ביקורת ספרותית על האיש שלא פסק לישון מאת אהרן אפלפלד
ספר טוב

---

כשאני חושבת איך לתאר את ההרגשה שהספר הזה נותן, הדימוי היחיד שעולה בראשי הוא שלקרוא אותו זה כמו להיכנס ליער עבות עם מצלמה ולעשות זום-אין על אחד העלים, שעל אחד הענפים שעל אחד העצים, ולהתבונן בו, רק בו, במשך כמה שעות טובות.
זו צלילה לתוך נשמתו של נער צעיר, עולה חדש, ניצול מהתופת של מלחמת העולם השנייה, שאיבד את משפחתו ועולמו, ונשאב (למעשה נסחב, מטאפורית, בעודו ישן) לכור ההיתוך שקרוי "הציונות", ו"ההכשרה", ו"הקיבוץ" כחלק מתהליך הפיכתו ל"יהודי חדש".
איך זה נראה מבחוץ, למדנו בבית הספר. כאן אנחנו מגלים איך זה הרגיש מבפנים. זהו מסע הזוי קצת בתוך נפתולי-נפשו של נער צעיר, קצת בודד, חולמני, ניצול שואה שחולם להגשים את ייעודו של אביו ולהפוך לסופר.
אין כאן התפתחויות עלילתיות מסעירות, אם כי יש סיפור, שמבוסס חלקית לפחות על חייו של המחבר. אבל עיקר הספר הוא מחשבות, הגיגים, חלומות, געגועים, שברי שיחות עם אנשים חיים, ושיחות נפש עמוקות עם אנשים שכנראה אינם עוד, או לפחות לא ידוע היכן הם.

זה ספר שני של אהרון אפלפלד שאני קוראת ומתחילה להתגבש אצלי דעה שהאיש הוא יותר משורר מסופר. משורר ללא חרוזים. יש משהו מאוד רגיש שעובר אליך דרך הכתיבה שלו, מבלי שתדע לשים את האצבע איך בדיוק ולמה, הוא פשוט פורט על הנימים הכי דקים בלב. בספר הקודם שקראתי "אל ארץ הגומא" לא הבנתי את זה עד הסוף וקצת הסתבכתי עם הסגנון. הפעם, נשביתי בקסמיו.
לא בטוחה שזה מתאים לכולם, אבל אני אהבתי מאוד.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על האיש שלא פסק לישון