ביקורת ספרותית על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים מאת מרי אן שייפר
ספר בסדר

---

אני מופתעת מאוד שלא התחברתי במיוחד לספר הזה. אם הייתי צריכה להמליץ על פטנט שמסביר איך להרכיב דמויות ועלילה שיגיעו במהירות ובקלות ללב של אאורה, כל כך הרבה מהרכיבים היו מהסוג שהופיע כאן:
- אהבה עמוקה לספרים שמנחה את הכתיבה בלהט דתי כמעט
- גיבורות חצופות ואמיצות, מלאות אהבה לחיים, יצירתיות, אינטיליגנטיות, קשובות ונאמנות לעצמן, ובונוס – שתיהן ניחנו בפתיל קצר במיוחד
- הומור (אפילו צחקתי בקול פעם אחת)
- קורטוב של היסטוריה
שתי מסקנות עוברות במוחי: (1) מתכוני אינסטנט לא עובדים: דרושים עוד רכיבים, וגם – (2) על מנה במסעדה לא חוזרים פעמיים.

זה היה ספר של טרופים, ודבר מלבד אלה. ככזה – הוא היה מתוק מאוד, צפוי מאוד, לא עמוק במיוחד, מעט ילדותי והדהד לי כל הזמן ספרים שבנו אותי בגיל צעיר: האסופית, אבא-ארך-רגליים, פוליאנה. אבל עברתי את הגיל, או שהמקור הוא היחיד שיכול לרגש, ואין סיבה ליצור לו שבלונה.

כמו במקרה של "שוקולד" של ג'ואן האריס, היה לי קשה עם הדיכוטומיה. הטובים הם מקסימים וללא רבב – הגיבורות מושלמות, כפי שתיארתי; הן שייכות לחבורה של אנשים שמסתדרים תמיד אחד עם השני, והמשותף לכולם הוא שהם אוהבים ספרים. האויבים מבחוץ הם האויבים של כל הטובים כאחד, איש לא נרתע מלהביע כלפיהם רגשות שליליים, והם שום דבר מלבד תכונות רעות – מלוקקים, חסרי סבלנות, פטרוניים ושטחיים, או מתנשאים וחובבי טינה, או חטטניים ורכלניים.
וכמובן שסיפור האהבה שבספר הוא הטרופ הפופולרי העולם – שני אנשים טיפשים ועיוורים שיודעים אחרונים על רגשותיהם, ועל רגשות הצד השני, בזמן שכל סביבתם החברתית הקרובה כבר הבינה את זה. אין לי בעיה עם הטרופ הזה, ואני אפילו חושבת שהוא לא בלתי מציאותי, כל עוד הוא מהווה נספח לסיפור חברות סוחף. ולא קראתי דבר קונקרטי על החברות בין ג'ולייט לדאוסיי.

בשורה התחתונה, אני מכריזה עליו בצער כ-"ספר טיסה": קליל, זורם, מלא סוכר – אבל אחרי הכל, עוגיות שוקלד צ'יפס הן לא ארוחה, אלא משהו שחוטפים על הדרך, כשאין משהו משביע יותר לאכול.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים