# נראה כי סופרות בז'אנר "מתח פסיכולוגי" שואפות לספר סיפור שאף אחד עוד לא שמע כמותו. הן כמובן שואפות גם להתפרנס טוב (ליסה אונגר, למשל, שואפת למרצדס S-CLASS. איך אני יודעת? מכונית כזאת, מופיעה בסיפור, עם תיאור משתפך). לצורך כך הן בונות עולם בעל חוקים ייחודיים. גברים, לפי אונגר, נחלקים לשתי קבוצות. האחת היא של גברים טובים, צפויים ומשעממים. הם אוהבים, מפרנסים את משפחתם, ואין בהם סיפור. הקבוצה השני”

“החלוקה בין שקר ואמת אינה דיכוטומית. אין כאן רק שחור ולבן, אלא ספקטרום שלם של גווני ביניים. חמישים גוונים של אפור, אם תרצו. גדלנו בתרבות המעריכה את האמת ומעלה על נס את אומריה, אבל למעשה אותה תרבות עצמה נשענת וניזונה מהשקר. שכן כל סיפור, כל מקטע של סיפורת שלא באמת קרה אלא הוא פרי דימיונו של המספר, הוא למעשה שקר. אבל שקר בקטע טוב, כן? שלא תבינו אותי לא נכון. ואם כבר מדברים על סיפורת, בואו נדבר על הכי”

“הספר טוב, כלומר, אי אפשר לומר שהוא לא טוב, מותח, וכל הג׳ז הזה. אבל, וכאן מגיע אבל גדול: בתור מי שקראה את ״שקרים יפים״, שהספר הזה הוא ההמשך שלו, ממש לא מזמן, יש הרגשה שהספר הזה קצת ממחזר אותו. נתחיל בזה שליסה אונגר ממש העתיקה קטעים שלמים מהספר הראשון לתוך הספר הזה. נמשיך בשטיקים המוכרים של לתאר בתחילת הספר סצנה מסוף הסיפור ללא זהות הגיבורים, כך שבמהלך הספר אתה מנסה לנחש מי הטוב ומי הרע. בנוסף, התו”

“ספר מתח המתחיל באמת בקצב מסחרר, מבטיח, בזמן שסלינה נסערת לחזור הביתה לאחר שחשפה את בעלה בוגד בה, מחברת אליה ברכבת אישה זרה, הן משוחחות וסלינה חושפת בפניה את דבר בגידת בעלה. הבחורה בשם מרתה מחלחלת אט אט אל חייה, בה בשעה שהמטפלת נעלמת כלא היתה. החיים הטובים והנינוחים של מרתה הופכים לכאוס אחד גדול. וזה רק הולך ומסתבך, מסתבך והולך... אני די נהנתי.”

“# נראה כי סופרות בז'אנר "מתח פסיכולוגי" שואפות לספר סיפור שאף אחד עוד לא שמע כמותו. הן כמובן שואפות גם להתפרנס טוב (ליסה אונגר, למשל, שואפת למרצדס S-CLASS. איך אני יודעת? מכונית כזאת, מופיעה בסיפור, עם תיאור משתפך). לצורך כך הן בונות עולם בעל חוקים ייחודיים. גברים, לפי אונגר, נחלקים לשתי קבוצות. האחת היא של גברים טובים, צפויים ומשעממים. הם אוהבים, מפרנסים את משפחתם, ואין בהם סיפור. הקבוצה השני”

“החלוקה בין שקר ואמת אינה דיכוטומית. אין כאן רק שחור ולבן, אלא ספקטרום שלם של גווני ביניים. חמישים גוונים של אפור, אם תרצו. גדלנו בתרבות המעריכה את האמת ומעלה על נס את אומריה, אבל למעשה אותה תרבות עצמה נשענת וניזונה מהשקר. שכן כל סיפור, כל מקטע של סיפורת שלא באמת קרה אלא הוא פרי דימיונו של המספר, הוא למעשה שקר. אבל שקר בקטע טוב, כן? שלא תבינו אותי לא נכון. ואם כבר מדברים על סיפורת, בואו נדבר על הכי”

“הספר טוב, כלומר, אי אפשר לומר שהוא לא טוב, מותח, וכל הג׳ז הזה. אבל, וכאן מגיע אבל גדול: בתור מי שקראה את ״שקרים יפים״, שהספר הזה הוא ההמשך שלו, ממש לא מזמן, יש הרגשה שהספר הזה קצת ממחזר אותו. נתחיל בזה שליסה אונגר ממש העתיקה קטעים שלמים מהספר הראשון לתוך הספר הזה. נמשיך בשטיקים המוכרים של לתאר בתחילת הספר סצנה מסוף הסיפור ללא זהות הגיבורים, כך שבמהלך הספר אתה מנסה לנחש מי הטוב ומי הרע. בנוסף, התו”

“ספר מתח המתחיל באמת בקצב מסחרר, מבטיח, בזמן שסלינה נסערת לחזור הביתה לאחר שחשפה את בעלה בוגד בה, מחברת אליה ברכבת אישה זרה, הן משוחחות וסלינה חושפת בפניה את דבר בגידת בעלה. הבחורה בשם מרתה מחלחלת אט אט אל חייה, בה בשעה שהמטפלת נעלמת כלא היתה. החיים הטובים והנינוחים של מרתה הופכים לכאוס אחד גדול. וזה רק הולך ומסתבך, מסתבך והולך... אני די נהנתי.”