ביקורת ספרותית על חלודה אמריקאית מאת פיליפ מייר
ספר בסדר

---

****




יוצאת מהמקלחת, העיניים כבר יודעות שאסור ובכל זאת מסתכלת לשם, בפינה של המקלחון, יש שם איזה חוט שיוצא מהקיר, פעם היה שם משהו, אולי איזה תנור חימום ועכשיו כבר אין, ולידו יש כתם רטיבות וכתם חלודה הולך וגדל, כשעברנו לכאן ביקשתי ממנו לסייד את זה ולסתום עם מלט לבן או משהו, והיו לו כמובן דברים יותר חשובים ויותר דחופים מזה, וכבר ארבע שנים בכל פעם העיניים מגיעות לשם ואז נעצמות בתיסכול שהוא לא עושה את זה ואני כבר לא מזכירה לו נמאס לו כבר ממני עם התלונות הבלתי פוסקות שלי הייתי עושה את זה בעצמי אבל אין לי כוח למבט המאשים שלו שהוא אימפוטנט ואני לא יודעת איך עושים את זה גם ככה. כתם החלודה הזה הוא רק סימפטום הרי לכל החיים שלי, לא מתקדמת בכלום הכול רקוב רק מעבירה את היום בעבודה בציפיה שאוכל כבר להיכנס למיטה ולישון ולישון ובסוף אתעורר זקנה ממורמרת שמחכה לילדים שלה שיבואו לבקר כמו הקלישאה הכי שחוקה שיש. אולי משהו יקרה כבר ושמשהו יוחלט בשבילי, אני משתוקקת לחזור להיות ילדה קטנה שמחליטים בשבילה ואומרים לה מה לעשות ומתי ללכת לישון ומתי לאכול, כל הלהיות מבוגרת בת ארבעים וחמש עם נישואים נוחים ועייפים לגבר אפור שלא עושה מספיק כסף כדי לצאת מכל זה, אני כבר כל כך עייפה. השיניים שלי כואבות וצהובות ויותר לבנות הן לא יהיו אף פעם, גם בגלל הסיגריות וגם בגלל שאני לא מצחצחת, אולי פעם בשבוע. את החמישה קילו שאני צריכה להוריד אני לא מורידה ורק מעלה, חדר כושר זה יקר ומיותר וגם ככה אני לא מתמידה בכלום, לא מצליחה אפילו לאכול יותר בריא ולהפסיק עם הבשר האדום והסיגריות ומוצרי חלב, אני לא יכולה לעזור לאף אחד אפילו לא לעצמי לא מסוגלת להגיד מילה טובה, שלא לדבר על סקס. כבר חודשים שלא שכבנו. הוא כל פעם עושה לי פרצוף מתחנן וזורק איזו מילה שמכבה אותי, אני נכנסת למיטה והוא, כמו כלב מתורגל יודע ששום דבר לא ייצא לו הלילה אז הוא אומר לי לילה טוב מתחנף וזוחל למחשב שלו לראות פורנוגרפיה של סיניות בנות שבע עשרה. תפסתי אותו פעם וכל כך נגעלתי. אני רוצה לחזור להיות כזאת שכל האפשרויות פתוחות בפניה, אולי בת עשרים ושתיים או עשרים וחמש, שיכולה שוב להחליט מה ללמוד ועם מי להתחתן ואם בכלל להתחתן ואם להביא ילדים. וזה לא שרע לי בחיים כמו שהייתי רוצה להרגיש שלא כל הברירות שלי גרועות, ושלא משנה מה אעשה, שום דבר לא ישתנה באמת. הכול היה טוב. נולדתי למשפחה הנכונה במקום הנכון, הייתי תלמידה טובה ונראיתי טוב, ומתישהו הכול התחיל להשתבש ולהידרדר ולהתעקם ולהירקב ולהזדקן, מתי בדיוק זה קרה? אני כל כך כל כך מפחדת.


****


טוב, למרות שהמונולוג הלגמרי בדיוני הזה שהוצאתי בכמה דקות שהיו לי לפני היום עבודה הקצת מבאס לא קשור בדיוק לספר או לשום דבר אחר, הטון שלו מעקם לי את הבטן כבר אני לא יודע כמה זמן. עשיתי אותו בנקבה שלא יחשבו שזה אני אבל אז נכנסתי ללופ אחר... לא חשוב. הספר הזה לא פשוט לקריאה. אמריקה מתפוררת. היא כבר לא מייצרת כמעט כלום. ממפעלי האדירים של תעשיית הפלדה, המכוניות והמטוסים נשארו רק כמה פירורים בודדים, הכול עבר לפסי ייצור במזרח הרחוק, ואמריקה החזקה נשארה עם עבודות מקומיות בשכר נמוך, אבטלה גואה, ערי רפאים וחוסר תקווה.

אני בדרך כלל איש מאוד עסוק. למרות שאני עצמאי, אני עובד במקצוע מבוקש ולרוב יש לי יותר עבודה ממה שאני מסוגל להכניס ביממה. יש לי לפעמים ימי עבודה של 16 שעות, לילות או סופי שבוע אבל אני מרוויח לא רע ומרגיש חשוב ומשמעותי וטוב במה שאני עושה. ואז במלחמה עבדתי פחות, כי לא היתה עבודה, ואז היה חודש של חגים, ופתאום בנובמבר דצמבר שוב לא היתה עבודה, אז הייתי בבית, תיקנתי כל מיני דברים, הכנתי אוכל לילדים ועשיתי קניות ברמי לוי וספונג׳ה, ואחרי שבועיים שלושה כאלה רציתי לעקור לעצמי את העיניים עם כפית. כן, בטלה זה אולי לא הדבר הכי נורא, אבל כמי שמאוד רגיל להיות עסוק, מפרנס, משמעותי, לא יכולתי לסבול את זה. חוץ מזה שנכנסתי גם לאוברדראפט אימתני. רציתי אפילו ללכת לקטוף תפוזים או לעבוד בבניין מרוב שהתמלאתי אימה שאני באמת כבר לא טוב לכלום יותר. פתאום נפתח לי צוהר לעולם שבו אני אולי לא יושב עם גופיה ליד המכולת השכונתית על ארגז הפוך של תנובה, אבל בעולם כזה שאין לי. לא כסף ולא תקוות ושבו אני רק מטליא ומכסה, ואין לי כוח משמעותי כדי לעשות תיקון אמיתי, ליחסים עם המשפחה ועם האישה ועם הילדים ועם עצמי. אני לא באמת איש צווארון לבן כמו שהאשימו אותי לא מזמן, ובטח לא צווארון כחול. אין לי צווארון בכלל. למי יש? אבל נראה שגם אם נולדת "נכון", האפשרויות שלך לאושר הולכות ומצטמצמות. או שסתם אני מפונק.

כריכת הספר הזה תפסה לי את העין כבר מזמן, הבזנ״ט הזה הוא דימוי עוצמתי מאוד שמסמל משהו שהיה פעם עובדה חזקה וחותכת ועכשיו הוא בעיקר אשפה חלודה, רקובה ומתפוררת. הכתיבה של פיליפ מייר טובה ויש בה כוח, אבל הספר עצמו, למרות הרעיונות הנכונים והדברים החזקים שיש בו, הרגיש לי פטפטני וחופר, וזרם התודעה של הדמויות שמתחלף בין גוף ראשון ושני היה מעייף (אף אחד לא אומר לעצמו ״אתה יכול לעשות את זה״. אולי רק בסרטים גרועים). היה לו פוטנציאל להיות ספר שיעיף לי את הראש, אבל נשארתי קצת שווה נפש וחוץ מכמה מחשבות על קיומנו השביר של כולנו כאן לא קמו לי ממנו תובנות יוצאות דופן, ובכל זאת הוא בסך הכול חוויית קריאה לא רעה.




*****

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על חלודה אמריקאית