אסנת היא אשתו של גדעון, חבר כנסת מפורסם ואהוד. יש להם שני ילדים (הגדול זה עתה התגייס, הצעיר לומד בחטיבה), בית גדול, כל המותרות שבעולם וחיי חברה פעילים. אלא שאסנת היא לא אחת מהם- בילדותה גדלה בבית עני, ללא אם ועם אב שעשה את כל הטעויות האפשריות בגידול בתו היחידה בין 3 בנים גדולים. וכך, על אף חיי הפאר והנוחות שהיא נקלעה לתוכם, אסנת חיה עדיין את עברה. היא בזה לאביה ומנסה למחוק את חייהם יחד, אבל מבקרת אותו מדי שבוע ושומעת את תלונותיו וגערותיו. היא מנסה לשכוח את חיי העוני, אך אלה צצים ועולים מכל פינה. אסנת מספרת לנו את סיפורה בגוף ראשון, והקורא לא יכול שלא להתרשם שהוא תקוע עם אסנת הילדה בת השש- ולא עם אסנת המבוגרת. אין כמעט תיאורים מוחשיים של חייה בהווה, אך הקורא הקפדני יכול לתאר במדויק איך נראה בית ילדותה ומי היו חברותיה.

הסיפור מתחיל כשאסנת נתקעת בנסיעה עם העוזר הצעיר של גדעון (אחד מיני רבים במשרדו), ובדרך-לא-דרך הוא מצליח לקשור אותה אליו ולספר לה על סיפור אהבתם של סבו וסבתו, מתקופה העליה הראשונה. עלילות גבורה מהזן הרגיל- עלו מרומניה בדרך חתחתים, התיישבו בארץ צחיחה מוקפת אויבים, ניסו להפריח את השממה ללא ידיעת חקלאות, מתו ממחלות בביצה וכו'. אסנת נסחפת אחרי הסיפור הזה, ואחרי אישיותו הכריזמטית והמסתורית של הצעיר, ומשתמשת בכל אלה כדי ליצור מטאפורה לסיפור ילדותה הכואב ולספר לנו [הקוראים] עליה. כך שבעצם נוצרות פה שתי עלילות מקבילות- סיפורה של אסנת, היושבת ומקשיבה לסיפורה של רבקה (הסבתא מהעליה הראשונה).

שני הסיפורים אינם עלילתיים במיוחד. בעיקר לא זה של אסנת ומשפחתה, המעביר לנו תחושות וקטעי תמונות מהילדות- קטעים של עליבות, בושה וטעויות מכמירות לב של אב צעיר המקובע בדעותיו. אני לא יודעת אם המטרה של הסופרת היה שנרחם על הבת או על אביה, אך אני חשתי צער רב בשביל האבא- ודווקא בקטעים בהם חשה אסנת מושפלת מכל על ידיו.
אך על כל פנים, מי שלא יתחבר לסיפורי המשפחה ההרוסה לא יבין על מה המהומה. סיפור העליה הראשונה רחוק מלהיות לבו של הספר, בעיקר לא עם הופעת הפואנטה בסוף [לא אהרוס כאן]. לדעתי יש פה סיפור יפה על חיפוש שורשים ועל חוסר האפשרות לברוח ממי שאתה, ממשפחתך, אלא שהוא פחות סיפור ויותר אפיזודות שלא קשורות זו לזו.

אני התחברתי מאוד, הספר נגע ללבי. באשר לאחרים? אני באמת לא יודעת. זה מסוג הספרים שמתאימים למצב רוח, תקופה והיסטוריה אישית יותר מאשר לרמה אינטלקטואלית או לאוהבי העלילה הסוחפת.

ונתחיל בשאלה היישר מפי שושנה, המורה לספרות: יש פה מישהו שלא קרא את "גיא אוני"? אם כן, צאו מהכיתה, לכו לספריה ואל תחזרו לשיעור בלי לקרוא. ותביאו את אמא לאסיפת ההורים הבאה...
וברצינות, הרומן הנהדר של שולמית לפיד שיצא בשנת 1982 הפך כבר מזמן לספר חובה ישראלי (בדרך כלל חובה בבתי הספר, שם גם אני התוודעתי אליו לראשונה, אבל גם חובה לכל חובב ספרות באשר הוא). הוא מגולל את קורות הקמתה של ראש פינה, את אנשי העליה הראשונה ואת הלך הרוחות בארץ ישראל של סוף המאה ה-19. גיבורת הספר ההוא היא פאניה, בחורה חזקה ואמיצה שברחה עם כמה מבני משפחתה מהפוגרומים ברוסיה היישר אל הרעב והמחלות שבארץ ישראל, נישאה ליחיאל סילס והצליחה לזכות לאחר תלאות רבים בבית ואהבה.

הספר "חוות העלמות" מהווה את המשכו הישיר של אותו רומן. פאניה כבר התבגרה והזדקנה, בתה תמרה נשואה באושר והספר מתמקד בבת הצעירה, נוניה. זו גדלה להיות מרדנית ועקשנית לא פחות מאמה, והחליטה יום בהיר אחד לעזוב את הוריה בראש פינה ולעבור לחוות העלמות של חנה מייזל בכנרת.
חוות העלמות הזו (שהיתה קיימת באמת) נועדה להכשיר נערות צעירות לחיי אדמה ועבודה קשה, כדי שיוכלו ביום מן הימים להתקבל לאיזו מושבה בתור עובדות עבריות מן המניין. כמובן שכל העניין בעייתי- הן ממומנות ע"י איזה ארגון נשים אמריקאי שלא מבין דבר באידיאולוגיה ותנאי החיים בארץ, היבול לא מסביר פנים למרות עבודתן המאומצת, רוב האיכרים בסביבה מלגלגים על כוח העבודה הנשי וכו'. נוניה בכלל נתקלת בקשיים משל עצמה- אמה שמתנגדת לרעיון, אהובה שמופרד ממנה, תחושת הזרות בכנרת ודאגות נוספות. בדרך אנו פוגשים גם דמויות נוספות (למשל- יהודי אמריקאי שמאס בקריירת אגרוף ועולה ארצה, חברותיה של נוניה לחווה, תמרה ובעלה עזריאל, וגם כמה דמויות אמיתיות כמו חנה מייזל, אליעזר שוחט וא.ד. גורדון) ועוברים איתן את תלאות החיים במושבות הגליל שרק הוקמו.

בסך הכל הספר קריא, מהנה ונחמד. הוא לא קלאסי ולא סוחף כמו "גיא אוני", אין בו עלילה מגובשת או חזקה במיוחד, לא כל כך ברור מה הוא רוצה לספר לנו. זה מרגיש כאילו המספר מלווה את נוניה כשהיא הולכת מפה לשם, מציג לנו את חוויותיה האישיות מכל מיני דברים ולא מנסה להביא בסוף איזה מסר או משמעות. גם התהפוכות שקורות בחייה (המעבר לחווה, למשל, חוויית האהבה ועוד) מסופרות לנו כמו בדרך אגב, כמעט במקרה, תוך כדי שיחה עם מישהו או בלשון עבר (למשל, "מזה כמה שבועות נוניה מתווכחת עם הוריה בקשר לרעיון המעבר לחוות העלמות..."- כך אנו לומדים לראשונה על הרעיון הזה). זה לא שזה איום ונורא- בסך הכל יש פה לא מעט מהמאפיינים של גיא אוני, אותו רקע, התרחשויות דומות בערך, דמויות מעניינות. אלא שכל זה זורם רגוע, רגוע מדי. אין סערות, אין מתח, אין בלאגן, אפילו כששני שליש מהספר מלווים בתעלומת רצח. הכל מרגיש כמו רוח קלילה בשעת בין ערביים על הכנרת, ולא כמו סופת רעמים בראש פינה או פוגרומים ברוסיה.

שוחרי "גיא אוני" יהנו מללמוד מה עבר על הדמויות במהלך השנים, איך הן השתנו, מה יחסי המשפחה ביניהן וכו'. המשוגעים לסיפורי העליה הראשונה, בעיקר אלה שנהנים לפגוש בדרך אגב דמויות היסטוריות, יצאו מרוצים אף הם. כל השאר יעבירו כמה שעות או ימים בקריאה מהנה, חביבה, אבל יצאו ממנה בלי כלום.

בסך הכל לא מזיק. תנסו אם אין לכם שום דבר בוער יותר. למי שיש- אל תקפיצו את "חוות העלמות" לראש הרשימה.

אל הספר הזה הגעתי לאחר סוג של לחץ חברתי מתון. אצלנו בבסיס, שנמצא במקרה על גבול לבנון, הספר מתגלגל מיד ליד כבר כמה חודשים טובים. מאז שמישהו קנה אותו אקראית, והעביר למישהו אחר, נדיר למצא אחד שלא יודע באיזה ספר מדובר. גם אם אתה שונא קריאה מושבע בטוח ניסית כמה עמודים, וגם אם לא נגעת בספר הזה מעודך אין סיכוי שלא תדע מה העלילה ואיך הוא נראה. פשוט אי אפשר להתחמק ממנו.
אני ניסיתי כמה פרקים לפני חודשיים בערך, עד שהספר נגזל ממני והועבר לידיים אחרות. לא התרגזתי- החלטתי לחכות בסבלנות עד שהוא יסיים את הסבב שלו ויחזור אלי, או שאשיג אותו מהספריה. אבל באורח מסתורי מהספריה הוא נעלם, אז יום אחד' בשבוע הספר החלטתי להיכנע לנורמות ולקנות אותו גם.

מה אגיד לכם- לא התחרטתי. הספר הזה לא כתוב בשפה גבוהה, לא נבנה סביב עלילה רציפה וגם קשה להזדהות עם גיבוריו הראשיים- בפרט אם לא היית חייל קרבי, גבר-גבר כזה. אבל יש בו קסם שובה לב שלא מאפשר לך להתנתק ממנו עד העמוד האחרון. הוא זורם כל כך, שבלי שתשים לב חלפו שלוש שעות ואתה עדיין באותה תנוחה, מעביר עמודים בקדחתנות.

הגיבור הראשי הוא ארז, מפקד צוות לוחמים שנשלחו לבופור. הספר מתחיל מהאימונים שעושים להם בטירונות, ממשיך עם עלייתם למבצר הנודע ומסתיים קצת אחרי נסיגת צה"ל מלבנון. בדרך עוברים כל מיני התמודדויות קשות, דילמות, החלטות מפחידות- בעיקר על רקע המהומה ששוררת בארץ, עם ההמונים שקוראים לנסיגה. תארו לכם צוות לוחמים שטוחן 56 ימים במבצר מסריח בלבנון, בקושי מתקלח, ישן עם נעליים צבאיות, לא מחליף תחתונים- וכשהוא חוזר הביתה, הוא שומע מכל עבר שנוכחותם שם מיותרת. החלק השלישי של הספר עוסק בעיקר בתקופה הזאת, התקופה המייאשת והמדכאת ביותר. ליל הנסיגה עצמו מתואר בפירוט של סרט אקשן באורך מלא, והוא סוג של שיא בסיפור.
חוץ מזה, כל כמה עמודים נופלת על הקוראים (וגם על הלוחמים, בדרך כלל) פצצה נוספת- כך שקשה לתאר את העלילה בלי להיכנס לספויילרים מיותרים. אומר רק שהספר לא מפחד להתמודד עם ההשלכות היותר כואבות של המלחמה, ולא כולם חוזרים משם שמחים וטובי לב. הוא נראה יותר מכל כאילו חייל ששהה שם מספר לך (בשפתו שלו, עם הסלנג והקיצורים) איך היה. למען האמת, קשה היה לי להאמין שרון לשם עצמו לא לחם בלבנון, ושהוא לא היה יותר מכל אותם עיתונאים שהספר נהנה להשמיץ.זה כנראה מוכיח שהוא סופר מצוין, ואולי למרות הכל מגיע לו הפרס שקיבל (למרות שבהתחלה קצת התלבטתי אם אכן כך).
ספר זורם מאוד, מצליל מאוד, וכנראה גם חשוב מאוד. כדאי.

שתי ביקורות

מאת: light angelו 24/06/06 | 14:56

אחרי חודשים רבים של יובש, בהם קראתי כל ספר במשך שבועיים-שלושה ללא כל חשק, נתקלתי לאחרונה בשני ספרים שפשוט לא יכולתי להניח מהיד. טעם הקריאה חזר אלי, ורציתי לשתף גם אתכם.

זכרונותיה של גיישה/ ארתור גולדן (הוצאת ידיעות אחרונות/ספרי חמד, 430 עמ')

צ'יו היא ילדה קטנה הגדלה בכפר דייגים יפני עם הוריה ואחותה. כל היום היא מטיילת על החוף, עושה שליחויות עבור הוריה ועוזרת במטלות משק הבית. חייה מאושרים ונטולי דאגות, עד שאמה חולה יום אחד במחלה קשה. פתאום מתמלא הבית ריחות מחלה ומחנק, והאם הקלילה והחייכנית מרותקת יומם וליל למיטה. בניסיון להשיג תרופות פוגשת צ'יו את מר טנקה, שמתרשם מאוד מיופיה של הילדה ומחליט לשנות את נתיב חייה.
צ'יו משוכנעת שהגבר הנדיב עומד לאמץ אותה ואת אחותה, אך למעשה הוא שולח את שתיהן לגיון- רובע הגיישות ביפן. שם הן מופרדות, כשהאחות הפחות מוכשרת ויפה נשלחת לעבוד בזנות. צ'יו אמורה כעת לעבור מסלול מפרך של לימודים ואימונים עד שתהפוך לגיישה מן המניין, ועוד אחת רווחית מספיק כדי שקנייתה ממר טנקה תשתלם.

הסיפור מתאר את עולם הגיישות מנקודת מבט יפנית לחלוטין- לעניות דעתי, לפחות. אין שם יותר מדי הסברים על איך שדברים אמורים להיות, או למה דבר נקרא כך וכך. הוא פשוט ישנו, כאילו התבוננתם בציור יפני. במהלך שהותה בגיון עוברת צ'יו כל מיני תהפוכות, החל בנסיון בריחה לא מוצלח וייעוד של משרתת לשארית חייה ועד לעלייתה לגדולה כאחת הגיישות המצליחות ביפן. הספר מרתק ופשוט אי אפשר להפסיק לקרא בו. למרות שבהחלט יש שם הרבה תיאורים, רבים מהם קצת חוזרים על עצמם (לא תאמינו בכמה דרכים שונות אפשר לתאר שם קימונו יפה, ולעיתים נדמה שהם מתארים כל קימונו וקימונו שכל גיישה אקראית לובשת), הספר תמיד חוזר לעלילה במהירות ואלגנטיות שכמו נלמדו מאמנות השיחה של הגיישות. הוא גם מכניס אותנו לתרבות חדשה בלי שנשים לב בכלל שנכנסו אליה, וכבר אנחנו בקיאים בחומר.
הייתי מגדירה אותו כפחות ספר לגברים, בגלל כל תיאורי הבגדים והנימוסים שלפעמים מכסים את העלילה, אך מצד שני המוכר בחנות היה זה שהמליץ לי על הספר בחום, כך שקשה לדעת. מומלץ מאוד!

ב"סיפור שאינו נגמר" נתקלתי לראשונה כסרט מצויר בטלויזיה. הייתי אז ילדה והסדרה שיעממה אותי, אך במיוחד הרתיע אותי השם שלה. הסיפור שאינו נגמר?! מה זה אומרת? האם אגיע לסוף ואגלה שם רק דפים לבנים שמביטים בי בלגלוג, או שמא הספר הולך במעגלים ומעגלים שאין להם סוף ואני אמורה לנחש או לפתור את חידותיו?
ספרים כאלה לא אהבתי אף פעם, לכן נמנעתי מלהתקרב אליו.
במהלך השנים שעברו מאז נתקלתי פה ושם באזכורים על כמה שהספר נהדר, אבל לא ייחסתי להם חשיבות. למה החלטתי בסופו של דבר לקנות אותו? אין לי מושג, כנראה שהעובדה שזו קלאסיקה ומכירו הפעוט (20 ש"ח) שכנעו אותי. אבל מרגע שפתחתי את הספר- לא התחרטתי לרגע.

גיבור הסיפור הוא נער בשם בסטיאן. זהו ילד כבן 11, שמן וחיוור, פחדן ומבוהל. אמו מתה, אביו שקוע באבל ומתעלם מקיומו, הילדים בבית הספר מציקים לו, הוא תלמיד גרוע וכל מה שיש לו זו אהבת הספרים. הסיפור מתחיל בכך שבסטיאן, בבריחתו מכמה ילדים שניסו לתפוס אותו, מתפרץ לחנות ספרים עתיקים ומגלה שם את "הסיפור שאינו נגמר".
בהשתלשלות עניינים מהירה הוא גונב את הספר, מתחבא בעליית הגג של בית הספר ומחליט לא לצאת משם לעולם. בינתיים הוא מתחיל לקרוא, וככל שהספר מתקדם הוא מרתק ומרגש את בסטיאן יותר עד שהוא שוכח כליל ממניין השעות וממציאותו העגומה.

הסיפור בנוי כך, שהעולם האמיתי של בסטיאן כתוב בצבע אדום- והעולם המדומה של הספר בצבע ירוק. הצבעוניות הזו עוזרת להבדיל בין מה שקורה בספר לבין מה שקורה לבסטיאן באמת, ולדעתי גם מכניסה את הקורא לעולם הפנטזיה הנהדר שנפרש לפנינו.

בשלב מסוים מתערבבת המציאות עם הסיפור, ובסטיאן נשלח אל תוך הספר כדי להציל את גיבורי הממלכה שהוא קורא עליה. מכאן הוא הופך להיות גיבור הספר שהוא קורא- ביכולתו לעשות ככל שעולה על רוחו, לברוא ולמחוק עולמות, לשנות את מהותם של יצורים, לפגוש את הדמויות שקרא עליהן ועוד ועוד. אך ככל שהוא מתקדם בכך, הוא מגלה שיש לדבר גם חסרונות, וכדי לצאת מתוך הספר הוא חייב לגלות את שאיפותיו האמיתיות ולא לשכוח את מה שהוא בעולם האמיתי.

זוהי פנטזיה יוצאת מהכלל, שנולדה בדיוק עבור אוהבי הספרים. כושר הדמיון של מיכאל אנדה הוא פשוט מופלא- בכל פעם שאני חושבת, "טוב, יותר גבוה מזה הוא כבר לא יוכל להמציא, מכאן זו הולכת להיות נפילה"- הוא מפתיע אותי עם המצאות יותר ויותר נועזות. ולו היתה זו פנטזיה בלבד הייתי עוד יכולה לגחך בהנאה ולהגיד "יופי של סיפור לילדים"- אבל לפנינו נמצא משל נהדר על הדמיון מול המציאות, על יכולתה של ממלכת הפנטזיה לחיות רק כאשר בני אדם מבקרים בה- אך אם הם משתכרים מהכוח שלהם ושוכחים את עצמם, הם נותרים אבודים בה ולעולם לא יוכלו לחזור לעולם האמיתי. כל יצור שבורא אנדה מהווה איזו מטאפורה למשהו שקיים בעולמנו, כל אחד כזה גאוני בהווייתו וכל אחד מוביל לבריאת יצור אחר גאוני לא פחות.

גם הכתיבה לא פחות מנהדרת. זה אמור להיות סיפור הרפתקאות רגיל, בעיקר בשלבים שלפני כניסתו של בסטיאן לספר, משהו שכבר סופר אלף פעם על גמדים וענקים, שדים ודרקונים ומפלצות- אבל כאן הכל נובע אחד מתוך השני, כל יצור חדש שמופיע מתאפיין בתכונות ייחודיות וכל אחד כזה תורם לעלילה הכללית. בסופו של דבר מוצא עצמו הקורא נשאב כל כך לכל החידושים האלה, לכל הדמויות הדמיוניות ולמטאפורות שלהן, עד שקשה להניח את הספר מהיד. ובכל פעם שאמרתי לעצמי "מספיק, הגיע הזמן לישון"- הופיעה איזו המצאה מקורית נוספת, ונשארתי עד סוף הפרק.

הספר הזה הוא שיר הלל לדמיון ולאהבת הקריאה. אם לא קראתם אותו עד כה- חובה, חובה, חובה! אם קראתם- אתם חייבים להקריא אותו לילדכם, כי אצלי הוא כבר מס' אחת ברשימת הקריאה לעתיד הזו. אצל ילדים הדמיון מפותח ומשוחרר הרבה יותר, לכן לא מפתיע אותי שהוא זכה בכל הפרסים האפשריים לספרי נעורים. אבל בכל אופן, ככל שמתבגרים מבינים יותר את הכוונות הסמויות של המחבר, משהו הדומה לספר "הנסיך הקטן", לכן כדאי לקרוא אותו בכל גיל ובכלל- שיהיה בבית.
הספר הזה שבר אצלי תקופה ארוכה של שיעמום מקריאה, והוא הקניה הכי מוצלחת שלי בחודשים האחרונים.

פפפפפפ, איזה ספר מתיש. לקח לי שלושה חודשים בערך לסיים אותו, תוך שאני מתקדמת בעצלתיים ועוברת בשמחה להסחות דעת בצורת ספרים נעימים יותר לקריאה. אבל יום אחד נמאס לי, והחלטתי לסיים בכל מחיר. והרי ההמלצה [המוטלת בספק].

סטלין הוא הרודן הרוסי הגדול בכל הזמנים. המשפחה שלי הגיעה מאוקראינה, וסבתא שלי עוד זוכרת את הימים של מחנות העבודה מטעם המדינה, את הדירות הצפופות בהן חיו 5 משפחות יחד, אמא שלי היתה בתנועת נוער קומוניסטית וכיוצא בזה. לנו זה נראה כפיסת היסטוריה, להם אלה חיים נורמליים. לכן הסתקרנתי לקרוא את הביוגרפיה של המנהיג הנורא, שהשמועות טוענות שרצח עשרות מיליונים מבני עמו.

אבל אני חייבת לומר שהספר הענקי ההוא, שנראה כל כך מבטיח, מספר מעט מאוד על סטלין עצמו. וחבל.

יש שם כמה עשרות עמודים של תיאורי ילדותו ונעורי. עוד כמה עשרות על עלייתו למפלגה הקומוניסטית, מהפכת אוקטובר, גדולתו של לנין, מותו של לנין וכיוצא בזה. מכאן ואילך- ימי שליטתו של סטלין במפלגה- נוטים לשעמם עד מוות.

המחבר, שכנראה באמת חיטט בארכיונים הסודיים ביותר ומצא שם מידע מופלא שאיש לא ראה לפניו, מפרט לנו על הרבה דברים שבכלל לא מעניינים אותנו. במשך כמה מאות עמודים הוא מתאר אינסוף חיסולים של סטלין- חיסולים של אויביו, חיסולים של חבריו למפלגה, חיסולים של נאמניו, חיסולים של האנשים הקרובים אליו ביותר [לנין וקרוביו, משפחת אשתו, משפחתו שלו, חבריו הטובים ביותר וכו']. חיסולים של קצינים, של איכרים, של עשירים, של חיילים, של פוליטיקאים, של בני משפחות של פוליטיקאים, של אינטלקטואלים, של כל מי שנחשד בבגידה במפלגה. עם הזמן זה נעשה מעייף עד כדי כך, שהקורא שואל את עצמו, "האם סטלין לא עשה דבר בשנות שלטונו מלבד לחסל אנשים?".
אין ולו מילה אחת על תוכנית החומש הנודעת. לא מסופר לנו כיצד הפך סטלין את מדינתו, מדינה של איכרים בורים, למדינה מתועשת ומתקדמת של אינטלקטואלים. איך חיו האנשים אז, מה היה סדר היום של המפלגה, מה עשתה למען האזרחים. אפילו על מלחמת העולם השניה יש עשרות עמודים מעטים! מדי פעם מזכיר רדזינסקי שהתושבים היו שמחים ועליזים, נאמנים עד אין קץ לשלטון, ושכל האליטה פחדה פחד מוות מהרגע בו יחליט סטלין שיומם הגיע. אבל איפה התיאור היומיומי של החיים באותה תקופה? איפה ההסבר ההגיוני לכל אותם חיסולים, מלבד היותו של סטלין פרנואיד וחולה שליטה?

הספר, בניגוד למצופה, דווקא קריא וזורם. לולא היה חדגוני כל כך יכול היה להיות מעניין. יש בו כמה פרקים לא רעים, המספרים על משפחתו של סטלין, על אשתו, על אהבתו לבתו ובנו הצעיר [לעומת חוסר חיבתו הבולט לבנו המבוגר], על מכתביו לאמו בגרוזיה וכו'. יש שם כמה פרקי ביוגרפיה על כניסתו למפלגה הקומוניסטית ומהפכת אוקטובר, שכל מי שמתעניין בו צריך לדעת. אבל מלבד כל אלה, אני משוכנעת שלא חסרות ביוגרפיות הרבה יותר מושכות וצבעוניות מהספר המעיק הזה. ספר שאני שמחה מאוד שהסתיים כבר.

[אגב, המחבר לא משמיט מאיתנו פרטים על הביוגרפיה שלו עצמו, ומספר לנו על שנאתו הגדולה של אביו לרודן הנודע. ובכן, אני לא מתנגדת לכך, אבל למה אתה חייב להראות לנו בכל מחיר כמה נורא הוא היה? מה עם לספק ביוגרפיה אובייקטיבית, למשל? הדבר הופך את סטלין לדמות ספרותית שטחית עד ייאוש.]

לא קראתי ספרים רבים של עמוס עוז. למעשה, על אף ששמעתי הרבה אודותיו, אני חושבת שקראתי רק את "סיפור על אהבה וחושך"- ספר רחב יריעה, עלילתו מתפרשת על פני שנים רבות והוא דורש מאמץ מסוים, למרות שבדרך כלל זה שווה. יצאתי משם עם ערך מוסף גדול, אבל הקריאה ארכה כמה חודשים טובים.

חרוזי החיים והמוות הוא, פחות או יותר, היפוכו המוחלט. ספרון קליל וקצרצר המתאר לילה אחד בחייו של סופר מפורסם, מנוסה, מעט משועמם מהחיים, אחד שתועה בעולם ואין לו בית ממשי לחזור אליו. הסופר- שמוצג בסיפור בכינוי זה בלבד- בודה לעצמו עולם מכל הדמויות שהוא פוגש בדרכו, וכך פותח לנו דלת אל עולם מחשבתו של סופר ועונה ללא מילים על השאלה "איך ממציאים סיפורים?".
באותו לילה מתקיים ערב ספרותי במתנ"ס נידח כלשהו. הסופר מוזמן לשם כדי לענות על שאלות, בנוסף למבקר ספרות ולצעירה שתקריא מכתביו. אך בזמן שכולם מדברים, במקום להקשיב, ממציא לו הסופר סיפורים על הסובבים אותו. על המלצרית במסעדה, על שוכני השולחן הסמוך, על האיש שפותח את הערב הספרותי וגם על ההוא שמצחקק בלעג בשורה האחרונה. לכולם מוצמדים שמות, מקצועות, חיי חברה ומשפחה, ואיכשהו הם גם נקשרים ביניהם בשכנות, בקשרי משפחה, באהבה מהוססת או בידידות נושנה. הסופר בודה לו סיפורים בזמן אמת, מול עינינו, ועונה בכך על השאלות שאינו מצליח למצוא להן תשובה בערב הספרותי עצמו- כיצד נכתבים סיפורים, מהיכן נלקחת ההשראה, האם אלה דמויות אמיתיות או דמיון נטו, ולמה בכלל הוא כותב, ומה הוא מנסה לומר, ובשביל מי. אחרי קריאת הספר אנחנו כמעט יכולים לענות על כך בעצמנו. הוא כותב בשביל עצמו, למען בדידותו וכמפלט מהשיעמום. הדמויות אמיתיות אבל גם דמיוניות, כי יש ערבוב של קווי אפיון בין אדם אדם עד שנבראת דמות. ההשראה באה מתוך הליכה ברחוב, מתוך התבוננות בבני אדם, והוא כותב כל הזמן- תוך כדי הליכה, בעומדו מול קהל בהרצאה, בהזמינו כוס קפה.

זה ספר שנשמע, על פניו, מרתק ומלהיב. בפועל התאכזבתי קצת. האפרוריות נטולת הברק שבה מתאר הסופר את הסיפורים שלו, את כשרון ההמצאה, הסיפורים האפלים עצמם שבכולם מעורבים מין, מחלות ובדידות- זה לא מושך כל כך, זה כמעט משעמם. הוא הולך ברחוב, רואה לפניו בחורה, והופ- נולד סיפור. בין רגע הוא ממציא לה שם, אהוב מעבר לים וחיי בדידות בני עשרים שנה. הוא מפתל ומסבך את סיפורו כשהוא קושר אותה אל האיש שישב מולו בהרצאה, אל מבקר הספרות, גם אל מנקה הרחובות אם ירצה. ולמה סיפוריו כולם רוחש בהם איזה אסון, איזה מימד של חטא או מוות, ולמה הכל מתרחש בלילה דביק אחד איפשהו במרכז הארץ?

משהו בספרון הזה כולו הרגיש לי קצת סתמי. הוא לא רע, ולמי שמתעניין ביצירת הספרות ע"פ עמוס עוז- צפויה הנאה אפילו. אבל בסך הכל הוא נגמר מהר, הוא משאיר טעם קצת חמוץ בפה והרגשה מטרידה. לא רק בגלל המחשבה שכל אחד מאיתנו יכול להיות הדמות הנלעגת הבאה בספרו העתידי. גם בגלל שאיכשהו, החיים של הסופר הזה נורא משעממים ודמיוניים. מי בכלל רוצה להיות סופר ככה?

נתחיל מהסוף: לקח לי המון זמן לסיים את הספר הזה. יותר משלושה חודשים, אני חושבת. עם זאת, בשום נקודה בקריאה לא יכולתי להגיד שהוא משעמם אותי, שהנושא לא מדבר אלי או שמתחשק לי להפסיק- וזאת למרות שמדובר שם על מתמטיקה, נושא שרחוק ממני למדי, וסכיזופרניה, נושא שרחוק ממני עוד יותר. מנקודה מסוימת הכל חוזר על עצמו באותם מעגלים של מחלה-החלמה זמנית- מחלה, ולמרות זאת זה לא מצליח לשעמם או אפילו לעייף. רק ש, נו, זה מאוד ארוך ואיטי. קורה.

"נפלאות התבונה", או בשמו המקורי "A Beautiful Mind", הוא ביוגרפיה של המתמטיקאי (וזוכה פרס הנובל לכלכלה בשנת 1994) ג'ון נאש אשר חלה בסכיזופרניה במהלך שנות ה-30 לחייו, בשיא קריירת הגאונות שלו. הוא נחשב לחוקר מבריק והמציא כמה תיאוריות "מדהימות" (כמתואר בספר) בכל מיני נושאים במתמטיקה הטהורה והמעשית, וכן עלה על חוק יצירתי וגאוני בתורת המשחקים. הספר מתאר בהרחבה את כל התיאוריות והחוקים הללו, וכן את התגובות להם, את המאמרים שנאש כתב ואת המשרות שהוצעו לו בעקבות כך. אפשר לומר שהוא עוקב בפירוט אחר הקריירה שלו, ומכניס לעולם המתמטיקה גם את אלה שלא עברו בגרות 3 יחידות. בהתחלה קצת חששתי כשהמחברת, בתעוזה מדאיגה, הציגה לנו שלל נוסחאות וציפתה שנבין אותן- אבל עד מהרה גיליתי שאפשר פשוט לדלג על השורות הללו, ולמצוא בהמשך הסבר לגיטימי לפשוטי העם על הרעיון הכללי של אותה תיאוריה מופלאה. כך שעד כה אני עדיין לא מבינה מה בדיוק עשה שם נאש, אבל אני מבינה בערך את התוצאה.

כמתואר בהקדמה, למען כתיבת הביוגרפיה ערכה סילביה נאסר מחקר מקיף מאוד על חייו של נאש ועל החיים באותה תקופה (משנות הארבעים ואילך) בכלל. ריבוי העובדות והדיוק שלהן מכניס את הקורא לעולמות רחוקים ממנו בעליל, כמו פרינסטון של שנות החמישים, מכללת MIT והמכון למחקר מתקדם- שבו נערכו מחקרים סודיים של משרד הביטחון האמריקאי על פיתוח יכולת גרעינית ונשק מתוחכם אחר. אנחנו מובלים אחר כבוד אל חדרי ההסבה של המוסדות הללו, אל כיתות הלימוד, מסיבות המתמטיקה, מכירים את הסטודנטים שלמדו שם ואת המרצים המפורסמים, לפעמים נאש מופיע רק כרקע. אנחנו לומדים על החיים באותה תקופה הכוללים פחד מגיוס לצבא (למלחמת ויטנאם), רדיפת הומואים ומתן חשיבות עליונה למתמטיקאים מבריקים שיכלו לפתח נשק קטלני. בכל המקומות הלאה מסתובב גם נאש, יצור חריג ודי אנטיפת, ועם הזמן גורם לרוב האנשים לא לחבב אותו אבל להעריך את חשיבתו היצירתית ופורצת הגבולות. הוא מפרסם מאמרים, פותר בעיות בלתי-פתירות, ממציא משחקי מתמטיקה מתוחכמים ולאט לאט מטפס על גג העולם- עד שמגיעה המחלה וקוטעת את הקריירה שלו, והופכת אותו עם השנים למטורף זנוח ונשכח.

רוב הביוגרפיה עוסקת, כאמור, בקשר שבין נאש למתמטיקה. מוזכרים שם כמובן גם משפחתו, המאהבת שלו ובנו שנולד ממנה, אשתו ובנו החוקי, חברים וכיוצא באלה- אבל רוב הזמן מתואר נאש כאיש חולה ובודד, מבריק ומיוסר, שנשלח פעם אחר פעם לאשפוז כפוי ונוסע ברחבי העולם בעקבות רעיונות שווא על קונספירציות ושלום עולמי. ככל שמתקדם הספר הדברים מתחילים קצת לחזור על עצמם- הוא חולה, אחר כך מבריא לרגע, חוזר לכתוב איזה מאמר מדהים, ואז חולה שוב ונשלח לאשפוז בכפייה, שונא את המקום, ואחר כך משתחרר וחוזר חלילה. לקראת סוף הספר חלה ה"החלמה הפלאית" שלו, לכאורה- פתאום הוא חזר לשפיותו, זנח את מחשבות השווא וחזר לעסוק במתמטיקה- אך לדעתי זוהי בעיקר דעיכה, שכן הוא פרש בשקט ועבר לחיות עם גרושתו ובנו, לנהל חיי משפחה שמעולם לא התפנה אליהם ועסק במתמטיקה נחותה מרמתו הקודמת. הוא נאבק עם עצמו שלא לחזור לסכיזופרניה, ומעולם לא חזר לימי תהילתו. את פרס הנובל שלו קיבל על המצאת חוק בתורת המשחקים, דבר שעבד עליו ארבעים שנה לפני כן, והיה יותר בגדר תיקון טעות היסטורית מאשר פרס רלוונטי.

כפי שאמרתי בהתחלה, הספר זורם וקריא מאוד, ואפילו מרתק- למרות הנושאים שרחוקים מאיתנו. הוא לא מייגע באינסוף פרטים לא חשובים, כמו שביוגרפיות נוטות לעשות, ובסך הכל הוא נותן תמונה די טובה על מהלך חייו של נאש ועל אופיו באופן כללי. זה אינו ספר חובה- לא חייבים לרוץ לחנויות- אבל הוא מעביר את הזמן בנעימים וגם מלמד לא מעט.

בראשית קראתי את "יער נורווגי" ונשביתי לגמרי. נשביתי כל כך, שחשבתי שסופר כמו מורקאמי לא יכול לפספס. החלטתי לקרוא את כל ספריו בזה אחר זה.
קראתי את "ספוטניק, אהובתי" וההתלהבות ירדה קצת. אחר כך בא "קורות הציפור המכנית" וגם הוא לא הצליח להדהים אותי, למרות כל הפיתולים המוזרים בעלילה, ואני כבר חשבתי לרדת מכל הסיפור. אבל אז קראתי המלצות נלהבות על "דרומית לגבול...", והחלטתי לתת לו עוד צ'אנס.

ונעבור ישר לשורה התחתונה- הספר הזה נראה לי החלש ביותר של מורקאמי שקראתי עד כה. כמעט אין בו עלילה, בטח לא כזאת שמתפתלת. הדמויות שבו חיוורות ולא יודעות מה הן רוצות מעצמן, מעט התעלומות שמופיעות שם לא מגיעות אפילו לקצהו של פתרון. כל הזמן נראה שהסופר מנסה למהר ולהגיע לאנשהו, אבל עד העמוד האחרון הוא לא מגיע לשום מקום. הספר חולף ביעף- כמו שיחה בין שני חברים שלא נפגשו מזמן. "אז איך עבר עליך הזמן?", "למדתי בקולג', התחתנתי, פתחתי עסק, נולדו לי שתי בנות...". לכל אורך הספר לא הצלחתי להכיר לעומק אף דמות. לא הבנתי למה אני צריכה לדעת את כל הפרטים האלה על הגיבור הראשי, אם הם לא מובילים אותי לשום היכרות. מה נתן לי הספר הזה בסיום קריאתו? פשוט שום דבר.

העלילה, למתעניינים: האג'ימה (הגיבור) ושימאמוטו נפגשים כילדים בבית ספר יסודי. מסתבר שהם באים מרקע משפחתי דומה, הם אוהבים את אותם דברים וכו'. עד מהרה הם מתיידדים ונעשים בני בית אחד אצל השני. יום אחד משפחתו של האג'ימה עוברת דירה, הקשר בין השניים ניתק והם אינם מתראים עוד.
כך עוברות 25 שנה. האג'ימה מכיר בנות אחרות, מסיים לימודים בקולג', מתחתן עם בחורה שהתאהב בה, פותח בר יוקרתי בעזרת אבי הכלה וכו' וכו'. חיים רגילים של אדם רגיל. יום אחד מופיעה בבר שלו שימאמוטו, אחרי שקראה כתבה עליו בעיתון, והקשר ביניהם "נפתח שוב".
נשמע מעניין, אני חייבת לומר. בפועל אין שם כלום. שימאמוטו הזאת, שבעיני נראתה בעיקר אנטיפתית ואגואיסטית, באה מתי שמתחשק לה ונעלמת עם הרוח לחודשים לפעמים. כלפי חוץ האג'ימה ממשיך בחייו, כלפי פנים הוא מחכה יום יום לביקור הבא שלה, ובתכלס? גם כשהם כבר יחד, לא קורה כלום שמעניין את הקוראים. הבחורה עטופה מסתורין מכף רגל ועד ראש, אבל איש לא מספר לנו מה האמת מאחורי הדברים. היא פשוט באה, מפטפטת איתו והולכת. שום רמז על מה שעבר עליה כל השנים, שום הסבר לבגדיה המפוארים ולסיבה שהיא אינה עובדת. שום דבר על מצבה המשפחתי.
והגרוע מכל הוא, שאין שום סיבה ממשית להסתיר מאיתנו את זה. מילא אם זה לא היה רלוונטי- אבל זה מצטייר כמו הדבר הרלוונטי היחיד, שבשבילו ממהר המספר לפרט לנו את קורות חייו של האג'ימה המשמים.
בפועל, הספר עבר לי מהר ונקרא כמו קורות חיים. שום שינוי, שום התפתחות של הדמויות מההתחלה עד הסוף. אני לא מבינה מה הטעם לכתוב ספר אם לא קורה בו כלום.

שלא תבינו לא נכון, הוא בסדר גמור. לא משעמם במיוחד, לא כתוב רע, בכל זאת זה מורקאמי. אבל אין שום סיבה בעולם להעדיף את הספר הזה על פני אלף אחרים טובים בהרבה שיש בשוק. פשוט בזבוז זמן.

נראה לי שלמורקאמי הבא אגש בזהירות רבה מאוד, אם בכלל. או שאקרא את "יער נורווגי" שוב כדי להתרענן ולהיזכר כמה הוא יכול להיות טוב.