שברו של החלום האמריקאי. ספר יפה, עצוב ונוקב על חברות ונאמנות, על רקע שקיעתה של אמריקה בעשור האחרון.
העלילה המרכזית עוסקת בשני חברים צעירים שחיים בעיירה קטנה מוכת אבטלה בפנסילבניה, ומוצאים את עצמם במצב שבו נאמנותם זה לזה עלולה לעמוד בסתירה לטובתם האישית ועתידם.
בסגנון שמזכיר קצת את המינגווי וקצת את סטיינבק (אבל מסורבל הרבה יותר, רחוק מהשלמות שלהם) פיליפ מייר בספרו הראשון, מספר את סיפורה של עיירה אחת מני רבות, ודרכה את סיפורה של אמריקה כולה בשנים האחרונות. אמריקה שהפסיקה לייצר את מה שהיא צורכת, שמפעליה הנטושים מחלידים לנגד עיניה ושמובטליה אינם יודעים ואינם רגילים להפנות אצבע מאשימה לאף גורם, מלבד הם עצמם. בצרפת אנשים כבר היו מבעירים את הרחובות, חושב אחד הגיבורים בספר, אבל בארה"ב מאות אלפי אנשים הלכו הביתה בשקט כשסגרו את המפעלים, כשהם מאשימים רק את עצמם במזלם הרע.
מייר גם קורא תיגר על כמה מהקלישאות האמריקאיות, כגון המשפט "הדבר הנכון לעשות" שמצלצל כל כך מוכר מכל סדרות הטלויזיה האמריקאיות הדידקטיות שהתרגלנו לראות ושואל בכנות מהו באמת הדבר הנכון לעשות, מי אם בכלל עושה את זה ומה יוצא לו מזה ("...אתה לא אמור לומר את זה, זאת לא ‘הדרך האמריקאית' להודות בזה, אבל בדרך כלל ככל שקשה לך יותר ככה אתה חרא גדול יותר").
ספר מרתק שמתפתח באיטיות אבל נכנס עמוק מאוד לליבו ונפשו של הקורא. אמריקה מעולם לא נראתה חסרת תקווה ועגומה יותר.
בצד החסרונות שמונעים מהספר להיות מעולה, אציין שהכתיבה מסורבלת לפעמים. הגיבורים למשל מדברים פה ושם על עצמם גם בגוף ראשון וגם בגוף שני באותו משפט. העלילה קצת איטית מדי, מדי פעם נתקעת. יש מחשבות והגיגים שחוזרים על עצמם ומאריכים את הספר שלא לצורך. דמותו של בילי פו, כוכב פוטבול מקומי שמשום מה נתקע בעיירה ולא נענה להצעות אטרקטיביות למלגות פוטבול בקולג'ים לא מנומקת מספיק בעיני, וגם פחות אהבתי את סצנת בית הכלא, על אף שמלאת אקשן ומותחת, היא לוקחת את הספר לכיוונים פחות מקוריים שמזכירים סדרות אמריקאיות כמו "אוז" או "נמלטים", וסוטה מהעיקר.
אבל בסך הכל ספר טוב מאוד. עדין, נוגה ומעורר מחשבה. יש בו רגעים עמוקים של הסתכלות מפוקחת על המציאות וביקורת עצמית אמריקאית כנה ואמיצה. מומלץ מאוד.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
