ביקורת ספרותית על אלים אמריקאים מאת ניל גיימן
ספר לא משהו

---

בואו נעשה את זה קצר ולעניין: מזמן כבר לא השתעממתי ככה מספר, וזה לא הוא, זו אני. אני פשוט הקורא הלא נכון עבורו. מי שלא מתעניין ולא מכיר דמויות וסיפורים מהמיתולוגיה הנורדית, אין לו הרבה מה לחפש כאן. זה כמו לצפות בפארודיה על משהו שמעולם לא ראית. עלילת הספר עוסקת בכל מיני אלים וגיבורים מיתולוגיים שמתוסכלים מכך שבאמריקה המודרנית כבר לא סוגדים להם ולא זוכרים אותם, והם מנסים להתארגן כדי לנצח את האלים החדשים (הטכנולוגיים) ולחזור לגדולה. כדי להבין את הספר לעומקו, צריך להכיר את הדמויות והסיפורים. מי שכמוני לא מכיר, אז יכול אולי לחוש קצת אשמה ואחריות למצב רוחם הרע של האלים הנשכחים, אבל מעבר לזה, רוב הספר פשוט לא נוגע לו.

למען האמת, אין לי שמץ של טענה או תלונה כלפי ניל גיימן , למעט זה שהוא קצת מורח את הסיפור על פני יותר מדי עמודים. יש הרבה רגעי המתנה בין התרחשות מופרעת אחת לזו שבאה אחריה, העניינים מתנהלים בעצלתיים בספר הזה, אבל הכתיבה שלו מקסימה, עשירה מאוד, מלאת דמיון ומוחשית ביותר. אפשר ממש להרגיש דרכו את אמריקה, את העיירות הנידחות, הכבישים האינסופיים, הדיינרים האפלוליים.... הכתיבה היפה והסגנון הנעים שלו הם מה שבזכותם שרדתי את כל 500 העמודים מבלי לנטוש באמצע, למרות שעברו בי הרהורים כאלה לכל האורך.

מה לעשות, וזה מסוג הספרים שמשעממים אותי לדעת: הכל יכול לקרות בהם ואין שום גבולות משום סוג שהוא. לא גבולות של עולם מציאותי ולא של עולם בדיוני. אין היגיון בשיגעון. הכל פרוץ. מתים קמים לתחייה, ציפורים וכלבים מדברים, אנשים נבלעים אחד בתוך השני. הכל אפשרי, מופרע, הזוי ופרוע. מי שאוהב את זה, יהנה, במיוחד אם הוא גם חובב מיתולוגיות ויוכל להבין את שפע הניואנסים והרעיונות שגיימן מפזר. אבל אני, פיהקתי בקול רם, והעברתי דפים באדישות. אם הכל יכול לקרות אז מה איכפת לי בכלל... שימותו, שיחיו. הכל אותו דבר ממילא.

בקיצור, לא בשבילי.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על אלים אמריקאים