ביקורת ספרותית על לוליטה - הספריה החדשה # מאת ולדימיר נַבּוֹקוֹב
ספר מעולה

---

מספר חודשים חלפו מאז אותו במאי צעיר ומתחיל שסיפור האהבה שלנו נגמר במהרה. מספר חודשים לא ארוכים לקח לשנינו כדי להבין שזה לא מתאים.
ובכל זאת, לאחר הפרדת הכוחות, הוזמנתי על ידי הבחור המוכשר להפקה גדולה של הצגה אותה הוא ביים. מעולם לא סירבתי להצעה לצפות בהצגה.
אז כן, נהניתי. אבל הקטע שנחקק בראשי הוא נאמבר שירה אותו מבצעת שחקנית צעירה שמשחקת כוכבנית בעולם הזוהר. האור על הבמה מחשיך, האורות מאחור מקרינים אפלה ומשדרים עצב.

שחקנית, שדמותה זוכה להתעללות מצד כוחות גבריים בחייה, שרה ברגש את "לוליטה". אולי הייתי משוחדת, אולי קצת מסונוורת מחיבוב יתר כלפי הבמאי, אבל את השיר המרגש לא אשכח."לוליטה את ילדה יפה". אם היא כל כך יפה, למה שלא נקדיש לה קצת זמן.

וככה התחיל הרומן שלי עם לוליטה. ספר שליווה אותי בתקופה מאוד לחוצה ואינטנסיבית בחיי, הייתי קוראת פרקים יחסית קטנים מפאת חוסר זמן אבל מתענגת על כל מילה שנכתבה על הדף. שפה גבוהה ומליצית ועם זאת קולחת וברורה. אין ברורה ממנה.

"לוליטה" הוא לא עוד סיפור אהבה בין בחור לבחורה, זהו סיפור מתועב, שלא לומר חולני. מדובר על אדם, לכאורה נורמטיבי מן השורה חוץ מעניין קטן אחד. אותו אדם נמשך לילדות קטנות. טוב נו, נקרא לפיל בשמו? פדופיל.
מדהים כמה גאון צריך להיות כדי לכתוב רומן בו הקוראים מזדהים עם דמות שלכאורה מייצגת את הרוע, החולניות ואת מה ששגוי בעולם הזה.
כמה גאוניות צריכה להיות כדי להיכנס לראשו של חוטא נתעב, לחמול עליו, למחול לו ואפילו לרגעים לחשוב שהתופעה היא הגיונית לכל דבר.
הספר מכניס אותנו לנבכי נפשו של פדופיל, שלא כמו אחרים, מצליח לממש פנטזיה גדולה של שאר בני מינו, ולקיים איזושהי מערכת יחסים עם נערה בת שתים עשרה.

קשה להאמין עד לאילו קצוות לקח אותי הספר, לאילו מחוזות הביא אותי ולאילו מחשבות.
האם אני לא בסדר שאני מוצאת חמלה על אדם שכזה? או לחילופין ממש מזדהה עם דמותו, עם תחושותיו והרגשתו הנתעבת.
זה מדהים שלמרות שהקורא יודע שמעשיו ותיאוריו הם לחלוטין שגויים וזה בלשון המעטה, אנו מוצאים מקום של הבנה והכלה.
הרומן כתוב מנקודת מבט כל כך משכנעת, כל כך אגבית וכל כך שובת לב. מי את לוליטה? עדיין נותרת תעלומה. ואולי בכל אחת מאיתנו יש לוליטה, עם התשוקות הפחדים החרדות התמימות המניפולטיביות והרוע על כל צדדיו.
כולנו סוג של לוליטות, נוצלנו וניצלנו. נרמסנו ורמסנו. נוצחנו וניצחנו.
רומן שהוא כולו תענוגות ועינוגים, נגיעות קטנות וגדולות ובעיקר מחשבות אדירות על איך למה וכיצד.
ריבוי של תיאורי נוף וסיטואציות עם דגש על ירידה לפרטים הכי קטנטנים ואינטימיים.

תמיד בילדותי הזהירו אותי פן אוטרד מינית ע"י איזה זקן סוטה שרוצה לעשות בי את זממו, או לחילופין צעיר לוקה בנפשו שמחפש לפרוק עול. כמה פעמים שמעתי את המשפט תזהרי כשאת הולכת לבד, תסתכלי לאיזה רחובות את נכנסת, אל תלכי בחושך, תודיעי לי כשהגעת הביתה, אל תסתובבי במקומות מפוקפקים, כשאת חוזרת לבד תעשי עצמך מדברת בטלפון זה מרחיק גברים, אם נוגעים בך באוטובוס תעברי מקום... אלו מילים שנאמרו ועדיין נאמרות ע"י הורים, אחים חברים מכרים... הזהירות הזאת כל כך טבועה בי, כל כך מושרשת. נהפכתי חשדנית מטבעי, בוחנת וסוקרת, קשוחה ולוחמנית. סיגלתי לעצמי אופי כזה שאף אחד לא יעז להתקרב.
זה אכן לא קל לספוג יום יום מבטים במעבר החציה, הערות ברמזור, צפצופים עם המכונית כשאת עוברת בשדרה, שריקות, בחינה והתבוננות בצורה מינית ובוטה, הערות שנראות לגיטימיות לצד השני ובעיקר תחושה כזו שאת מובנית מאליו.
וכעת , קראתי ספר שמתאר מידות מוסר וקווי אופי מהם הוזהרתי כל חיי ומהם אני סולדת. יש בזה משהו משחרר ומאתגר, משהו מבין ומכיל ובנשימה אחת מזעזע ומזוויע.

אני כותבת את הביקורת הזאת ומרגישה שהמילים פשוט נשפכות לי מהקרביים. כמה כיף לקרוא ספר שיוצר כל כך הרבה עניין.
בנשימה אחת הצלחתי להתרגש, להשתעשע, להבין להעריך ולהכיל ובנשימה אחר כך לחוש כעס, גועל, עצבות, חלחלה ורוגז. קשת כל כך רחבה של רגשות ותחושות עברה בי. אני חושבת שזה אומר הכל.

"לוליטה כמה את יפה -
עולם מוטרף בחוץ
הזמן נתן את הפתיחה
ואת צריכה לרוץ,
לרוץ על הבמות
עם מיני ומחשוף -
ואם תהיי טובה יותר
ניסע מחוף לחוף"

» ביקורות נוספות של בר
» ביקורות נוספות על לוליטה - הספריה החדשה #