ביקורת ספרותית על שידוך חלומי מאת קרטיס סיטנפלד
ספר מעולה

---

לאורך כל קריאת הספר, ההתלהבות שלי היתה כל כך גדולה עד שחששתי שאני פשוט לא אצליח לכתוב ביקורת ראויה לשמה. "זהו, הגיע היום הזה," הרהרתי לעצמי בעודי הופכת עמודים עד שלוש בלילה. "מצאתי את הספר שיפאנגרל אותי עד אובדן שליטה ויוריד את רמת הרהיטות שלי בסולם האבלוציוני לדרגה של יצור קדמוני שיודע להגיד רק 'אומאיגאדאומאיפאקינגגאד'." לא שאין בזה משהו כיפי, אבל זה לא ישרת במיוחד את המטרות שלי להיות המיסיונרית הראשית של הספר הזה. השעה בזמן שאני כותבת את זה היא שלוש וחצי לפנות בוקר, בדיוק הפכתי את הדף האחרון, ואני רואה שליחות אמתית במשימה שלי למצוא את המילים שלי מחדש.

אבל ממה אני אתחיל? אני מקנאה בקרטיס סיטנפלד, קנאה אמתית וצורבת. אי אפשר שלא – ועל מה לא? על היכולת שלה לכתוב את הדיאלוגים שלה אמיתיים כל כך, לצייר מצבים נפשיים מוכרים כל כך, לברוא דמויות שקורמות עור וגידים כה ברורים – עד שאי אפשר שלא לתהות אם היא כתבה על חייה שלה, כי איך אפשר לדמיין סיטואציות כל כך מדויקות ואותנטיות? היא גרמה ללב שלי "לפלוט לבה" מספר פעמים במהלך הקריאה. היא גייסה את מלוא הכעס שלי על האויבים של ליז, ומצבים שבהם היא ספגה מהם מהלומה גרמו לי להיות מוטרדת יותר מכפי שהייתי רוצה להיות. היא גרמה לי לצאת בהצהרה הבאה –

זו האדפטציה הגאונית ביותר שאפשר לכתוב ל-"גאווה ודעה קדומה".

סיטנפלד לא שכחה כלום, וכל הבחירות שלה היו מושלמות. ליז היא ליז, ג'יין היא פשוט ג'יין, והכי טוב? גברת בנט היא לגמרי גברת בנט! צריך להיות רב אמן כדי להצליח לקפל כל כך הרבה אישיות לכל משפט הנאמר בשיחה. רוב הזמן לא הייתי צריכה לקרוא מי אמר כדי לדעת. וצריך להיות רב אמן כדי לכתוב במאה ה-19 דמויות שהאישיות שלהן אמינה ומוכרת גם מאתיים שנה לאחר מכן.
כמו שהשימור היה גאוני, גם השינוי היה – והאיזון ביניהם היה מדויק. סיטנפלד יצרה ציפייה מלהיבה ומהנה עד התמכרות עבור קורא/ת המעריצ/ה את אוסטן: המתח בין הידיעה על קו העלילה שהולך לבוא, לבין הסקרנות באיזה אופן סיטנפלד תשנה ו-"תתרגם" אותו. מעולם לא זכיתי בחווית קריאה כזו, ואני לא יכולה לדמיין הרבה סופרים שהיו מצליחים לעמוד במשימה המורכבת הזו בחן רב כל כך.

לצערי, על אף שהם מלאכת מחשבת בעיניי, כל דבר שאגיד על השינויים שערכה סיטנפלד בסיפור המקורי יהיו בבחינת ספוילר. אני אחתום רק במילים האלה: אם הרומן של אוסטן היה תופעה של ממש במאה ה-19: רענן, משעשע, ערמומי, ביקורתי ומוצף אירוניה – גם סיטנפלד עשתה ככל שביכולתה כדי לתת הופעה ראויה למאה ה-21, ולדעתי היא לא הכזיבה.

» ביקורות נוספות של אאורה
» ביקורות נוספות על שידוך חלומי