ביקורת ספרותית על שעת הדמדומים מאת יוהאן תיאורין
ספר מעולה

---

ספר מתח מצוין, שלמרות שכתוב בשפה עניינית וללא תיאורים ספרותיים-מתנשאים-פיוטיים שיכולים להיות לעיתים מיותרים – ואולי אפילו בזכות כל אלו – הוא נכנס לדם, לראש וקשה להניחו מהיד.

בלילה הראשון, אחרי שקראתי אולי 40 עמודים כבר חלמתי על סנדל, ואחרי שלושה ערבים ו-100 עמודים לפני הסוף, חלמתי שוב על שוודיה ועל חברי לעבודה והבתים הגדולים, המפוארים ורחבי הידיים שלהם (אלוהים יודעת למה?!). קירות זכוכית, וילונות ארוכים, קירות גבוהים והרבה אור. אבל את פרויד נעזוב עכשיו....

שוודיה 1995, האי אלנד בים הבלטי - סבא ירלוף מקבל סנדל בדואר, במעטפה ללא שם השולח. הסנדל בן למעלה מ-20 שנה והיה שייך לנכדו ינס בן ה-6 שבספטמבר 1972 נעלם מחוץ לבית הסב ללא עקבות.
יוליה, אימו של הילד ובתו של ירלוף, לא התאוששה מאז, עובדת פה ושם, אוהבת יין אדום וגם קצת כדורים, שביחד עוזרים לה להכהות את הכאב והחור העצום שבלב... שהרי הילד מעולם לא נמצא, לא גופה, לא עצמות שנסחפו לחוף בין הסלעים ולא הייתה בכלל עילה לרצח.

עם הממצא החדש נקראת יוליה שלא דברה עם אביה תקופה ארוכה, לחזור אל אי ילדותה ומכאן מתחילה שרשרת של אירועים לא צפויים שבסופו של דבר יביאו מזור וסוף לסיפור היעלמותו של ינס.

רומן ביכורים של סופר שוודי, בלי שמות מורכבים ושוברי שיניים כמו אצל סטיג לרסון (שנערתו המקועקעת והוא כבודם במקומם מונח), שבמרכזו אי שוודי שקט ולא כ"כ מיושב, נופים רחבי ידיים, קצת ספינות ולא מעט רגעים לא צפויים שעושים את העבודה יפה בכדי להיות ספר מתח מהשורה הראשונה ולאו דווקא עוד קובן, באלדאצ'י או מרשל להיות ספרים אמריקאים בערים גדולות ומפורסמות בהם טיפוסים מוכרים ותרבות ידועה מראש. כתוב בגוף שלישי, כמעט בלי תיאורי רגש מנופחים לדמויות ומניירות מיותרות, כך שהכל נתון לנו להיות הבימאים כקוראי הספר.

יחד עם כל אלו, לא יכולה שלא להזכיר את הנגיעה המורגשת של רות שפירא המתרגמת, שדואגת לבאר ביטויים ושמות בעלי משמעות, ושעשתה עבודה טובה גם אצל לרסון.

שווה כל רגע!

» ביקורות נוספות של שוקולדה
» ביקורות נוספות על שעת הדמדומים