ביקורת ספרותית על חרוזי החיים והמוות מאת עמוס עוז
ספר בסדר

---

לא קראתי ספרים רבים של עמוס עוז. למעשה, על אף ששמעתי הרבה אודותיו, אני חושבת שקראתי רק את "סיפור על אהבה וחושך"- ספר רחב יריעה, עלילתו מתפרשת על פני שנים רבות והוא דורש מאמץ מסוים, למרות שבדרך כלל זה שווה. יצאתי משם עם ערך מוסף גדול, אבל הקריאה ארכה כמה חודשים טובים.



חרוזי החיים והמוות הוא, פחות או יותר, היפוכו המוחלט. ספרון קליל וקצרצר המתאר לילה אחד בחייו של סופר מפורסם, מנוסה, מעט משועמם מהחיים, אחד שתועה בעולם ואין לו בית ממשי לחזור אליו. הסופר- שמוצג בסיפור בכינוי זה בלבד- בודה לעצמו עולם מכל הדמויות שהוא פוגש בדרכו, וכך פותח לנו דלת אל עולם מחשבתו של סופר ועונה ללא מילים על השאלה "איך ממציאים סיפורים?".

באותו לילה מתקיים ערב ספרותי במתנ"ס נידח כלשהו. הסופר מוזמן לשם כדי לענות על שאלות, בנוסף למבקר ספרות ולצעירה שתקריא מכתביו. אך בזמן שכולם מדברים, במקום להקשיב, ממציא לו הסופר סיפורים על הסובבים אותו. על המלצרית במסעדה, על שוכני השולחן הסמוך, על האיש שפותח את הערב הספרותי וגם על ההוא שמצחקק בלעג בשורה האחרונה. לכולם מוצמדים שמות, מקצועות, חיי חברה ומשפחה, ואיכשהו הם גם נקשרים ביניהם בשכנות, בקשרי משפחה, באהבה מהוססת או בידידות נושנה. הסופר בודה לו סיפורים בזמן אמת, מול עינינו, ועונה בכך על השאלות שאינו מצליח למצוא להן תשובה בערב הספרותי עצמו- כיצד נכתבים סיפורים, מהיכן נלקחת ההשראה, האם אלה דמויות אמיתיות או דמיון נטו, ולמה בכלל הוא כותב, ומה הוא מנסה לומר, ובשביל מי. אחרי קריאת הספר אנחנו כמעט יכולים לענות על כך בעצמנו. הוא כותב בשביל עצמו, למען בדידותו וכמפלט מהשיעמום. הדמויות אמיתיות אבל גם דמיוניות, כי יש ערבוב של קווי אפיון בין אדם אדם עד שנבראת דמות. ההשראה באה מתוך הליכה ברחוב, מתוך התבוננות בבני אדם, והוא כותב כל הזמן- תוך כדי הליכה, בעומדו מול קהל בהרצאה, בהזמינו כוס קפה.



זה ספר שנשמע, על פניו, מרתק ומלהיב. בפועל התאכזבתי קצת. האפרוריות נטולת הברק שבה מתאר הסופר את הסיפורים שלו, את כשרון ההמצאה, הסיפורים האפלים עצמם שבכולם מעורבים מין, מחלות ובדידות- זה לא מושך כל כך, זה כמעט משעמם. הוא הולך ברחוב, רואה לפניו בחורה, והופ- נולד סיפור. בין רגע הוא ממציא לה שם, אהוב מעבר לים וחיי בדידות בני עשרים שנה. הוא מפתל ומסבך את סיפורו כשהוא קושר אותה אל האיש שישב מולו בהרצאה, אל מבקר הספרות, גם אל מנקה הרחובות אם ירצה. ולמה סיפוריו כולם רוחש בהם איזה אסון, איזה מימד של חטא או מוות, ולמה הכל מתרחש בלילה דביק אחד איפשהו במרכז הארץ?



משהו בספרון הזה כולו הרגיש לי קצת סתמי. הוא לא רע, ולמי שמתעניין ביצירת הספרות ע"פ עמוס עוז- צפויה הנאה אפילו. אבל בסך הכל הוא נגמר מהר, הוא משאיר טעם קצת חמוץ בפה והרגשה מטרידה. לא רק בגלל המחשבה שכל אחד מאיתנו יכול להיות הדמות הנלעגת הבאה בספרו העתידי. גם בגלל שאיכשהו, החיים של הסופר הזה נורא משעממים ודמיוניים. מי בכלל רוצה להיות סופר ככה?

» ביקורות נוספות של ligth angel
» ביקורות נוספות על חרוזי החיים והמוות