“ספר שמתחיל רע, ממשיך עוד יותר רע, ואלמלא הסוף המנחם, אי אפשר היה לעכל אותו בכלל.
וכשאני אומרת רע, אני מתכוונת לזה.
ההתחלה מרגישה כמו רומן נבוב ושטחי, שבו גם הפונט ילדותי משהו משדר תת רמה.
לולה, בחורה שהחבר (הידוען) שלה עזב אותה באופן משפיל ביותר – הודעה בעיתונות על נישואין לאחרת בעודם חברים - מתוארת כהרוסה, שבר כלי, נטולת כל שביב של כבוד עצמי, מניחה לעצמה להתמוטט ולהרוס לעצמה את הקריירה בעקבות פרידה זו.
ובמקום לשנוא אותו או לרצות לנקום בו - היא עוד רוצה להחזיר אותו אליה!
אישה שנשברת באופן מביש כזה, ללא טיפת כבוד עצמי?! לא מרגיש נעים.
מרגיש אפילו כמבזה את המין הנשי. איך הרגשתי כשקראתי את זה?! – "נו באמת".
אבל הבנות שלי דחקו בי.
אמא – תקראי את זה. אל תתייאשי.
אני מודה. מה שהחזיק אותי להמשיך לקרוא בספר הזה היה העידוד שלהן.
גם רציתי לדעת מדוע הן כל כך התרשמו מהספר הזה.
לכן הייתי נחושה לקרוא בו, למרות שחשתי בוז כלפיו. בהתחלה.
לאחר שחציתי בקושי את הפרק הראשון אודות לולה... השתנה הפונט לרציני... דמות חדשה תוארה, גרייס, עמוקה יותר, והעלילה קיבלה תפנית איכותית ומפתיעה.
התחלתי לקרוא בספר.. מרצוני שלי.
...
משסיימתי אותו, לאחר לילה ארוך שבו לא יכולתי לעצום עין אלא להמשיך ולקרוא...
(800 עמודים!)
הבנתי.
ועוד הבנתי.
וגם את זה הבנתי.
הרבה אסימונים נופלים.
*
עברתי תהליך של היכרות עם לולה. כמו בהיכרות בחיים. לאט לאט. בשכבות. פתאום לא בזתי לה עוד. היא טוותה את סיפורה של לולה כך.. שבסופו של דבר קלטתי את המסר... זה הרי מה שאנחנו מרגישים כלפי אישה מוכה. אנחנו בזים לה. למה היא לא קמה ועוזבת?! איזה מן טיפשה היא?! הסופרת היטבה לייצר אצל הקורא את התחושה ש-לולה מטומטמת. כאילו לגרום לקורא להרגיש את מה שהחברה בדרך כלל מרגישה כלפי נשים כאלו.
אבל לולה היתה רחוקה מלהיות מטומטמת.
הסופרת יצרה מצב שבו איכשהו אפשר היה להבין את ההתנהגויות שלה, למרות שהיה קשה לקבל אותן, ומתחושת בוז שהיא יצרה כלפי הדמות, מועבר הקורא להערכה! התמרה מביכה ומדהימה כאחד.
אם הנזק שנגרם לחייה של לולה, כתוצאה מהפרידה מהחבר שלה - היה תיאור לא קל - הוא היה כאין וכאפס לעומת מה שקרה עם מרני. מרני הייתה דמות קשה לעיכול. הרגשתי שאני קוראת למרות העלילה. הרגשתי כאילו מתעללים בי. כל השלבים של החשיפה של הדמות של מרני היו קשים לעיכול. מההתחלה ועד הסוף. מרני הייתה הדמות הקלאסית של אישה "מועדת".
אבל גרייס – כשמה כן היא. הייתה ברכה לאגו הנשי. אישה שאנחנו מעריכים. וגם היא נלכדה בתסבוכת הזו. כמעט. לא היה חסר הרבה. בדיעבד מסתבר לקוראים שאם מרני לא היתה שם – זה היה קורה גם לה, לגרייס.
המסר נקלט היטב. כולנו בני אנוש. זה יכול לקרות לכל אחת – גם לאישה העצמאית והאינטליגנטית ביותר.
כשגבר חתיך, מצליח, כריזמטי ומסנוור – מפעיל את "קסמיו" על אישה ומניח לה להבין שהיא הבחירה שלו, גם האישה החכמה ביותר עלולה "ליפול בפח".
הספר מתאר את זה כל כך בחיות, וכל פעם מזווית אחרת - כיצד הוא מתמרן נשים לכבות את נוריות האזעקה שלהן, עד שהן "מכורות" אליו. בסופו של דבר הקורא מבין שאותה אישה שבזת לה קודם היא בסך הכל בן אדם. בן אדם – כמו כל יצור אנוש שכמה לאהבה. והכמיהה הזאת - היא היא שמאפשרת את הניצול הזה. במיוחד כשמדובר באישה אינטליגנטית, שיודעת שאין מושלם ושתמיד יש תכונות שראוי "להחליק" כשמתאהבים/ כשרוצים מערכת יחסים. וכשמדובר בגבר שיודע גם לתמרן את הרגשות שלה, גבר רגיש מספיק על מנת לקלוט אותה, את הרגישויות שלה ואת נקודות התורפה שלה.. ומבריק מספיק על מנת לפעול בהתאם ולתמרן את הרגשות שלה, קשה לתאר כמה עוצמה פנימת ונחישות נדרשת, על מנת שלא ליפול לתוך המלכודות הזו.
"פאדי דה קורסי" – "גיבור" הסיפור - היה מסוג הגברים הללו, שמסוגל לתעתע ברגשותיה של כל אישה ולנצל נקודת תורפה באישיותה על מנת לנצל אותה כצעצוע מזדמן, עד שצץ צעצוע חדש או עד שהוא מיצה ואיבד עניין.
והוא לא מתואר כדמות "שטוחה".
הוא, החתיך ההורס, הכריזמטי, המיני מאוד, - הוא גם אדם רגיש! רגיש מאוד אפילו. ומוכשר וחכם! פאדי הוא גבר, שכנער בגיל ההתבגרות התייתם מאם ונותר בן יחיד לאבא.. משוגע. נסיבות חייו הובילו אותו לגדול להיות גבר "מתוכנת" שניחן בקור לב מקפיא דם. מנוול ואכזרי. ללא שום כבוד לנשים כבני אדם. מסתבר שהרגישות הזו וחריפות השכל הם כלי שרת מהמסוכנים ביותר. והוא היה מהסוג הגרוע ביותר.
גבר מסוגו יניח לאישה להאמין שהיא אהבת חייו כל עוד זה נוח לו, ואז פשוט ייעלם בלי להגיד מילה. אבל כשחושבים שהכי גרוע מאחורינו - מתקלפת עוד שכבה והקורא מתוודע לגבר אלים, שפשוט... באיזשהו שלב, "מפוצץ" את אותן נשים שאהבו אותו במכות, מהלך עליהן אימים, מאיים עליהן והופך אותן לשבר כלי.
מריאן קיז קצת "מרחמת" על הקוראים שלה בתיאורי האלימות.. ואתה איכשהו מבין שזה גרוע יותר. אבל נוכחותה של האלימות עזה. הקורא קולט היטב שהאלימות הזו אינה רק פיזית. היא מתחילה בהשתלטות על הנשמה של הקורבן ושיעבודו הרגשי.
וכל המרכיבים היו שם. (..) העלילה נרקמת בשכבות, כל פעם חודרת עמוק יותר, כשלעיננו נפרשת הדמות של פאדי כבעל דפוס של גבר אלים, שמצליח לסובב את הראש לנשים רבות ובסופו של דבר להרוס אותן.
כמעט.
איזה מזל שזה כמעט, כי אז הספר היה בלתי ניתן לעיכול, גם ככה היה מספיק קשה לקרוא אותו!
ככל שזה נוגע לאיכות הספר - זאת פעם כמעט בודדה שהסוף ה"טוב" (הכל יחסי..) היה נסלח.
*
ואני חייבת לציין שאני בהחלט שמחה שהבנות שלי קראו את הספר הזה. כל כמה שהוא קשה.
משיחה שלי עם הבנות שלי:
- למה לולה הסכימה ל..? – כי היא הייתה מופתעת ולא רצתה להיתפס כ"חנונית" ולא היה לה הרבה זמן לחשוב על תגובה ואפילו שהאינסטיקנט שלה זיהה בעיה, היא לא הייתה מספיק מודעת למשמעות של זה.
- ומה היה קורה אם לולה לא הייתה מסכימה ל... ?
- אה, אז היא לא הייתה מסתבכת עם פאדי, אבל היא לא הייתה יודעת את זה.
כי זהו ספר שבו נוכחים לראות תהליך של שיעבוד רגשי בטרם אלימות פיזית וכמעט חווים את זה. כי זהו ספר שמעלה למודעות תהליכים "רומנטיים" בעלי פוטנציאל נזק. אז נכון, מודעות היא אמנם לא התנגדות האולטימטיבית, אבל היא בהחלט יכולה לעזור!”
