ביקורת ספרותית על כולנו יוצאים מגדרנו מאת קארן ג'וי פאולר
ספר טוב

---

מה שמתסכל מאוד בלכתוב ביקורת על הספר הזה – ואני בטוחה שתיסכל עשרות מונים את המתרגמת או העורכת שכתבה את התקציר של הספר – הוא שאי אפשר לחשוף כאן את הנושא האמיתי של העלילה, בלי לספיילר להחריד.
ובה בעת אני יודעת שאם אפשר היה לספר מה הנושא – רוב האנשים שאני מכירה לעולם לא היו עומדים בפיתוי לקרוא אותו.

רוב הספר מרהיב בעיניי, באופן עצוב ובודד. כל כולו זיכרון געגועים מתוקים, מהולים בכאב של אובדן. יש בו חמלה כנה ומדבקת כלפי כל יצור שנשמה באפו. מתוארת בו אכזריות משוועת באופן חסר פשרות. וגם סלחנות רבה. ובתוך אלה, שזורה ללא הרף עוקצנות כלפי מדע שמתיימר להציב את האדם כמושא המחקר שלו, וביקורת לא-מרומזת גם על התובנות החמות והטריות ביותר בעולם הפסיכולוגיה. מעניין. מעורר הזדהות רבה. מעורר שאלות רבות ומטרידות, ומרכזן יחסיו של האדם לחי. יחסיו של האדם לאדם.

אני כמעט לא רוצה לציין את זה, כי אני לא יודעת להסביר את זה, אבל משהו – למרות הכל – מרגיש לי קצת מפוספס. זו הרגשה כללית שנוחתת עליי בכמה עשרות עמודים האחרונים. אולי היא נובעת מהעובדה הפשוטה שהרעיון ענק, והספר קצרצר. אולי אני פשוט ממורמרת שהוא ככה מהר נגמר.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על כולנו יוצאים מגדרנו