• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מאת מרקוס זוסאק

הביקורת של אאורה

תמונה של אאורה
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מאת מרקוס זוסאק

הביקורת של אאורה

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
תמונה של אאורה
הוצאה לאור:אופוס
שנת הוצאה:2007
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
גאיה
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 15 שנים•1 דקות קריאה

ייתכן בהחלט שזה הספר האהוב עליי בעולם כולו.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של נעמי
נעמי
תמונה של Wendy
Wendy
תמונה של רחל.מ.
רחל.מ.
תמונה של כרובי
כרובי
4קוראים|גיל ממוצע46|100%נשים

על המבקרת

תמונה של אאורה

אאורה

ותיקה
חברה מזה 15 שנים
75 ביקורות•2 נבחרות•637 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•מדע בדיוני ופנטזיה
תמונה של אאורה
אאורה
ותיקה
חברה באתר מזה 15 שנים
ביקורות75
ביקורות נבחרות2
לייקים שקיבלה637
דירוג ממוצע4.1 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת39ספרות מקורית8מדע בדיוני ופנטזיה7

דיון על הביקורת

2 תגובות
אאורה
אאורה•לפני 11 שנים

טוב...

יש גם את הארי פוטר, ואני לא רוצה להשוות, כי גדלתי עליו. :)
ליז מאילת:-)
ליז מאילת:-)•לפני 15 שנים

ייתכן? את עוד לא סגורה על זה??

2 תגובות בסך הכל

ביקורות נוספות של אאורה

שידוך חלומי

שידוך חלומי

קרטיס סיטנפלד

לאורך כל קריאת הספר, ההתלהבות שלי היתה כל כך גדולה עד שחששתי שאני פשוט לא אצליח לכתוב ביקורת ראויה לשמה. "זהו, הגיע היום הזה," הרהרתי לעצמי בעודי הופכת עמודים עד שלוש בלילה. "מצאתי את הספר שיפאנגרל אותי עד אובדן שליטה ויוריד את רמת הרהיטות שלי בסולם האבלוציוני לדרגה של יצור קדמוני שיודע להגיד רק 'אומאיגאדאומאיפאקינגגאד'." לא שאין בזה משהו כיפי, אבל זה לא ישרת במיוחד את המטרות שלי להיות המיסיונרית הראשית של הספר הזה. השעה בזמן שאני כותבת את זה היא שלוש וחצי לפנות בוקר, בדיוק הפכתי את הדף האחרון, ואני רואה שליחות אמתית במשימה שלי למצוא את המילים שלי מחדש.

אבל ממה אני אתחיל? אני מקנאה בקרטיס סיטנפלד, קנאה אמתית וצורבת. אי אפשר שלא – ועל מה לא? על היכולת שלה לכתוב את הדיאלוגים שלה אמיתיים כל כך, לצייר מצבים נפשיים מוכרים כל כך, לברוא דמויות שקורמות עור וגידים כה ברורים – עד שאי אפשר שלא לתהות אם היא כתבה על חייה שלה, כי איך אפשר לדמיין סיטואציות כל כך מדויקות ואותנטיות? היא גרמה ללב שלי "לפלוט לבה" מספר פעמים במהלך הקריאה. היא גייסה את מלוא הכעס שלי על האויבים של ליז, ומצבים שבהם היא ספגה מהם מהלומה גרמו לי להיות מוטרדת יותר מכפי שהייתי רוצה להיות. היא גרמה לי לצאת בהצהרה הבאה –

זו האדפטציה הגאונית ביותר שאפשר לכתוב ל-"גאווה ודעה קדומה".

סיטנפלד לא שכחה כלום, וכל הבחירות שלה היו מושלמות. ליז היא ליז, ג'יין היא פשוט ג'יין, והכי טוב? גברת בנט היא לגמרי גברת בנט! צריך להיות רב אמן כדי להצליח לקפל כל כך הרבה אישיות לכל משפט הנאמר בשיחה. רוב הזמן לא הייתי צריכה לקרוא מי אמר כדי לדעת. וצריך להיות רב אמן כדי לכתוב במאה ה-19 דמויות שהאישיות שלהן אמינה ומוכרת גם מאתיים שנה לאחר מכן.
כמו שהשימור היה גאוני, גם השינוי היה – והאיזון ביניהם היה מדויק. סיטנפלד יצרה ציפייה מלהיבה ומהנה עד התמכרות עבור קורא/ת המעריצ/ה את אוסטן: המתח בין הידיעה על קו העלילה שהולך לבוא, לבין הסקרנות באיזה אופן סיטנפלד תשנה ו-"תתרגם" אותו. מעולם לא זכיתי בחווית קריאה כזו, ואני לא יכולה לדמיין הרבה סופרים שהיו מצליחים לעמוד במשימה המורכבת הזו בחן רב כל כך.

לצערי, על אף שהם מלאכת מחשבת בעיניי, כל דבר שאגיד על השינויים שערכה סיטנפלד בסיפור המקורי יהיו בבחינת ספוילר. אני אחתום רק במילים האלה: אם הרומן של אוסטן היה תופעה של ממש במאה ה-19: רענן, משעשע, ערמומי, ביקורתי ומוצף אירוניה – גם סיטנפלד עשתה ככל שביכולתה כדי לתת הופעה ראויה למאה ה-21, ולדעתי היא לא הכזיבה.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אאורה
מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

מרי אן שייפר

אני מופתעת מאוד שלא התחברתי במיוחד לספר הזה. אם הייתי צריכה להמליץ על פטנט שמסביר איך להרכיב דמויות ועלילה שיגיעו במהירות ובקלות ללב של אאורה, כל כך הרבה מהרכיבים היו מהסוג שהופיע כאן:
- אהבה עמוקה לספרים שמנחה את הכתיבה בלהט דתי כמעט
- גיבורות חצופות ואמיצות, מלאות אהבה לחיים, יצירתיות, אינטיליגנטיות, קשובות ונאמנות לעצמן, ובונוס – שתיהן ניחנו בפתיל קצר במיוחד
- הומור (אפילו צחקתי בקול פעם אחת)
- קורטוב של היסטוריה
שתי מסקנות עוברות במוחי: (1) מתכוני אינסטנט לא עובדים: דרושים עוד רכיבים, וגם – (2) על מנה במסעדה לא חוזרים פעמיים.

זה היה ספר של טרופים, ודבר מלבד אלה. ככזה – הוא היה מתוק מאוד, צפוי מאוד, לא עמוק במיוחד, מעט ילדותי והדהד לי כל הזמן ספרים שבנו אותי בגיל צעיר: האסופית, אבא-ארך-רגליים, פוליאנה. אבל עברתי את הגיל, או שהמקור הוא היחיד שיכול לרגש, ואין סיבה ליצור לו שבלונה.

כמו במקרה של "שוקולד" של ג'ואן האריס, היה לי קשה עם הדיכוטומיה. הטובים הם מקסימים וללא רבב – הגיבורות מושלמות, כפי שתיארתי; הן שייכות לחבורה של אנשים שמסתדרים תמיד אחד עם השני, והמשותף לכולם הוא שהם אוהבים ספרים. האויבים מבחוץ הם האויבים של כל הטובים כאחד, איש לא נרתע מלהביע כלפיהם רגשות שליליים, והם שום דבר מלבד תכונות רעות – מלוקקים, חסרי סבלנות, פטרוניים ושטחיים, או מתנשאים וחובבי טינה, או חטטניים ורכלניים.
וכמובן שסיפור האהבה שבספר הוא הטרופ הפופולרי העולם – שני אנשים טיפשים ועיוורים שיודעים אחרונים על רגשותיהם, ועל רגשות הצד השני, בזמן שכל סביבתם החברתית הקרובה כבר הבינה את זה. אין לי בעיה עם הטרופ הזה, ואני אפילו חושבת שהוא לא בלתי מציאותי, כל עוד הוא מהווה נספח לסיפור חברות סוחף. ולא קראתי דבר קונקרטי על החברות בין ג'ולייט לדאוסיי.

בשורה התחתונה, אני מכריזה עליו בצער כ-"ספר טיסה": קליל, זורם, מלא סוכר – אבל אחרי הכל, עוגיות שוקלד צ'יפס הן לא ארוחה, אלא משהו שחוטפים על הדרך, כשאין משהו משביע יותר לאכול.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אאורה
לב המעגל

לב המעגל

קרן לנדסמן

אל הספר הזה נחשפתי בזכות ההייפ המטורף שיש סביבו, ורגע שהבנתי שמדובר בספר ישראלי עם אלמנטים פנטסטיים, הסקרנות שלי התעוררה. השמועות המשיכו להתפשט: הדמויות אמיתיות להפליא, מערכות היחסים הנרקמות ביניהן מתוארות לעומק ובכישרון, ועד מהרה הבנתי שאני חייבת לקנות אותו.


מדובר במציאות ישראלית אלטרנטיבית, עולם מקביל הזהה לעולם שלנו מלבד קיומם של כוחות כישוף. לנדסמן רוקמת את הכישוף אל ההיסטוריה, ההיררכיה והמוסכמות החברתיות, אפילו השפה והסלנג. היא עושה את זה בחינניות וטבעיות, כמעט כבדרך אגב. היכולת שלה מתבטאת בניואנסים הכי דקיקים של היומיום: היא מעצבת את סגנון הדיבור הישראלי כך שישקף את הדינמיקה החברתית של מכשפים מול "רגילים", מהדהדת מאבקים קיימים בכפייה הדתית, ומתכתבת עם הפולקלור היהודי והמסורת המקראית בצורה נועזת ומקורית, בעיניי.


לקח לעלילה זמן-מה לכבוש אותי. בעולם שבו הדמויות הראשיות נרדפות בכל היבט אפשרי של חייהן, מתגבשת אווירה דיסטופית של ייאוש מוחלט. תחושות המועקה והדיכוי לא נשברות לרגע, מעכבות חיבור עם הדמויות. אבל עם הזמן מצאתי את עצמי נסחפת אל תוך סיפור ההתאהבות של גבע, ותחושת התקווה שחיכיתי לה שטפה את העלילה בדיוק במינונים הנכונים. כשזה קרה, הבנתי שההתחלה המרה היתה מדויקת. בין קסמיו הרבים של הספר, זה היה האהוב עליי: הדיסוננס בין המאמצים הבלתי נדלים של החברה ליטול את כוח החיות של מיעוט המכשפים, את חירותם – לבין הטבעיות הפשוטה אך רבת העוצמה שבה גבע וחבריו מוצאים אושר וסיבות לחיות.


אפרט קצת על מציאות הכישוף בספר, כי היא מאוד מצאה חן בעיניי. בין סוגי המכשפים קיימים מכשפי נפש, שמתחלקים לשני סוגים – מכשפי רגש ("אמפתים", או בסלנג, "ריגשיים") ורואי עתיד ("דמוסים"). גבע הוא אמפת, והחברה הכי טובה שלו, תמר, היא דמוסית.
כדמוסית, תמר לא רק חוזה את העתיד (ולא רק עתיד אחד). היא רואה את כל האפשרויות הקיימות, ויודעת בדיוק מה הנתיב להגיע לכל אחת מהן. מעבר לכך – היא יודעת לבחור את ההווה שהיא מעוניינת בו ולהגיע אליו. ככל שגיליתי פרטים על הכוח שלה, הופתעתי לגלות שכוחות החיזוי שלה דומים מאוד לאופן שבו למדתי על מודאליות בקורס לוגיקה. פילוס הדרך במגוון העתידים לא קל כמו שהוא נשמע; לא תמיד כל האפשרויות שאת רוצה שיהיו קיימות אכן קיימות – לפעמים כל העולמות מכילים הווה שאת לא רוצה להגיע אליו. לפעמים ההווה שאת רוצה להגיע אליו נעלם מעינייך מאיזושהי סיבה.
זה עוד דבר שאהבתי בספר: לכוחות הכישוף שם יש שני פנים. זה נשמע נחמד להיות דמוסית, לבחור לך תמיד את ההווה החביב עלייך, אך מה לגבי הווה שאת לא מעוניינת בו ולא ניתן לבחירה? האם את רוצה לדעת עליו מראש? לעיתים את חווה חיזיון מציף וטובעת בו, חוויה כה טראומתית מבחינה נפשית עד שמתאשפזים בגללה במחלקות סגורות. אהבתי מאוד את האמביוולנטיות, האופי הרב משמעי של כישרונות כישוף, והמגבלות ההגיוניות כל כך שלנדסמן הטילה עליהם.




גבע הוא אמפת, וזה אומר שכוחות הכישוף שלו קשורים לרגשותיהם ומצביהם המנטליים שלו ושל הסובבים אותו. הוא יכול להרגיש מה אחרים מרגישים – הוא יכול לגרום להם להרגיש דברים שהוא רוצה שירגישו, או לקלף מהם רגשות כואבים שהם לא מעוניינים בהם. אנקדוטה שהקסימה אותי במיוחד היתה הצורה שבה כוחות הכישוף של גבע דווקא מחלישים את חדות האבחנה שלו, מונעות ממנו לפתח מיומנויות חברתיות. מבין כולם, הגיבורים האמפתיים בספר היו הכי גרועים ביכולת לקרוא אנשים בצורה רגילה, כשהם לא משתמשים בכוח הקריאה העל טבעי שלהם.


הקסימה אותי ההתאהבות של גבע דווקא בגלל שכל כך מאתגר לכתוב על התאהבות של אמפת. לנדסמן הצליחה לעשות את זה בצורה אותנטית שהדהדה את ההתאהבויות ה"רגילות" שחוויתי, שזו העדות האולטימטיבית לכתיבה מוכשרת ומדויקת – ובו זמנית מקורית, שכן עולם הרגש של גבע שונה לחלוטין מזה של אדם רגיל.


אוסיף דבר אחרון: רק כששקעתי בספר באמת, הבנתי כמה חסר לי הנוף הישראלי בספרות, ואומץ לכתוב על עולם ישראלי אלטרנטיבי, שמכיל יסודות על-טבעיים. עלילה שנרקמת ברחובות תל אביב ובפיות דוברי עברית עושה לי משהו שונה; היא מציירת את החיים כאן מחדש, מוסיפה להם אלמנט רומנטי, מוכיחה שגם החום והלחות של העיר הלבנה עשויים להשפריץ נושאי כתיבה, ולא רק סמטאות האבן האירופאיות, הרחובות הסואנים של ניו-יורק או נופיו המומצאים וחסרי הגבולות של יקום אחר.
תודה לך, קרן לנדסמן. אני מצפה לספרים הבאים שלך.

לפני 7 שנים•
★★★★★
•אאורה
הכוכב הנוצץ בשמים

הכוכב הנוצץ בשמים

מריאן קיז

בספר הזה מריאן קיז איבדה את מגע הקסם שלה.
תמיד קשה לנתק בין הסופר ליצירה, גם כקוראת וגם ככותבת. חשוב לנסות, אבל קשה. קשה לקבל את העובדה שאחת האלילות הספרותיות שלך איכזבה אותך, בזבזה לך שבועות בלהג מייגע על עולמן של דמויות שפשוט בלתי אפשרי להתחבר אליהן. קיז, אלופת הגיבורות השרוטות והמקסימות, הפסיכולוגית האולטימטיבית, החדה והחריפה כל כך – איך אפשר להאמין שהיא כתבה את הדבר הזה?
לפעמים סופרים משופשפים ומתוחכמים מנסים להמציא את עצמם מחדש, וזו טעות. כל הספר הזה הוא טעות. הוא סובל מחוסר עקביות – ולא בצורתו הכיפית, דמויות שלא מעוררות שום אמפתיה, דאוס אקס מכינה מגוחך ופתרונות קלישאתיים להחריד לבעיות במערכות יחסים שונות. מה קרה לה, לסופרת שעשתה לי את השנה? לסופרת שכמו דיברה ישירות אליי, ומדי פעם הוציאה גם ממני את הסופרת?

אוקיי. אז לסיכום: חמישה ספרים מעולים, שריפאו אותי ממכאובים רבים, הצחיקו אותי וטלטלו אותי, וספר אחד שהוא בזבוז של זמן. אני חושבת שאני סולחת לך, קיז, אבל מזהירה את כל המעריצים האחרים – הכוכב הנוצץ בשמיים הוא לא הכוכב הכי נוצץ ברפרטואר של הסופרת האירית הכובשת.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
סושי למתחילים

סושי למתחילים

מריאן קיז

מכיל ספוילרים:

חוק מריאן קיז הופר. הספר הזה פחות טוב מכל קיז כשקראתי עד כה. אולי זה בגלל שזה היחיד שקטיה בנוביץ' (המדהימה!) לא תירגמה. אבל אני בטוחה שזו לא הסיבה היחידה.
הדמות היחידה שמצליחה לעורר אמפתיה זו אשלינג. לה באמת יש סיפור מתוק. והנגיעה העמוקה והרגישה הזאת בנושא של דיכאון היתה כל כך קיזית – אופטימית וריאליסטית בו זמנית, לא להאמין. מקסימה.

אך הפעם, יש לי שני 'אבל' גדולים.
הסיפור של ליסה לא היה משכנע אפילו קצת. מעבר לעובדה שלא היה אכפת לי בכלל אם היא תחזור לאוליבר, אם יצליח לה עם ג'ק – היא לא עברה שום תהליך, לפחות לא תהליך משכנע, בטח שלא חכם. היא פשוט היתה מרושעת לאורך כל הדרך ואז לקראת הסוף קיז הפכה אותה עצובה קצת כדי לרכך אותה. יכולת לעשות קצת יותר, כוכבת, אני כבר מכירה אותך.

אני עצובה שקלודה נהייתה המפלצת של הספר. זה היה מעשה ילדותי, אפשר כמעט לדמיין את קיז מציירת דמות מהחיים שלה עצמה ונוקמת בה. דווקא עד השליש האחרון של הספר, היא היתה דמות מורכבת ומעניינת, וריתק אותי המלכוד המוזר שהיא נכלאה בו בחייה הכביכול-מושלמים. קיוויתי לקרוא אותה בסיפור חכם יותר מהסיפור שבסוף תפרה לה קיז, כדמות משנה של אשלינג ולא כגיבורה אמיתית. אני מניחה שזו לא היתה המטרה של קיז, בסופו של דבר, אבל זה ציער אותי. היה לה המון פוטנציאל.

זה הספר הכי פחות טוב של מריאן קיז, אבל להגיד שאני לא ממליצה עליו?
סיימתי אותו בשלוש ורבע לפנות בוקר, עם סצנה מרגשת וקסומה ופסיכולוגית ומשחררת וקיזית כל כך, ועם חיוך גדול על הפנים.
אני עדיין מעריצה אותך, ושמחה שנתקלתי בך בגיל 24, סופרת אלילה שכמוך. עשית את זה בתזמון הנכון.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
איזה גבר מקסים

איזה גבר מקסים

מריאן קיז

זה הספר הרביעי של מריאן קיז שאני קוראת כמעט ברצף, והמגמה המסתמנת ממשיכה, כמו מעין חוק טבע. כל ספר שלה יותר טוב מקודמו. כל ספר שלה שובה אותי חזק יותר.
אהבתי יותר מתמיד את כל אחת משלוש הגיבורות הראשיות – לולה, הסטייליסטית מלאת החיים; גרייס, העיתונאית החריפה והחצופה; ואפילו מרני, אחותה התאומה, היפהפייה והשבורה. צחקתי לעיתים קרובות עוד יותר (בעיקר בזכות לולה). והבנתי פרט חשוב על מריאן קיז: היא מסוג הסופרות שגורמות לי לרצות לכתוב בעצמי. היא גורמת לי להרגיש כמו גיבורה בסיפור על חיי. אני לא יכולה לחשוב על משהו שמעיד בבירור רב יותר על הצלחתה לפרוט על מיתר עמוק בתוכי. ולא מצליח להימאס לי ממנה.

מדובר בפנינה פמיניסטית. ב-"צד השלישי של הסיפור" קיז מרומזת, נושפת את האג'נדה שלה בעדינות רבה, רק דרך ג'וג'ו. כאן הספר כולו צועק אותה. הוא גורם לי לחרוק שיניים בתסכול. הוא מעיר בי לוחמת צדק קטנה. איזה נושא לא נכנס לכאן? אל-הורות, אלימות נגד נשים, זהות מגדרית, פוליטיקאיות ונשים עם כוח, יחסי מין, שמרנות, צדקנות, רפואת נשים, מערכות יחסים בריאות וחולות, זנות, אונס, והיחס של התקשורת, החברה, החוק והמשפט לכל אלה.
קיז קצת משחקת עם הראש, משחררת את המידע מתי שבא לה, לא תמיד בסדר הכרונולוגי, גורמת לנו להיות שבויים חצי ספר בקונספירציה מסוימת על אחת הדמויות ואז הופכת את התמונה. היא חזקה בטוויסטים, ובניגוד לג'ודי פיקו – היא דואגת שתהיה להם סיבה עמוקה, ושנהנה מהם עד הסוף. היא מלהטטת במחשבות, היא כמעט פולשנית. אין ספר שלה שלא גרם לי להגיד את זה עליה: היא סוג של פסיכולוגית.

ובונוס: זה שיש הפתעות אדירות לאורך הדרך, לא פוסל את ההנאה בקריאה שנייה. קיז שנונה וכיפית ובסיום הספר מיד חזרתי לדפדף בו בגעגועים. היא סופרת ששווה קנייה, לא רק השאלה. וזהו, זה רשמי: אני מעריצה.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
הצד השלישי של הסיפור

הצד השלישי של הסיפור

מריאן קיז

אני חושבת שהתמכרתי. יש משהו בכתיבה של מריאן קיז שמהווה סוג של תחליף לטיפול פסיכולוגי. זה הספר השלישי שלה שאני קוראת, וכל פעם אני חושבת שהנוכחי טוב מקודמו.
מה כל כך נפלא בה? היא מצחיקה, וחדה, וגם כשהגיבורות שלה ממורמרות להחריד הן לא מעצבנות אותי – הן גורמות לי לרצות בעצמי ללכת ולכסח כל אחד מהאויבים שלהן. הן פגומות וכנות ונפלאות, והחיים שלהן לא צפויים בשום דרך.
וקיז... היא אחת הסופרות היותר מקוריות, והיותר צבעוניות שקראתי. היא כיפית אבל עמוקה ומישירה מבט. היא לא קיטשית ולא צינית. היא פמיניסטית, והיא קורצת את העובדה הזאת בחן לאורך כל העלילה. היא נותנת הרגשה שהחיים ארוכים ושיש אלף דרכים להיות מאושר. היא נותנת לי פרופורציות והשראה בנוגע לגישה שעליי לנקוט בה במבטי על חיי. היא סופרת-פסיכולוגית. חוץ מזה, היא כותבת כל כך טוב את היומיום, שהיא נותנת לך הרגשה שהחיים שלך בעצמם הם משהו ששווה לכתוב עליו.

הערך המוסף של הספר הזה ספציפית, הוא החשיפה המרתקת לכל תעשיית הספרים מבפנים. היתה בה ציניות – כלפי מסחריות, כלפי הניסיון לחזות הצלחה – אבל גם המון התלהבות. הרגע הזה שהלקטורית שלך מוצאת יצירה מדהימה בין ים כתבי היד, הרגע הזה שהסוכנת ששלחת לה את כל תקוותיה מתקשרת אליך ואומרת לך שאת שווה מקדמה של שש מאות אלף פאונד ומשנה את חייך. הפעם הראשונה שכותבים עלייך ביקורת באמאזון. הפעם הראשונה שאת אוחזת מצבור דפים בכריכה רכה עליהם כתוב שמך. המלחמה הנאמנה של ג'וג'ו על קריירות הכתיבה של הלקוחות שלה. בספר הזה היה יותר אדרנלין בשבילי מאשר בצפייה בגמר ליגת 2016 עבור אוהדי הפועל באר שבע. לא הפסקתי לחשוב לעצמי כל הזמן – "והחבר'ה האלה עוסקים בכל הנוגע לספרים – למחייתם! זה החלום." חייתי אותו קצת למשך הקריאה.
ועכשיו אני רעבה לעוד מריאן קיז אחד, ופוחדת מהיום שאסיים את כולם.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
החברה הגאונה

החברה הגאונה

אלנה פרנטה

אני שונאת להיות זו שמאוכזבת מספר שהיה סביבו הייפ כל כך גדול. בדרך כלל, אני מגלגלת עיניים על אנשים שמגלגלים עיניים על רבי מכר פופולאריים. אני לא חושבת שזו תעודת עניות. אני לרוב מוצאת את הסיבה לכך שכל כך הרבה אנשים אוהבים ספר מסוים, מעריכה את חכמת ההמונים, ולא מתביישת לומר, "גם אני התאהבתי."

איפה לא שמעתי על הספר הזה? ואיכשהו, הפעם לא נפלתי בצד הסביר של הסטטיסטיקה. מצאתי את עצמי משתעממת, מחפשת תירוצים לא לקרוא, אפילו מבקשת לנטוש. הבנתי באילו רגעים אלנה פרנטה מנסה לרגש, ולא התרגשתי. הבנתי מה כל כך שובה בדמותה של לילה, ולא נשביתי. פיהקתי בלי סוף, ומחשבותיי גלשו בלי הרף כך שמצאתי את עצמי קוראת פסקאות שלמות בלי להקשיב. משמים!
ומוזר כל כך. זה לא קרה לי שנים. הסופר הנוסף היחיד אולי שעורר היסטריה עולמית ולא התחברתי אליו היה טולקין, והוא הארד קור כל כך שזה לא מאוד מפתיע ולא גורם לי להרגיש יוצאת דופן.

אז נשברתי לפני הסוף, ולמרות שאין לי כרגע אף ספר אחר לקרוא, הפסקתי להכריח ולענות את עצמי רק בשביל לומר שנתתי לו את ההזדמנות המלאה. 200 עמודים זו הזדמנות יפה מאוד. אני משתפרת בזה!

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה
כולנו יוצאים מגדרנו

כולנו יוצאים מגדרנו

קארן ג'וי פאולר

מה שמתסכל מאוד בלכתוב ביקורת על הספר הזה – ואני בטוחה שתיסכל עשרות מונים את המתרגמת או העורכת שכתבה את התקציר של הספר – הוא שאי אפשר לחשוף כאן את הנושא האמיתי של העלילה, בלי לספיילר להחריד.
ובה בעת אני יודעת שאם אפשר היה לספר מה הנושא – רוב האנשים שאני מכירה לעולם לא היו עומדים בפיתוי לקרוא אותו.

רוב הספר מרהיב בעיניי, באופן עצוב ובודד. כל כולו זיכרון געגועים מתוקים, מהולים בכאב של אובדן. יש בו חמלה כנה ומדבקת כלפי כל יצור שנשמה באפו. מתוארת בו אכזריות משוועת באופן חסר פשרות. וגם סלחנות רבה. ובתוך אלה, שזורה ללא הרף עוקצנות כלפי מדע שמתיימר להציב את האדם כמושא המחקר שלו, וביקורת לא-מרומזת גם על התובנות החמות והטריות ביותר בעולם הפסיכולוגיה. מעניין. מעורר הזדהות רבה. מעורר שאלות רבות ומטרידות, ומרכזן יחסיו של האדם לחי. יחסיו של האדם לאדם.

אני כמעט לא רוצה לציין את זה, כי אני לא יודעת להסביר את זה, אבל משהו – למרות הכל – מרגיש לי קצת מפוספס. זו הרגשה כללית שנוחתת עליי בכמה עשרות עמודים האחרונים. אולי היא נובעת מהעובדה הפשוטה שהרעיון ענק, והספר קצרצר. אולי אני פשוט ממורמרת שהוא ככה מהר נגמר.

לפני 8 שנים•
★★★★★
•אאורה

ביקורות נוספות על "גנבת הספרים"

גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

יהלום ספרותי 24 קראט. הוא עצוב מאוד אבל גם מעט מצחיק, מרגש אבל לא רגשני, עמוס מלל אבל לא טרחני. והוא כתוב נפלא. כל כך נפלא. בסולם ציונים של 0-10, ציון 11 יהלום את היהלום.

ליזל בת התשע חיה בעיירה מולכינג, בגרמניה הנאצית, בראשית שנות הארבעים. הוריה המאמצים מחביאים יהודי במרתף. ליזל גונבת ספרים וחולקת את תוכנם עם מקס, היהודי הממורתף. ביחד הם מגלים את כוחה של המילה הכתובה ואת נפלאותיה. לא ממש מזור לנפש הדואבת ולקיבה המקרקרת, אבל בהחלט נחמה פורתא. ליזל ממשיכה להקריא למקס מספריה גם כאשר הוא שוכב מעורפל, מתנודד בין חיים ומוות, עודה מתפללת לשלומו, ולא רק בגלל שהיא כה אוהבת אותו. כי אם להסתיר יהודי חי בגרמניה הנאצית זה לא מריח טוב, להסתיר יהודי מת זה כבר ממש מסריח.

היכולת המופלאה לתאר רגעי חסד קטנים בתוך מציאות מעוררת פלצות בולטת בספר, והיא מאוד מרגשת. האנס, אביה המאמץ של ליזל, משליך פת לחם מפוררת ליהודי במסגרת מצעד השפלה ברחוב, תוך כדי סיכון חיים ממשי. רגעי חסד נוספים מוקנים לליזל ולמקס בזכות הספרים ובזכות המוזיקה שמופקת מהאקורדיון של האנס. רשמו לפניכם: ספרים ומוזיקה – שתי נחמות קטנות. הספר מצטיין גם ביכולת להעביר את תחושת האימה שמשתקפת במציאות המחרידה, בלי לתאר באופן גרפי את הזוועות עצמן. הישג גדול. חוץ מזה, הרומן כתוב בצורה ייחודית, שנונה ומקורית, בלוויית הערות משעשעות שמופיעות באות גדולה כמעט בכל עמוד. ויש את הילדה המקסימה הזו, ליזל, שאי אפשר שלא להתאהב בה. אבל מי שלגמרי גונב את ההצגה (זו שנקראת החיים בע"מ) היא דמות אחרת. המוות שמה.

ליזל היא גיבורת הרומן והסיפור שלה מובא בגוף ראשון, אך לא מפיה. המוות בכבודו ובעצמו מספר הסיפור. ידידנו מתגלה כטיפוס מצחיק שמעיד על עצמו כעל רדוף בני אדם... "ראיתי גברים צעירים רבים שחושבים שהם מסתערים במלחמה על גברים צעירים אחרים. הם לא. הם מסתערים לעברי." (וכמה עצוב שהדברים רלוונטים לימינו). וגם – "מבחינתי, המלחמה היא כמו הבוס החדש. הוא ניצב מעל כתפכם וחוזר על מילותיו – תעשה את העבודה! אז אתם עובדים קשה יותר, אבל הבוס לא מודה לכם. הוא רק מבקש עוד." חוץ מזה, הוא גם יפיוף לא קטן, המספר השנון שכולנו נפגוש בסופו של דבר. "אני לא נושא מגל או חרמש ואין לי את פני הגולגולת שאתם נהנים להדביק עליי. רוצים לדעת איך אני נראה באמת? מצאו לעצמכם מראה."

פוחדים מהמוות? החתיך בעל חוש ההומור שלנו מוכיח שאין לכך כל סיבה. אחרי ככלות הכול, מה רע בשנת ישרים נצחית? בלי חלומות בלהה, בלי נחירות, בלי שהשעון המעורר צורח בחמש בבוקר כשאתם מתים (המממ) לעוד כמה שעות שינה. החיים הטובים.

סליחה, המוות הטוב.

לפני שנה•
★★★★★
•מסמר עקרב
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

הספר הזה הוא על גרמנים טובים. האנס ורוזה הוברמן שלוקח לאומנה ילדה בודדה.

הספר מספר על הילדה הבודדה ליזל, גרמניה טובה, שהוריה גרמנים קומוניסטים ומשום כך הם רק דרגה אחת מעל ליהודים המטונפים שמשולים לעכברים.

הספר מספר על מקס, מתאגרף יהודי על סף המוות שבא לגבות את החוב המוסרי מהזוג הוברמן.

בספר יש עוד גרמנים טובים כמו משפחת שטיינר, שבנם רודי, רץ מחונן, נער חמוד המאוהב בליזל.

ובעיקר, דמות המספר היא המוות, שמנתח את הדמויות והמהלכים והתהליכים והמאורעות שבספר.

רוב הקוראים (מאות רבות) העניקו לספר חמישה כוכבים נוצצים ושפע של סופרלטיבים, ואין באמת פלא, הספר הוא יצירת מופת מדהימה. (תיכף נחזור לזה, אני לא מתכוונת להקל עליכם).

רוב הקוראים התייחסו גם לדמות המספר, המוות, כאל רעיון ייחודי ומופלא ומרגש ומה לא. בעיני, תסלחו לי, הרעיון הוא גימיק ותו לא. מבחינתי אותו טקסט יכול להיקרא ולהיכתב בין אם נכתב על ידי המוות ובין אם נכתב על ידי מספר יודע כל כלשהו.

ועכשיו בואו נבין מי הם הגרמנים הטובים שממלאים את הספר. בעיירה לא ממש חשובה בגרמניה מתגוררים האנס ורוזה הוברמן. הוא צבע ואקורדיוניסט, איש נהדר בעל אופי מעולה, שמלמד את ליזל, הבת שבאומנה, לקרוא ולכתוב. רוזה, אשתו, היא אשה קשה, אומנית הקללות, שגם מכה את ליזל לא פעם, שמאכילה את משפחתה במרק אפונה דליל, ובשעת מבחן מתגלה כאשה מצוינת, שמצילה את מקס, היהודי שבמרתף שלהם.

ליזל המקסימה, לומדת לקרוא מפאפא, הוא האנס, ובדרך גונבת ספרים כדי להשביע את אהבת המילים שלה. ליזל היא גם שובבה לא קטנה, שחוברת לרודי חברה הטוב בגניבת פירות וירקות. כלומר, גם ספרים וגם משהו להשביע את הגוף הרעב. ליזל נעשית חברת נפש של מקס שבמרתף.

וזאת עליכם לדעת. המצב בגרמניה לא משהו. הרעב שולט, העוני נורא, גרמנים טובים, שבעיני המשטר נחשבים כמובן לגרמנים גרועים, נשלחים אחר כבוד לחזית או למשימות אזרחיות מסוכנות.
בקיצור, הגרמנים סובלים בגלל הפיהרר, שמוצג בספר כמו אידיוט לא קטן.

והספר, מה לומר, כתוב באופן מופתי. התיאורים הליריים והפואטיים יוצאים מן הכלל. הדימויים ייחודיים וקטעים שלמים נקראים כמו שירה צרופה. אין מה לדבר, המוות הזה ראוי לפרס נובל בספרות. כישרון כזה לא פוגשים לעיתים קרובות.

אז איפה הבעיה?

פעם הייתי ילדה קטנה, בת לניצולי שואה. למען הדיוק ניצולת שואה (אני שונאת את הביטוי שורדת שואה, היא לא היתה באיזה ריאליטי של הישרדות), וניצולת השואה הזאת היתה בגיל של ליזל כשפרצה המלחמה, בת תשע. אבל בניגוד לליזל, אמא שלי היתה יהודיה טובה ולא גרמניה טובה. אבא שלי נשלח על ידי הרוסים לסיביר כשכבשו את גליציה, אז בעיני אמא נחשב לסובל הרבה פחות.

וכשהייתי ילדה קטנה, עשיתי חישובים איפה אסתתר כשהגרמנים יפרצו לדירת שני החדרים שלנו בבני ברק. צריך לציין, כי מבחינתנו גרמנים ונאצים היו מילים נרדפות. הבית שבנו הורי היה נורמלי ככל שיכול להיות בית של ניצולים, ורק פעם אחת ראיתי את אמא שלי נשכבת על הרצפה ומטיחה את ראשה במרצפות. בעורקי כמובן זרמה השואה, וחשתי זהות גורל עם בנות של הדור השני, ושום שותפות גורל עם חברות שהן בנות של צברים. העצב ישב עלינו כמו ענן תמידי. והשריטה שנשרטנו בני הדור השני לא תימחק אף פעם. בכל פעם שאני מדברת על השואה עיני מתמלאות דמעות. הכאב הזה לא ירפה לעולם.

לפני כמה שנים אמא שלי ראתה את הסרטים הנער בפיג'מת הפסים וגנבת הספרים. היא לא העבירה עליהם ביקורת שלילית. לגיטימי, היא דור ראשון.

כשאני קוראת או רואה יש עלי נטל כבד של זהות ושל מורשת, של התבוננות בעיניים ביקורתיות ושל שאלה גדולה: מה עושה יצירה כזאת למי שלא חש קורבן של השואה.

כשאנחנו בישראל, כשיהודים בעולם קוראים את גנבת הספרים, הם קוראים על הסבל הגרמני הנורא של הגרמנים הטובים ויודעים שמתחת לגיהינום הקורבני הזה, היו מדורי גיהינום איומים פי כמה, שחורים ואפלים מכל שידעה האנושות.

אבל מי שלא מכיר את הסיפור כולו, יכול לנוד בראשו ולהגיע למסקנות הבאות:
1. היו די הרבה גרמנים טובים ואנושיים בגרמניה, חלק מהם הסתירו יהודים, חלק הסתכנו כדי להגניב מזון ליהודים, אנשים רבים היו רחוקים לגמרי מהאידאולוגיה הנאצית, איתרע מזלם להיות נשלטים על ידי הנאצים, אבל גורל אכזר כזה יכול להתרחש בכל אומה.
2. הגרמנים נורא סבלו. רעב ועוני מחפירים, הפצצות לא הבדילו בין גרמנים טובים לגרמנים פחות טובים. המוות היה עסוק מאוד גם אצל יהודים וגם אצל גרמנים.

ואחרי הסקת המסקנות הנ"ל כמה כבר רחוקה הכחשת שואה או לחילופין הנחה של הסבל היהודי והסבל הגרמני על שתי כפות המאזניים כשהאהדה הטבעית איננה נתונה לעם היהודי.

זאת הסכנה בספרים כאלה.

אז אכן, גנבת הספרים זו יצירה ספרותית יוצאת מן הכלל.
גנבת הספרים היא גם סכנה גדולה לזיכרון השואה.

לפני שנה•
★★★★★
•אפרתי
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

המקום ממנו צומחת התשוקה

אל הספר גנבת הספרים הגעתי דרך הסרט שגרם לי לבכות בחושך, באולם הקולנוע, מבלי להרגיש במבוכה ( אל תאמינו לקלישאה שגברים לא בוכים ). היו שתי סצנות שרגשו אותי עד דמעות.

הילד רודי שחור מפחם, גרמני שרוצה להיות כושי, מזנק לריצה, לבד עם עצמו וחלמו, וזועק בכול כוחו, ג'סי אוונס האיש המהיר ביותר בעולם, וברקע מרצד סרט ישן בשחור לבן, של ריצתו המופלאה של אוונס באולימפיאדת ברלין - 36, בה הוא זוכה בארבע מדליות זהב המקלקלות את תורת הגזע, רגע שבו העולם עוצר את נשמתו, רגע צרוב בזיכרון, דרכו, ודרך חלומו של רודי אני מתחבר לתשוקת ילדותי לריצה, שגרמה לי לחלום על ריצות דמיוניות בהן ניצחתי אלופים ממשיים.

המקלט השכונתי דחוס בתושבי רחוב גן עדן, בחוץ גיהינום הפצצות שעוצמתן הולכת ומתגברת, המקלט רועד, ומבטי אימה נשקפים מעיני הילדים, ולפתע ליזל הילדה מתחילה לספר סיפור מנחם ומשכיח, בקול עמוק ובוטח, אני מוצא את עצמי מתחבר לתשוקתי לסיפור נפלא, כזה שמרטיט ומרומם את הנפש ומסופר במקום ובזמן הכי לא צפוי. באותו רגע לא יכולתי לשלוט בדמעותיי.

אחרי זמן מה הבנתי שהסיפור הזה נוגע בצורה חזקה וישירה בשתיים מתשוקות ילדותי החזקות ביותר, עורר בי התפעמות, והתרגשות מופלאה.

אחרי מספר ימים, התאוששתי מהסרט החלטתי לקרוא את הספר, ולחפש בו את אותן חוויות מרטיטות. כעת אני יוצא למסע התחקות אחריהן , אם כי במדיום אחר, מדיום הכתיבה, השוואה בין הסרט לספר עשויה להיות מעניינת,או מקלקלת.

יצאתי עם הספר למסע אל הרוע בהתגלמותו, כפי שנחשף במלוא כיעורו בעיירה קטנה בבוואריה הנאצית, בה כולם מכירים אחד את השני, ודרכה נחשפתי לדינמיקה של טירוף המונים המקדשים, את שנאת האחר. במקביל לסיפור הרקע, מסופר סיפורם של רודי וליזל, ילדים על סף התבגרות, לכול אחד מהם התמודדויות יום יומיות קשות בכדי לשרוד, חלומות ותשוקות, וגם אהבת ילדות משותפת, כול כך תמימה ויפה.

השנאה היא כמו קליפות בצל. הספר מקלף אותן אחת אחר השנייה. במסע העובר דרך אווירת טירוף המתהווה בטכסים פגאנים מהפנטים ומצמררים, תהלוכות לפידים, שריפת ספרים על המוקד ( הרבה אש ), טכסים הנצפים דרך עיני הילדים, גיבורי הספר, והמשכם תחושת פחד וטרור הנוכחים באופן תמידי בעיירה. הרגשתי חרדת פחד מעיקה, השולטת בכול, בבתים, בבית הספר וברחוב.

מעל הכול קיימת מצוקת העוני הנורא, על סף הרעב, רודי הילד מסתובב תמיד רעב. העוני הוא בית היוצר לשנאה, המקום שממנו מאשמים תמיד את השונה, את היהודים או הקומוניסטים.

אחר כך פורצת המלחמה, תושבי העיירה הופכים לקורבנות הפצצות, הזורעות אימה, הרס ומוות, ללא הבחנה בין ילדים לבוגרים. האם לגיטימי לגרום סבל לתושבי עיירה שתמכה במנגנון הרשע. מהם גבולות הנקמה ההופכת לרוע בפני עצמה, האם נקמת דרזדן בסופה של המלחמה ( אירוע איתו מתכתב הספר ) הייתה הכרחית ? האם אנחנו יכולים להזדהות עם סבלו של מי שמגלם את הרוע, שהפך בעצמו לקורבנו ? דילמות מעניינות העולות מהספר ומעוררת שאלות נוקבות.

במקום הכי לא צפוי, בעיירה רדופת השנאה והפחד, מוכת אימת ההפצצות, מגלים בני אדם מעטים תכונות אנושיות, אהבה, חמלה, גאווה, אומץ לב, חברות, ותשוקה לתרבות בדמות ספרים, באמצעותם אני מגיע למחוזות שבהם מתקיים טשטוש בין מוסרי, ללא מוסרי. האם מותר לליזל לגנוב ספרים בכדי להיות אנושית במקום הכי לא אנושי ?

ולבסוף נותרים חלומות אבודים, של ילדים אבודים, שהם הביטוי הנורא ביותר להחמצה שכרוכה במלחמה. ילדים שהיו להם תשוקות, ואהבות פשוטות ותמימות, לקבל נשיקה מאהובה, להיות הרץ המהיר ביותר בעולם, לקורא ספרים נפלאים, או לספר סיפור שנוגע בליבם של אנשים.

עד כמה נפלאה ומפתיעה יכולה להיות התשוקה הצומחת מתוך הכאב והרוע, עד כמה כואבת ועצובה יכולה להיות התשוקה הלא ממומשת, עד כמה מדהימה התשוקה הממומשת, כנגד כול הסיכויים ?

כזהו הספר: כואב, עצוב, מפתיע, נפלא, ומדהים.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•רץ
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

אנחנו, כבני אנוש, אוהבים להאניש דברים. להוסיף להם רגשות, מחשבות, חיים.
רגשניים שכמותנו, דורשים רגשות לדבר הזה שלו קוראים "מוות", רוצים להפוך אותו לגבר האולטימטיבי. או לאישה המושלמת.
עצבנו למוות דמות - מלאך המוות.
דמות אפופה במסתורין; החל מפנים שלדיות אל פנים אנושיות, וכלה ברגשות אנושיים אל אטימות רגשית כוללת. המסתורין, העליונות הזאת שלו, מרגשת אותנו.
הוא מופיע הרבה פעמים בספרות, לעיתים כדמות הומוריסטית, לפעמים כרצינית. הוא הופיע בשלל צבעים וצורות, אומנם בעיקרון הוא הופיע לרוב כבן אנוש, אך יש כמה יוצאי דופן - שלדים ומפלצות.
הוא הופיע פעם כדמות מפלצתית, פעם אחרת כנערה גותית, ופעם נוספת כבראד פיט. הרשימה נמשכה ונמשכה ומלאך המוות המשיך לשנות דמויות.

מלאכי מוות מסתוריים, זה הקטע שלהם, זה מה שהופך אותם לכל כך מקובלים מבחינתנו, כל כך מיוחדים. הם שולטים במוות. ואז איכשהו יש להם רגשות, מה שמביא אותנו לאקסטזה, לריגוש.
זוסאק מביא אותנו לנקודה בה הוא הופך בן אנוש למלאך מוות, אם כי מצאתי את מלאך המוות הספציפי הזה יותר מעניין מהשאר.
אולי כי אף פעם לא קראתי על ספר שמסופר מנקודת המבט של המוות בעצמו.

אז כן, הספר מסופר מנקודת מבטו של מלאך המוות, האחד והיחיד. אולי לא מלאך מוות; הוא קורא לעצמו "מוות" נטו.
הוא מגולל את סיפורה של ליזל בת התשע, שחייה משתבשים בעקבות מלחמת העולם השנייה. אל תתנו לעצמכם לטעות; אין היא יהודייה, אך חייה אינם קלים. העוני, והרעב, והקושי, מופיעים לא פעם ולא פעמיים. מה שגם, אין הסופר גורע עין ממצבם של היהודים בשואה, ומוסיף בחן גם יהודי לסיפור.
וכל זה נרקם לתוך יצירת מופת מעולה.

"גנבת הספרים" הוא הספר הכי מרגש וכן שקראתי לאחרונה, הוא יפהפה. בעמודים האחרונים קראתי ובכיתי כמו תינוקת.
אני לא מאמינה שסיימתי את הספר הזה בפחות מעשרים וארבע שעות, זה היה אתגר לא קל. כי גם עם הקלילות שאפשר למצוא בספר הזה - הכתיבה הנוחה, חלק מהסיטואציות, שמשעשעות לא פעם ולא פעמיים, וכמה דמויות מתוקות להדהים - גם עם כל זה, הספר הזה כואב, ריאליסטי, קודר, וקשה.
זוסאק איזן את עצמו; קלילות מוטמנת בקושי, וקושי נסתר בקלילות. אבל החור בחזה שלי לא נעלם.

הדמויות מרתקות, הן בנויות טוב, בצורה הכי אמינה שיכולה להיות. הן אנושיות, בעלות יתרונות וחסרונות וחיים לא קלים, אבל עדיין ממשיכות להתבדח מפעם לפעם.
ליזל המקסימה בעלת האישיות הכובשת, שאיבדה את משפחתה בחוסר רצון ואומצה למשפחה אחרת.
האנס, שרימה את המוות פעמיים. הגבר בעל הקריצות התמידיות, ואחת הדמויות הטובות ביותר שקראתי עליהן לאחרונה.
רוזה, עם הלב שגדול יותר מכל דבר חיי אחר. הקללות המצחיקות שלה למי שהיא אוהבת בעיקר. הרחמנות המוזרה שלה, והדרך המוזרה שלה עוד יותר לאהוב פשוט קרצה לי.
רודי, עושה הצרות הקטן שגרם לי להתאהב בו כמעט מייד; דמיינתי אותו עם חיוך ממזרי תמידי, מאוזן לאוזן.
מקס, המתאגרף היהודי, שכתב מילים על הקיר, צייר לליזל ציורים, וכתב לה סיפור מתוק.

המוות... מצאתי את עצמי מסוקרנת מחשיבה עליו, על האישיות שלו. אומנם הוא מספר הסיפור, אך הוא כלול בו לעיתים רחוקות. אין הוא מספר על עצמו רבות, רק דברים שאמרים להיות עיקריים, אך מספיקים לקווים כלליים. שגרת יומו היא אספת נשמות כללית ורק בזכות כוחות קסם לא ברורים הוא יכול לאסוף את כל הנשמות של האנשים המתים כל יום ביומו.
נקודת המבט שלו מאוד מעניינת, מלמדת נקודות ציון על האישיות שלו. הוא לא אדיש, והוא רגיש לדמויות ולמצבים שלהן. הוא לא מספר את הסיפור מצפייה; אלא מקריאה של הספר שליזל כתבה. וכשהוא מופיע בסיפורה, פעמיים-שלוש, לכל היותר, הוא משלב בזה גם את נקודת הראייה שלו.

האמת, שמצאתי את עצמי נזהרת על הספר הזה יותר מכל ספר אחר שקראתי; במקום לקפל את הדף בקצוות בציטוטים שאהבתי, דחפתי מעט נייר קרוע קדי לסמל את המקום. זה קרה כבר מההתחלה, כשהבנתי שהספר הזה באמת שווה את זה ובאמת יפהפה.

"היא תלשה דף מהספר וקרעה אותו לשניים.
אחר כך פרק.
עד מהרה לא נותר דבר מלבד קרעי מילים מושלכים בין רגליה ועל סביבותיה. המילים. למה היה עליהן להתקיים? בלעדיהן לא היה דבר מכל זה. בלי מילים הפיהרר לא היה ולא כלום. לא היו אסירים צולעים, לא היה צורך בנחמה או בתעלולים ארציים כדי לגרום לי להרגיש טוב יותר.
מה הטעם במילים?
היא אמרה את זה בקול כעת, לחדר המואר בכתום. 'מה הטעם במילים?'”
כדי שספרים כאלו יכתבו, יש טעם במילים.

וזה התמצות של הסיפור הקטן שעל פי המוות עוסק ב:
ילדה
מעט מילים
אקורדיוניסט
גרמנים פנאטים
מתאגרף יהודי
ודיי הרבה גנבות.

בהחלט שווה את הזמן שלו.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אנג'ל
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

עד היום, כשחשבתי על מלחמת העולם השניה; האסוציאציה היחידה שעלתה לי לראש הייתה, כידוע, השואה.
השואה היתה חלק. רק חלק חולני מהמלחמה. זאת הייתה מלחמה, כן, וכמו כל המלחמות, היא לא עוסקת רק במטרה חולנית אחת, אלא כמה מהן.

היה היה פעם איש צעיר ומוזר. הוא החליט שלושה פרטים חשובים בנוגע לחייו:
* השביל בשיערו יהיה בצד ההפוך משל השאר.
* הוא ימצא לעצמו שפם קטן ומוזר.
* יום יבוא והוא ישלוט בעולם. (גנבת הספרים. מקס.)

אז, כן. הפירהר, כידוע, לא התכוון ללכלך את ידיו בדם. הו, לא. הוא היה רק מנהיג מפלגה, שנבחרה באופן דמוקרטי לחלוטין על ידי האזרחים. הנשק שלו לא היה רובה, וגם לא סכין; הנשק שלו היה המילים.
מילים.
הוא עלה לשלטון.
הוא זרע מילים; שטף את מוחם של אנשים.
אנא, הרשו לי לספר לכם סיפור קטן.

היה היה מורה. מורה, ותלמיד, וכיתה שלמה. הם למדו על מלחמת העולם השנייה.
"המורה", שואל התלמיד. "אם הפירהר היה נורא כל כך; למה כל כך הרבה אנשים הלכו אחריו? האם לא היתה התנגדות?"
המורה מצמצם עיניים, וחושב. הוא מגיע לתשובה.
לתשובה הזאת יש שם. הנחשול.

ובכן, הנחשול הוא סרט אמריקני ישן. מורה מחליט להוכיח לתלמידיו, באמצעות ניסוי, את הקלות המחליאה, הבלתי נסבלת, שבה דבר כזה קורה.

המורה לא משיב. הוא עושה. לאט לאט, באמצעות משמעת קשוחה, הוא מאחד את תלמידיו תחת השם "הנחשול", והופך אותם לשותפים סודיים במחתרת קיצונית ומובדלת; הפועלת למען מהפכה עתידית. עם הזמן, הנחשול הופך למן טרור בית ספרי. כל מי שמתנגד, מוכה ומוחרם. והמורה? מעודד, מלהיב; אבל בעיקר, מתבונן.
"אתם לא היחידים", הוא מודיע יום אחד. "הנחשול הוא קבוצה אדירת ממדים, הפועלת בבתי ספר שונים ברחבי הארץ."
הוא בולע רוק. "וישנו מנהיג, ידידי", הוא מכריז.

המנהיג, הוא אדולף היטלר. הנחשול, הוא אידאולוגיה נאצית. הפירהר שלט באנשים באמצעות המילים. זה הופץ, כמו מחלה. קודם כל החלשים, המנודים. אלה שזקוקים נואשות למנהיג. הוא קיבל אותם בזרועות פתוחות. אחר כך המשכילים. אנשים פיתחו כלפיו אובססיה חולנית. הערצה עיוורת. הם היו מוכנים להרוג בשבילו; וזה מה שעשו. הם הרגו, ורצחו. אל תטעו. הפירהר לא ליכלך את ידיו. את החורבן הביאו האנשים בעצמם. ובשלב כלשהו, הם התחרטו. הם התחרטו, אבל פחדו. הם לא פחדו מהפירהר; לא. הוא היה רק מילים. תמונה ממוסגרת על קיר. הם פחדו מעצמם.
הספר הזה, אם נתעלם מכמה סוחף, ומרגש, ומדהים הוא; שינה לי את כל התפיסה לגבי המלחמה. והמוות. המוות אינו המוטיב העיקרי בספר; אל תטעו. המוות עצמו אינו חושש לגלות פיסות מידע קטנות פה ושם על העתיד לבוא. הו, לא.

רציתי לספר לגנבת הספרים דברים רבים, על יופי ועל אכזריות. אבל מה יכולתי לספר לה על הדברים הללו שלא ידעה כבר? רציתי להסביר שאני תמיד מפריז וממעיט בערכו של המין האנושי- שלעיתים נדירות אני פשוט מעריך אותו כערכו. רציתי לשאול אותה איך יכול אותו דבר להיות מכוער כל- כך ומופלא כל- כך, ומילותיו כה ארורות וכה מבריקות.
ואולם דבר מכל זה לא בקע מפי.
כל מה שיכולתי לעשות היה לפנות אל ליזל ממינגר, ולומר לה את האמת היחידה שאני יודע בכנות. אמרתי זאת לגנבת הספרים, ואני אומר זאת לכם כעת.
אני רדוף בני אדם.

ליזל ממינגר. זאומנש. מנערת המילים. גנבת הספרים.
תודה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•~RAIN~
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

נולדתי למשפחה מוזיקלית. עם אמא עם שמיעה אבסולוטית, שניגנה פעם בגיטרה ואז ועכשיו פסנתר, אבל רק כתחביב. סבא ויולן מפורסם, סבתא שהיתה חלילנית ומורה באקדמיה עד שהתעוורה ופרשה, דודה פסנתרנית ומנהלת קונסרבטוריון ושבעה בני דודים קטנים ממני ומוכשרים ממני.
אף אחד לא התפלא כשהתחלתי לשיר. אני לא זוכרת מתי זה התחיל. לא היה שום אירוע מחונן. ואם אני זאת שאתם שואלים - אני שרה מאז שאני זוכרת את עצמי. אבל למען האמת, אני לא זוכרת את עצמי כל כך הרבה זמן.

ליזל הקטנה נ מסרת למשפחה מאומצת מאמה, כשאחיה הצעיר בן השש מת והיא נשארת לבדה במציאות חדשה ברחוב הימל- ורגע לפני הפרידה והמעבר לחיים שונים היא מוצאת ספר. ליזל הקטנה אינה יודעת קרוא וכתוב, אך גונבת את הספר, בפעם הראשונה. הוא נהיה לדבר האחרון שקושר בינה לבין אחיה. היא נוצרת אותו, מבטיחה ללמוד לקרוא אותו. "המדריך לחופרי הקברים." ליזל אינה יודעת קרוא וכתוב. כשהיא מתחילה ללמוד- היא מתקשה בכך. אך איש מעולם לא אמר שזה יהיה קל.

ילדה בת 10, שלומדת בכיתה ד', עם תלתלים זהובים וקצרים על ראשה, מפנה את ראשה מהספר אותו השאילה מהסיפריה. היא פונה אל אמה "אמא, אני רוצה ללמוד לנגן בגיטרה." כך היא אומרת, אם כי לא במילים המדויקות.
בשיעור הראשון המורה מקבלת אותה ואת אמה בברכה. היא מושיבה אותה על כיסא נמוך, ומוציאה את הגיטרה מהקייס. הגיטרה היא גיטרה בגודל חצי, ואף על כן עוד גדולה מעט לילדה הקטנה. הילדה מסתכלת על הגיטרה בחשדנות, ואילו היא מסתכלת עליה בחזרה. כשהיא שואלת את המורה מה תתחיל לנגן היום, איזו מנגינה, היא עונה שהיום לא מנגנים- רק לומדים- ואולי תיגע הילדה בגיטרה פעמיים שלוש.
בסופו של דבר, כשהיא עולה לנגן בקונצרט הראשון שלה, במעט גימגום היא צולחת אותו לבסוף.
מחלום שנרקם על ליווי שירתה בפריטת גיטרה, היא צוללת הישר אל תוך המוזיקה הקלאסית.

הספר השני שגונבת ליזל נגנב מאש, ברחובות המפויחים לצד מצעדים עם לפידים וקריאות נאצה. לאט לאט נרקם סיפורה. ליד אנשים חמים וקרים, רעב ועוני היא מגשימה לאט את חלומה הראשון, הקריאה. היא מספרת סיפור, ומדליקה תקווה. כשהיא קוראת לשכנתה האבלה לרגע אחד אפשר לשכוח מהמלחמה המתחוללת בחוץ, מהאבודים והנשכחים.

אותה ילדה גדלה, וכעת היא בכיתה ח'. אף על פי שלאורך השנים תמיד נרשמה למקהלה, אף פעם לא קיבלה סולו. סולו שהוא ל-ג-מ-ר-י שלה. תמיד משנית, לא חשובה, שרה רק בפיזמונים עם כל הילדים. ואז מסיבת הסיום מגיעה, טקס גדול. מגיע מישהו לבחון את המקהלה, להחליט מי ישיר איפה, להקליט באולפן. והיא שרה. קולה רועד מעט, ואף על פי כן היא מרשימה. אף פעם לא שמעו אותה קודם לכן. והיא מקבלת לא אחד או שניים- אלא שלושה סולואים. לגמרי שלה.

רודי הנער, חברה הטוב ביותר של ליזל, שצבע עצמו פחם, חולם להיות הרץ הטוב העולם. כשהוא מתחרה בליזל לאחר שהתערב איתה שלא תביס אותו, הם נופלים לבסוף לבוץ. לאחר שנתיים הוא זוכה בשלושה מקצים מתוך ארבעה. הוא רץ, והוא משיג את כולם.

הילדה הפכה לנערה שמתחילה תיכון, בבחירתה ללמוד במגמת מוזיקה. את האודישן שנה שעברה עברה בהצלחה יתרה- אך בתור גיטריסטית בלבד. את הקול שלה, לא היה לה אומץ להפגין. והיא נכנסת למגמה בחשש גדול, בצדק. בחזרות, אליהן אף פעם אין לה כוח להתאמן אלא רק בדקה ה-90, היא מפגרת אחרי כולם, את התווים קוראת באיטיות משום מה ובתאוריה מאחרת בחומר ורועדת שמבקשים ממנה לנגן את התפקיד לבדה, אף על פי שהוא פשוט מאוד לנגינה וכבר ניגנה מסובכים ממנו. היא מפשלת, בעוד כל השאר דוהרים קדימה. מקבלת נזיפות ממורים.
לקראת סוף השנה היא מתחילה לתפוס את עצמה בידיים, לומדת ומשקיעה, ועדיין לא מצליחה להביא את עצמה לכדי ביטוי גם איפה שהיא מחליטה. והשנה חולפת.

בתוך מרתף חשוך יושב לו יהודי מיואש שנלחם כנגד כל הסיכויים בזכות לחיים, תוך כדי סיכון חיים אחרים. מקס, המתאגרף היהודי, כותב לליזל סיפור. סיפור על כוחן של מילים ועל השימוש בהן, משלים ומחשבות פרטיות. כשהיא מקבלת אותו, לבסוף, היא מגלה שסיפורה עשוי ממנו. ואז, היא מתחילה לכתוב את הסיפור שלה, של גנבת הספרים, על ערימת דפים צרורים בחוט.

שנה חדשה התחילה. הנערה לקחה אותה ברצינות, כהזדמנות. היא עובדת קשה. היא יוצרת. ואז, בסופו של דבר, הקטע של ההרכב הזוגי שהובילה והנהיגה מוכן להופעה.
ההופעה מגיעה. כשאני עולה לבמה אני מקבלת אותה בחיוך- אך בחשש. וכי מה אם יצחקו? אך הבמה מאמצת אותי אליה. הפעם הזאת שונה. הפעם אני גם שרה.
אני מחייכת כשמסדרים לי את המיקרופון, וכשאני מתחילה לפרוט בגיטרה, אני יודעת שלשם אני שייכת.

יכולתי להמשיך לספר על המוזיקה ועלי לנצח, כמו שליזל היתה יכולה לספר תמיד עליה ועל המילים. המוזיקה נוצרת בתוכה מאות זכרונות שלי, מהטובים ביותר לגרועים ולמביכים. המוזיקה והמילים, דומות כשחושבים על זה. שתיהן יוצרות סיפור.
זה ספר שכל אחד יקח לכיוון שונה: ואני חושבת שיותר מכל הוא מדבר על כמיהות. על תשוקות. על הרצון שלנו לדבר מה עד כדי כך. על חלומות. ואיך הכמיהות האלה, לספרים, לריצה, למוזיקה, שורדות גם במקומות ובמצבים הכי קשים. במלחמות. באסונות. האהבה לדבר הזה, איכשהו תמיד שורדת.

ועל הגבול הדק הזה, בין לקרוא, ובין לכתוב. בין לראות יצירות אומנות ובין לצייר. בין לשמוע סיפור ובין לספר אותו. בין לאהוב בגדים יפים ובין לעצב כאלה. בין לאהוב לשמוע מוזיקה ובין לנגן ולשיר.
הפער הזה, בין לאהוב לעשות משהו, לבין ליצור אותו. ואני יכולה להעיד: אתה יכול להנות עד אינסוף מהאהבות האלה, אבל כשאתה מייצר אותן, התחושה היא עילאית.

אודה שאת הספר לא היה לי קל לצלוח, שכן דפיו רבים והוא עב כרס, שכן הוא מספר על אותה תקופה חשוכה באנושות. ובעיקר בגלל סגנונו המיוחד, השפה שנראית בהתחלה מתיימרת ומיד אחר כך יפייפיה.
הסיפור נרקם בדיוק רב ובקפידות: תפר אחר תפר. כמו בציור הדמויות מופיעות עגולות ושלמות: אנושיות עד כאב, טובות ורעות כאחד. כך גם המוות מתגלה לעיתים כאנושי יותר מאנשים רבים, מנסה לתת נחמה אחרונה .
הוא שואל שאלות על מה מותר ומה אסור ואיפה עובר הגבול ומה התנאים, מהן מלחמות אמיתיות ובמי, אם בכלל, יש להילחם. על כוחן של מילים שיכולות להרוג ולתת חיים כהרף עיין. על חלומות שנשנו, על דרכים שאבדו.
הספר הותיר עלי רושם עצום, כשסיימתי לקרוא והנחתי לעמוד האחרון לעבור ולספר להיסגר. מדובר בספר הכי מיוחד שקראתי, ששובר אותך ובונה אותך בבת אחת.


"כאשר התחילה לכתוב את סיפורה, נהגה לתהות מתי בדיוק החלו הספרים והמילים לומר לה לא סתם משהו, כי אם הכל."

לפני 12 שנים•
★★★★★
•אריאל
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

בני אדם הם יצורים אכזריים. מכונות הרג משומנות וחסרות רחמים, שחושבות על עצמן וקצת מעבר. אנחנו משתעממים מהנורמאליות הנוחה ומתעניינים בטרגדיות ורוע, לא רוצים סוף טוב כי זה לא מעניין, נואשים מהחיים חסרי התוכן והייחודיות שלנו. נהנים להרוס, מתחמקים מלתקן. מבלגנים את החדר, ומקווים שמישהו אחר יסדר אותו. בונים את כל שורת הדומינו הארוכה כדי אחר כך להפיל את כל האבנים, אחת אחרי השנייה. מועכים את הסיגריה על המדרכה, או מניחים בצד מאחורי הגב את עטיפת הביסלי כי הפח רחוק מדי ולא כיף להחזיק את זה ביד.
החיים שלי הם אוסף של פיסות כפויות טובה. לעזאזל, אני כפוית טובה.
לא הכרתי מימיי אדם אחד שנפטר. אני מתבכיינת כמו ילדה קטנה כשמפציצים את תל אביב, ונושמת לרווחה כשהטילים מכוונים רק אל באר שבע. לא הודיתי על אף שקל שקיבלתי מאימא כדי לקנות קופסת פופקורן חדשה. כעסתי בלבי כשקיבלתי מסבתא שלי תיק משומש ליום הולדתי, וכשנאלצתי להתחלק עם ההורים חצי-חצי על מחיר של אייפון חדש. אני בוהה בציון 93 בלשון וזועפת. אני מסתכלת על מכנסי הג'ינס שהפכו מלבנות לאפורות- חיוורות בכביסה ותוהה כמה זמן יצטרכו להתאקלם בארון עד שאוכל לזרוק אותן.
אני יכולה להמשיך עוד ועוד, מוכיחה לעצמי שאני אכזרית וכפוית טובה.
זה לא סיפור על שואה. זה לא סיפור מטיף.
זה סיפור על בית. על אהבה. על חום.
זה סיפור מיוחד, סיפור מעיק. מילים על מילים, ספר בתוך ספר. סוף שמוביל אותי אל ההתחלה, ואז שוב אל הסוף. ליזל הקטנה ואז ליזל בת ארבע-עשרה ואז ליזל הזקנה ואז ליזל הקטנה.
ואני אוהבת את הדמויות; את ליזל ממינגר הקטנה והעקשנית, האנס השליו והאקורדין, את רוזה המקללת (גם את המוות בכבודו ובעצמו), את מקס הנוצתי ואת רודי/ג'סי אוונס.

~דמיינו תמונה~

ילדה יושבת מול המחשב, משפשפת את מצחה, כותבת מילה ומוחקת. עוד אחת. מוחקת. היא נושמת נשימות שטוחות וכבדות, מסתכלת על החדר הלוך ושוב, מסתובבת בכיסא בחוסר ביטחון.
מה לכתוב?

קראתי את הספר בעקבות הסרט. נשביתי בקסמו של המוות, ובקסמן של המילים.
קראתי את העמוד האחרון הכי לאט שיכולתי, כי הרגשתי שהספר נוזל לי מבין האצבעות, המילים שהוא נותן לי במתנה הולכות ונגמרות.
כל מילה היא מתנה.
גם מנערת המילים ידעה את זה, גם מקס ידע את זה. הם נתנו לי מתנות יקרות ערך, אבל לקחו משהו בתמורה. הם לקחו חלק קטן מהלב שלי, ועכשיו הוא איתם. וזה לא חלק קטן כמו שאר הספרים, שצובטים לי חתיכה ומשאירים לי אחת קטנה במקומה. גנבת הספרים לקחה לי נתח יפה, ולא הסתפקה בפחות. ואני מרגישה את זה, באמת. מין חור כזה. אבל היא השאירה לי במקום זה את המתנות שלה, שמחממות לי את הלב וגורמות לי לחייך אפילו שאני מרגישה אכזרית, וכפוית טובה.

~סצנה~

ילדה ואמא יושבות בתחנת אוטובוס. הילדה שקועה באייפון. אישה מבוגרת יושבת לצידה, וכשמגיע הקו הנכון, היא נעמדת ומגששת לעבר הדלת. היא מתכופפת כולה, וממש נעזרת בשתי הידיים כדי לעלות על המדרגה הקטנה שמפרידה בינה לבין כלי התחבורה. הנהג רק בוהה. הנוסעים אטומים. הילדה מרימה את מבטה מהאייפון, מסתכלת, ולא עושה כלום.

אז בסופו של דבר האישה עלתה, כן. אבל לא עזרתי לה. המחשבה לעזור בקושי עברה במוחי, מיד מוחלפת במיליון סיבות למה זה לא כדאי ולא נעים.
אני אנוכית.
הרי רודי והאנס יכלו לסכן את עצמם ולחלק לחם ליהודים. ככה סתם, בגלל לב טוב.
ומה הייתי עושה? בוהה בהם, ביהודים המטונפים והמגעילים ומתרצת מיליון תשובות למה עדיף שלא אעזור. והאשמה הזו אוכלת אותי.
אז האנס, אני מבטיחה שאהיה טובה יותר. רודי, פעם הבאה אעזור לזקנה.
וגנבת הספרים, עזרת לי לנסות להיות בן אדם טוב יותר.

תודה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•fairy tale
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

כבר מזמן לא בכיתי ככה מספר. אם מישהו מבני משפחתי היה נכנס לחדר ורואה אותי בשלבי הסיום של הספר הזה, היה בטוח שמשהו נורא קרה. זה לא היה סתם בכי, זו היתה חתיכת התייפחות. פשוט יבבתי במשך כמה דקות טובות.

ההתחלה דווקא לא רמזה על הסערה הרגשית המתקרבת. להיפך. התחלתי אותו מאוד חשדנית וספקנית. בדפים הראשונים מצאתי את סגנון הכתיבה הכאילו רגיש-מתפייט-עמוק שלו – יומרני, מתחכם ומעצבן. הייתי בטוחה שעוד רגע ואני פורשת מכל העניין הזה, אבל הפלא ופלא, עד סיום חלקו הראשון של הספר (יש שמונה חלקים) ההרגשה הזו נעלמה כלא היתה.

בשלב מסוים פשוט נשביתי בקסמו. הכתיבה שבהתחלה נראתה לי מזויפת ומלאכותית, לאט לאט הסתדרה לי. נקודת המבט המיוחדת והלא שגרתית של מספר הסיפור יוצא-הדופן והציני, נעשתה למלווה מושלמת להתרחשויות העצובות והדמויות החלשות והנוגעות-ללב שבסיפור.

כמו 'לבד בברלין' של הנס פאלאדה, כמו 'אנשים טובים' של ניר ברעם, גם הספר הזה מתמקד בחייהם היומיומיים הקשים דווקא של הגרמנים ולא של קורבנותיהם, בתקופת מלחמת העולם השניה (אם כי גם הנושא היהודי בהחלט בא לידי ביטוי בספר, באופן קורע לב ומצמרר). ברגישות ובעדינות, זוסאק משרטט מגוון דמויות רחב יחסית של גרמנים: נאצים נלהבים, נאצים בעל-כורחם, גרמנים שכולים, גרמנים רדופים, מבוגרים וילדים, ומצליח לתאר באופן מאוד מוחשי ומאוד מרגש בעיני את מרקם החיים השברירי שאפיין את התקופה ואת הסבל שהיה מנת חלקם של כל מי שחיו אז, באותן שנים אינסופיות שבמהלכן השתוללו הרשע והאכזריות ברחובות אירופה.

לא יודעת אם הספר מושלם, לא בהכרח יצירת מופת ולא משהו שימצא חן בעיני כל אניני-הטעם, אבל אני באמת לא זוכרת מתי קראתי משהו שפירק אותי ככה. ולו רק בגלל זה - 5 כוכבים.

ספר עצוב-עצוב, מיוחד ויפה. ממליצה בחום.

לפני 13 שנים•
★★★★★
•קוראת הכל
גנבת הספרים

גנבת הספרים

מרקוס זוסאק

גיבורת הספר היא ליזל, ילדה בת רבע לעשר, שנשלחת למשפחה אומנת, בזמן גרמניה הנאצית.
מספר הסיפור הוא המוות, וזה רק מתחיל להיות מוזר.
ליזל גונבת את הספר הראשון בזמן הלוויה לאחיה הצעיר, שנפטר ברכבת, בנסיעה למשפחה האומנת. היא נמסרת לאימוץ כי אימה, כנראה נאסרת בשל היותה קומוניסטית.
במשפחה האומנת דווקא טוב לה, ושם מלמד אותה אביה, פאפא, לקרוא מילים. למרות המחסור, והצרות מכיוון המפלגה הנאצית, היא מוצאת בית חם, וגם חבר טוב, רודי, שאיתו היא עוברת הרפתקאות, וגם גניבות ספרים.
הספר כתוב טוב, בשפה שממחישה באופן מאוד נוגע ללב, את הקושי הקיומי והמוסרי באותם זמנים, אבל קולו של המספר, הלא הוא המוות, מאוד הפריע לי. גם השימוש בכותרות באופן שנכתב בספר הזה, קטע לי את שטף הסיפור, והציק לי שוב ושוב.
מוזר לסכם שהכתיבה טובה אבל חווית הקריאה מבאסת. מצד שני, זו החוויה שלי.
אמנם הזמנים הם מלחמת העולם השניה, והמקום הוא גרמניה, אבל זהו לא סיפור שואה, מוזכרים בו יהודים וגורלם הנוראי אבל הוא מדבר על העם הגרמני, שלא כולו היה הנמפלגה הנאצית. כן, יש מורכבות בחיים. תקראו, ותבינו.

לפני שנתיים•
★★★★★
•תמר-מילים
דירוג
5.0
לפני 14 שנים

“אחד הספרים המעולים שקראתי בחיי. משובח, אינטליגנטי ומרתק.”

101/178
ביקורות על גנבת הספרים
הבאה
נערה עם קעקוע דרקון
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
3.0
לפני 15 שנים

“הדבר הראשון אליו אני שמה לב בספר הוא הכריכה ואני סמוכה ובטוחה שרובכם כמוני. בכריכה, אם תעיפו מבט, נר”