ביקורת ספרותית על דרומית לגבול, מערבית לשמש מאת הרוקי מורקמי
ספר לא משהו

---

בראשית קראתי את "יער נורווגי" ונשביתי לגמרי. נשביתי כל כך, שחשבתי שסופר כמו מורקאמי לא יכול לפספס. החלטתי לקרוא את כל ספריו בזה אחר זה.

קראתי את "ספוטניק, אהובתי" וההתלהבות ירדה קצת. אחר כך בא "קורות הציפור המכנית" וגם הוא לא הצליח להדהים אותי, למרות כל הפיתולים המוזרים בעלילה, ואני כבר חשבתי לרדת מכל הסיפור. אבל אז קראתי המלצות נלהבות על "דרומית לגבול...", והחלטתי לתת לו עוד צ'אנס.



ונעבור ישר לשורה התחתונה- הספר הזה נראה לי החלש ביותר של מורקאמי שקראתי עד כה. כמעט אין בו עלילה, בטח לא כזאת שמתפתלת. הדמויות שבו חיוורות ולא יודעות מה הן רוצות מעצמן, מעט התעלומות שמופיעות שם לא מגיעות אפילו לקצהו של פתרון. כל הזמן נראה שהסופר מנסה למהר ולהגיע לאנשהו, אבל עד העמוד האחרון הוא לא מגיע לשום מקום. הספר חולף ביעף- כמו שיחה בין שני חברים שלא נפגשו מזמן. "אז איך עבר עליך הזמן?", "למדתי בקולג', התחתנתי, פתחתי עסק, נולדו לי שתי בנות...". לכל אורך הספר לא הצלחתי להכיר לעומק אף דמות. לא הבנתי למה אני צריכה לדעת את כל הפרטים האלה על הגיבור הראשי, אם הם לא מובילים אותי לשום היכרות. מה נתן לי הספר הזה בסיום קריאתו? פשוט שום דבר.



העלילה, למתעניינים: האג'ימה (הגיבור) ושימאמוטו נפגשים כילדים בבית ספר יסודי. מסתבר שהם באים מרקע משפחתי דומה, הם אוהבים את אותם דברים וכו'. עד מהרה הם מתיידדים ונעשים בני בית אחד אצל השני. יום אחד משפחתו של האג'ימה עוברת דירה, הקשר בין השניים ניתק והם אינם מתראים עוד.

כך עוברות 25 שנה. האג'ימה מכיר בנות אחרות, מסיים לימודים בקולג', מתחתן עם בחורה שהתאהב בה, פותח בר יוקרתי בעזרת אבי הכלה וכו' וכו'. חיים רגילים של אדם רגיל. יום אחד מופיעה בבר שלו שימאמוטו, אחרי שקראה כתבה עליו בעיתון, והקשר ביניהם "נפתח שוב".

נשמע מעניין, אני חייבת לומר. בפועל אין שם כלום. שימאמוטו הזאת, שבעיני נראתה בעיקר אנטיפתית ואגואיסטית, באה מתי שמתחשק לה ונעלמת עם הרוח לחודשים לפעמים. כלפי חוץ האג'ימה ממשיך בחייו, כלפי פנים הוא מחכה יום יום לביקור הבא שלה, ובתכלס? גם כשהם כבר יחד, לא קורה כלום שמעניין את הקוראים. הבחורה עטופה מסתורין מכף רגל ועד ראש, אבל איש לא מספר לנו מה האמת מאחורי הדברים. היא פשוט באה, מפטפטת איתו והולכת. שום רמז על מה שעבר עליה כל השנים, שום הסבר לבגדיה המפוארים ולסיבה שהיא אינה עובדת. שום דבר על מצבה המשפחתי.

והגרוע מכל הוא, שאין שום סיבה ממשית להסתיר מאיתנו את זה. מילא אם זה לא היה רלוונטי- אבל זה מצטייר כמו הדבר הרלוונטי היחיד, שבשבילו ממהר המספר לפרט לנו את קורות חייו של האג'ימה המשמים.

בפועל, הספר עבר לי מהר ונקרא כמו קורות חיים. שום שינוי, שום התפתחות של הדמויות מההתחלה עד הסוף. אני לא מבינה מה הטעם לכתוב ספר אם לא קורה בו כלום.



שלא תבינו לא נכון, הוא בסדר גמור. לא משעמם במיוחד, לא כתוב רע, בכל זאת זה מורקאמי. אבל אין שום סיבה בעולם להעדיף את הספר הזה על פני אלף אחרים טובים בהרבה שיש בשוק. פשוט בזבוז זמן.



נראה לי שלמורקאמי הבא אגש בזהירות רבה מאוד, אם בכלל. או שאקרא את "יער נורווגי" שוב כדי להתרענן ולהיזכר כמה הוא יכול להיות טוב.

» ביקורות נוספות של ligth angel
» ביקורות נוספות על דרומית לגבול, מערבית לשמש