כנראה הספר הטוב ביותר של ניל גיימן שיצא לי לקרוא, וקראתי את רובם. מאוד מאפיין את הסגנון שלו, השפה היפהפייה, הרעיונות המלוטשים, בניית העולם. אני חושב שעדיף לקרוא אותו באנגלית (קראתי גם וגם), ולו רק כדי ליהנות מהלשון הפיוטים של גיימן בסביבתה הטבעית. התרגום טוב, אבל אי אפשר להתחרות במקור.

הספר סובל מבעיה אחת עיקרית, וזה כל מה שקשור באהבה רומנטית. אבל הבחנתי שזו חולשה קבועה בספרים של ניל, הוא לא יודע לכתוב מערכות יחסים רומנטיות בצורה משכנעת. הן תמיד קצת נגועות בריחוק, בחוסר טבעיות כלשהי.
מצד שני, שאר הספר פשוט נהדר ומערכת היחסים בין שדו לוונדסדיי היא דבר שקשה לשבוע ממנו. גם האופן שבו כל אגדה ומיתוס מקבלים צורה מעורר השתאות.

זה ספר שדורש המון סבלנות, אבל הוא לחלוטין ספר מופת.

צל האיש הוא הרקולס של סוף העידנים, בן תמותה? המסתובב עם אלים. לדעתי הוא ספר סטירי. הרומן לא סוחף אבל כן מעניין, אפילו מיוחד ומומלץ מאוד

בואו נעשה את זה קצר ולעניין: מזמן כבר לא השתעממתי ככה מספר, וזה לא הוא, זו אני. אני פשוט הקורא הלא נכון עבורו. מי שלא מתעניין ולא מכיר דמויות וסיפורים מהמיתולוגיה הנורדית, אין לו הרבה מה לחפש כאן. זה כמו לצפות בפארודיה על משהו שמעולם לא ראית. עלילת הספר עוסקת בכל מיני אלים וגיבורים מיתולוגיים שמתוסכלים מכך שבאמריקה המודרנית כבר לא סוגדים להם ולא זוכרים אותם, והם מנסים להתארגן כדי לנצח את האלים החדשים (הטכנולוגיים) ולחזור לגדולה. כדי להבין את הספר לעומקו, צריך להכיר את הדמויות והסיפורים. מי שכמוני לא מכיר, אז יכול אולי לחוש קצת אשמה ואחריות למצב רוחם הרע של האלים הנשכחים, אבל מעבר לזה, רוב הספר פשוט לא נוגע לו.

למען האמת, אין לי שמץ של טענה או תלונה כלפי ניל גיימן , למעט זה שהוא קצת מורח את הסיפור על פני יותר מדי עמודים. יש הרבה רגעי המתנה בין התרחשות מופרעת אחת לזו שבאה אחריה, העניינים מתנהלים בעצלתיים בספר הזה, אבל הכתיבה שלו מקסימה, עשירה מאוד, מלאת דמיון ומוחשית ביותר. אפשר ממש להרגיש דרכו את אמריקה, את העיירות הנידחות, הכבישים האינסופיים, הדיינרים האפלוליים.... הכתיבה היפה והסגנון הנעים שלו הם מה שבזכותם שרדתי את כל 500 העמודים מבלי לנטוש באמצע, למרות שעברו בי הרהורים כאלה לכל האורך.

מה לעשות, וזה מסוג הספרים שמשעממים אותי לדעת: הכל יכול לקרות בהם ואין שום גבולות משום סוג שהוא. לא גבולות של עולם מציאותי ולא של עולם בדיוני. אין היגיון בשיגעון. הכל פרוץ. מתים קמים לתחייה, ציפורים וכלבים מדברים, אנשים נבלעים אחד בתוך השני. הכל אפשרי, מופרע, הזוי ופרוע. מי שאוהב את זה, יהנה, במיוחד אם הוא גם חובב מיתולוגיות ויוכל להבין את שפע הניואנסים והרעיונות שגיימן מפזר. אבל אני, פיהקתי בקול רם, והעברתי דפים באדישות. אם הכל יכול לקרות אז מה איכפת לי בכלל... שימותו, שיחיו. הכל אותו דבר ממילא.

בקיצור, לא בשבילי.

לא צריך בימינו ליטול כדורי LSD, כשיש את ניל גיימן שיכניס אתכם להזייה צבעונית וקוסמית, כפי שהוא עשה בספר הזה. שם הספר הוא בומבסטי - 'אלים אמריקאים', אבל העלילה היא מאד ארצית, מעין שילוב של "הזר" (רק שהפעם הגיבור מתחיל את סיפורו כשהוא יוצא מן הכלא...) עם מותחן פשע בן-זמננו, כשברקע ישנה פרשיית רצח והיעלמות נוסח שרלוק הולמס. בתיבול יכולת הסיפור המדהימה של גיימן ובקיאותו הלא פחות ממדהימה בתיאולוגיה, מיתולוגיה, פנטזיה, היסטוריה וכו', נוצרה כאן יצירה שסטיבן קינג היה מת להגיע לקרסוליה, מבחינת עמקות, הקפת-כל ונגיעה בשורשי האנושיות והיקום. קינג ניסה לעשות משהו דומה לכך במגדל האפל, אבל היה חסר את הטאצ' הבקיאותי של גיימן. ועדיין - התחושה במהלך הקריאה היא כשל הליכה בתוך הזייה, שזה הישג כתיבה מדהים כשלעצמו, וזו כנראה גם הייתה כוונתו של גיימן.
מי שלא נהנה מהיצירה הזאת (והיו בספר קטעים מגעילים ולא ראויים שמצדיקים תגובה שכזאת), ייתכן שלא הבין את חד-פעמיות הספר שלפניו, ואת מוסר ההשכל הגדול שלו: "כולנו עבדים אפילו שיש לנו כזה כאילו..." והעבודה הזרה של בעל-פעור, לא שונה בהרבה מהעבודה הזרה של הטכנולוגיה...
ללא ספק, ספר שאני עוד אחזור אליו כדי לסגור פינות.

ציטוט נבחר מהספר:
"הדרך הטובה ביותר לתאר סיפור היא לספר אותו. אתם מבינים? הדרך שבה אדם מתאר סיפור לעצמו או לעולם היא בכך שהוא מספר אותו. זה תעלול של שיווי משקל וזה חלום. ככל שהמפה מדויקת, כך היא דומה לשטח. המפה המדויקת ביותר שתיתכן היא השטח עצמו, וכך תהיה מדויקת לחלוטין וחסרת תועלת לחלוטין. הסיפור הוא המפה שהיא השטח. עליכם לזכור זאת." (עמוד 467)

הופתעתי מאוד, גיימן האהוב עליי, השנון, המצחיק, הציני והמבריק, טווה אגדת פנטזיה ויצא לו הזוי לא במובן החיובי של המילה.
סיפור המסגרת על בחור בשם צל המשתחרר מהכלא לאחר שלוש שריצה ומכאן והלאה טראגדיות ודברים תמוהים ואבסטרקטים קורים לו, מסביב לו דמויות שלקוחות מכול אגדה מיתוס או חלום ומשולבים ביחד איתו לסיפור מוזר ומנותק מהמציאות לחלוטין, למרות שזה סיפור פנטזיה אורבנית שקוראת במציאות והווה שלנו.
כמה שניסתי והשתדלתי, התאמצתי והזעתי, והעלית מהאוב מחשבות על ספריו האחרים שמאוד נהנתי, לא יכולתי לסיים את הספר, הגעתי עד 70 אחוז מהספר, ממש כמעט עד הסוף, וזהו הרמתי ידיים, עם כול הכבוד לכבוד אבל יש גבול לשגעת הזו.
התחושה היא שגיימן כתב את הספר ושכח שבעולם לא חיים רק אמריקאים, כול הניואנסים הקטנים וכול בין השורות של הסיפור מכוון לשם, אם לא נולדת אמריקאי מאוד קשה להבין ולהתחבר להווי ולמהות של הסיפור.
הדמות הראשית לא מזמינה, קרה ומרוחקת, הדמויות ההזויות שנקראות אלים, וכול הדמויות העל טבעיות, אינן מענינות ועמוקות, ממש דמויות קרטון ותו לא.
גיימן ניסה להעביר ביקורת על תרבות המערב בדמות אלים, ישנים וחדשים להם כביכול אנו סוגדים או סגדנו, ועל ניוונה של אמריקה, אך לא נוצרה אצלי שום הבנה או הזדהות עם הביקורת הנוקבת שמסתתרת מתחת לפני השטח שהסופר החביא.
גיימן ניסה להיות עילאי ומיוחד ויצא לו בילבול ושעמום אחד שלם.
ניסיון למוזר ויחודי ויצא לו סלט וביצה שבורה.
רק שתבינו שאני חשבתי, או קיי אני חייבת לסיים אולי בסוף טמונה ההפתעה והגילוי שידהימו אותי, אבל זה לא שווה מכיוון שגם הדרך לסוף חשובה.
היה חסר לי ההומור השחור שלו והקלילות ההזויה המשעשעת.
אכזבה גדולה כגודל הציפיות, אך אני לא אוותר על גיימן, נהנתי מספרים אחרים שלו ואמשיך לפרגן לו.

הספיקו לי 60 עמודים כדי להרים ידיים. ספר גס, וולגרי, זול, נוטף זיעה מהמאמץ להיות פרובוקטיבי ומזעזע כשבתכלס הוא לא מעורר יותר מפיהוק עצבני. אין לי בעיה עם תיאורים של סצינות מיניות ושפה גסה - אבל ניל גיימן לא עובד עלי לרגע - הספר לא אמין ונטול עוקץ - הוא צריך ללמוד מבוקובסקי דבר או שניים על כנות ואותנטיות.

ספר מאכזב. קשה לקריאה לטעמי - כמה וכמה פעמים חשבתי לפרוש באמצע אך רציתי לדעת איך הוא מסתיים. העיסוק במיתולוגיות שונות משך אותי, אך ההרגשה היא מאולצת. נראה שההתרחשויות המוזרות והפנטסטיות מוזרות לשם מוזרותן בלבד, ויש דברים שנשארים בכלל לא מוסברים (למשל מי זה הילד השמן ומה התפקיד שלו?). לא היה אכפת לי מה קורה לדמות הראשית, צל, כי לא ממש יורדים לעומקה. במיוחד הסוף, אחרי "ליל השימורים" וכולל, תמוה ומוזר. השיא הוא אנטי קליימקס אחד גדול. לסיכום, חוויה מעצבנת ולא מומלצת.

חווית קריאה שהיא עונג צרוף. נהניתי מכל רגע.
האם העבר יכול למות והעתיד יתפוס את מקומו?
האם אמונות יכולות למות? ומה קורה למושאי האמונה כאשר מפסיקים להאמין?
גיימן מציג עלילה פנטסטית ומרתקת הבוחנת את השאלות הללו.

אני חובב הגזמות, אמרות פופוליסטיות ובומבסטיוּת באופן כללי. אבל אני חושב שלא אגזים ולא אעריך יתר על המידה את המצב כשאומר שניל גיימן עושה לספרות העולמית את מה שהסאגות הנורדיות והומרוס עשו לה לפני שנים רבות.
Seriously.
הספר מתחיל בכלא ומגולל את קורותיו של צל, דמות שלמרבה ההפתעה הצלחתי להתחבר אליה בנקל. צל חובר לוודנסדיי (יום רביעי באנגלית, משמעותה של המילה היא "יומו של אודין"- האל הראשי בפנתאון המיתולוגיה הנרודית, אחראי על התבונה, הלוחמה, הקסם ושאר ירקות ויקינגיים בטבעם). וכן, כבר התקציר בכריכה האחרוית מגלה לנו שזהו אודין בכבודו ובעצמו. הספר התגלגל אלי בתקופה שבה המיתולוגיה הנורדית ותרבות ארצות סקנדינביה היוו השראה גדולה בחיי, וגמעתי את הספר בשקיקה תוך חמישה ימים- אבל לא רק במיתולוגיה זו נוגע הספר. בין פרק עלילתי אחד למשנהו, משולבים פרקים שהם מעין "סרטים קצרים" של אלים ודמויות מיתולוגיות שונות ואיך הם הסתדרו עם המעבר מארצות מוצאן לארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות... פרק שזכור לי במיוחד (קראתי את הספר לפני שנתיים) היה הפרק על הג'ין (שד מהמיתולוגיה המוסלמית) שעובד בתור נהג מונית. סצינה מאוד... גראפית.
הטוויסט העלילתי, שנתקלתי בו, באופן אירוני, באמצע שיעור תנ"ך כמעט גרם ללסת שלי לחבוט בשולחן.

פנטזיה אפילה, לא נורמלית, לא נוסחתית, בלתי רגילה, כתובה בצורה מופלאה ומומלצת לכל מי שחובב את אותה המצאה אנושית גאונית שנקראת שפה- בלי קשר להיכרות שיש לכם עם מיתולוגיה.

בהחלט מסוג הספרים האלה שמשאירים חלל ריק בגלל הידיעה שפשוט לא יהיה משהו שיתעלה מעל זה. אף פעם.

...בדיוק כמו דעיכתם של האלים.