ספר בסדר
הביקורת נכתבה ביום שישי, 28 בספטמבר, 2007
ע"י ligth angel
ע"י ligth angel
ונתחיל בשאלה היישר מפי שושנה, המורה לספרות: יש פה מישהו שלא קרא את "גיא אוני"? אם כן, צאו מהכיתה, לכו לספריה ואל תחזרו לשיעור בלי לקרוא. ותביאו את אמא לאסיפת ההורים הבאה...
וברצינות, הרומן הנהדר של שולמית לפיד שיצא בשנת 1982 הפך כבר מזמן לספר חובה ישראלי (בדרך כלל חובה בבתי הספר, שם גם אני התוודעתי אליו לראשונה, אבל גם חובה לכל חובב ספרות באשר הוא). הוא מגולל את קורות הקמתה של ראש פינה, את אנשי העליה הראשונה ואת הלך הרוחות בארץ ישראל של סוף המאה ה-19. גיבורת הספר ההוא היא פאניה, בחורה חזקה ואמיצה שברחה עם כמה מבני משפחתה מהפוגרומים ברוסיה היישר אל הרעב והמחלות שבארץ ישראל, נישאה ליחיאל סילס והצליחה לזכות לאחר תלאות רבים בבית ואהבה.
הספר "חוות העלמות" מהווה את המשכו הישיר של אותו רומן. פאניה כבר התבגרה והזדקנה, בתה תמרה נשואה באושר והספר מתמקד בבת הצעירה, נוניה. זו גדלה להיות מרדנית ועקשנית לא פחות מאמה, והחליטה יום בהיר אחד לעזוב את הוריה בראש פינה ולעבור לחוות העלמות של חנה מייזל בכנרת.
חוות העלמות הזו (שהיתה קיימת באמת) נועדה להכשיר נערות צעירות לחיי אדמה ועבודה קשה, כדי שיוכלו ביום מן הימים להתקבל לאיזו מושבה בתור עובדות עבריות מן המניין. כמובן שכל העניין בעייתי- הן ממומנות ע"י איזה ארגון נשים אמריקאי שלא מבין דבר באידיאולוגיה ותנאי החיים בארץ, היבול לא מסביר פנים למרות עבודתן המאומצת, רוב האיכרים בסביבה מלגלגים על כוח העבודה הנשי וכו'. נוניה בכלל נתקלת בקשיים משל עצמה- אמה שמתנגדת לרעיון, אהובה שמופרד ממנה, תחושת הזרות בכנרת ודאגות נוספות. בדרך אנו פוגשים גם דמויות נוספות (למשל- יהודי אמריקאי שמאס בקריירת אגרוף ועולה ארצה, חברותיה של נוניה לחווה, תמרה ובעלה עזריאל, וגם כמה דמויות אמיתיות כמו חנה מייזל, אליעזר שוחט וא.ד. גורדון) ועוברים איתן את תלאות החיים במושבות הגליל שרק הוקמו.
בסך הכל הספר קריא, מהנה ונחמד. הוא לא קלאסי ולא סוחף כמו "גיא אוני", אין בו עלילה מגובשת או חזקה במיוחד, לא כל כך ברור מה הוא רוצה לספר לנו. זה מרגיש כאילו המספר מלווה את נוניה כשהיא הולכת מפה לשם, מציג לנו את חוויותיה האישיות מכל מיני דברים ולא מנסה להביא בסוף איזה מסר או משמעות. גם התהפוכות שקורות בחייה (המעבר לחווה, למשל, חוויית האהבה ועוד) מסופרות לנו כמו בדרך אגב, כמעט במקרה, תוך כדי שיחה עם מישהו או בלשון עבר (למשל, "מזה כמה שבועות נוניה מתווכחת עם הוריה בקשר לרעיון המעבר לחוות העלמות..."- כך אנו לומדים לראשונה על הרעיון הזה). זה לא שזה איום ונורא- בסך הכל יש פה לא מעט מהמאפיינים של גיא אוני, אותו רקע, התרחשויות דומות בערך, דמויות מעניינות. אלא שכל זה זורם רגוע, רגוע מדי. אין סערות, אין מתח, אין בלאגן, אפילו כששני שליש מהספר מלווים בתעלומת רצח. הכל מרגיש כמו רוח קלילה בשעת בין ערביים על הכנרת, ולא כמו סופת רעמים בראש פינה או פוגרומים ברוסיה.
שוחרי "גיא אוני" יהנו מללמוד מה עבר על הדמויות במהלך השנים, איך הן השתנו, מה יחסי המשפחה ביניהן וכו'. המשוגעים לסיפורי העליה הראשונה, בעיקר אלה שנהנים לפגוש בדרך אגב דמויות היסטוריות, יצאו מרוצים אף הם. כל השאר יעבירו כמה שעות או ימים בקריאה מהנה, חביבה, אבל יצאו ממנה בלי כלום.
בסך הכל לא מזיק. תנסו אם אין לכם שום דבר בוער יותר. למי שיש- אל תקפיצו את "חוות העלמות" לראש הרשימה.
3 קוראים אהבו את הביקורת
3 הקוראים שאהבו את הביקורת
