ביקורת ספרותית על בשבילה גיבורים עפים מאת אמיר גוטפרוינד
ספר בסדר

---

667 עמודים יש לספר הזה. מתוכם רק ב-64 האחרונים מתרחשת עלילה אינטנסיבית, קצבית ומותחת. מקריאת הביקורות פה אני מבינה שרבים חושבים שדווקא 64 העמודים האלה קצת מקלקלים את הספר, ואני אומרת שהם אלו שמצילים אותו, או לפחות נותנים סיבה טובה מדוע לא לנטוש אותו מתישהו באמצע.

גילוי נאות: אני לא אהבתי את "שואה שלנו" של גוטפרוינד.
(אפרד כעת לשלום מרבבות הקוראים שנוטשים בהמוניהם את הביקורת הזו ומחפשים לקרוא ביקורת של מישהו שמבין משהו...).

למי שנשאר, אומר רק שבהשוואה לספר ההוא, אני יכולה להגיד ש"בשבילה גיבורים עפים" טוב יותר. בעיקר בזכות מה שהוא לא: לא טרחני, לא חוזר על עצמו, לא משעמם ולא מכיל סיפורים מוזרים ומופרכים. להיפך, הספר כתוב מאוד יפה, עם הרבה הומור. פסקאות רבות העלו בי חיוכים.

ככה שזה לא שסבלתי עד שהגעתי לסוף שלו, ממש לא. הוא רק הזכיר לי את הסיפורים שסבתא שלי היקרה לפעמים בוחרת לספר. סיפורים ארוכים-ארוכים, מרובי פרטים ושמות, שבסיומם נותרת במוחם של השומעים הנבוכים רק שאלה אחת קטנה: למה היא סיפרה לנו את זה עכשיו?
כך גם כאן, איפה שהוא בין עמוד 300 ל-400 התחלתי לשאול את עצמי למה הוא מספר לנו את זה? האם יקרה כאן אי פעם משהו, או שמא, הסופר הנכבד חושב שחריש עמוק בארכיוני העיתונים הישראלים ושיבוץ הממצאים בסדר כרונולוגי בספרו, הינו תחליף הולם לעלילה?

אם הייתי צריכה לקנות מתנה ליהודי בחו"ל, בכיף הייתי שולחת לו את הספר הזה, שסוקר 3 עשורים בתולדות מדינתנו המסוכסכת החל ממלחמת ששת הימים, וכלה ברצח רבין: פיגועים, מעשי טבח, רצח ילדים, מלחמות, הסכמי שלום, זכיות באירוויזיון ובגביע אירופה לאלופות – גוטפרוינד לא פספס כמעט דבר מהאירועים המרכיבים את הזיכרון הקולקטיבי שלנו (חוץ מאשר אולי את הגול של אוחנה נגד אוסטרליה, ואת "ככה לא בונים חומה" של יורם ארבל שנראה לי שהיו שווים איזכור...).

אבל כישראלית, שזוכרת בעצמה היטב חלק מהאירועים, ומכירה את היתר, עצם האיזכור שלהם בספר לא מספק אותי ולא מרגש אותי. צריך היה להיות משהו מעבר לזה. חסר לי חיבור חזק יותר של הרקע לעלילה, ובעיקר חסרה לי אמירה שתקשור את הכל ביחד. שתתן לסיפור משמעות כלשהי.

נראה לי שהבחירה לספר את הסיפור דרך עיניו של דמות כמו אריק, ישראלי חביב אך נטול אישיות שאין לו דעות על שום דבר, או שיש לו כמה דעות שסותרות זו את זו, פוגעת באפשרות לקשור לספר אמירה. העובדה שהדמות לא מתפתחת לשום מקום יוצרת עלילה שמתנהלת לה בעצלתיים. דשה ובוחשת הרבה יותר בטפל (עסקים שהחבר'ה פותחים וסוגרים, בחורות שבאות והולכות) מאשר בעיקר (מה קרה לאריק במלחמת לבנון, למשל. דווקא על זה הוא לא מספר).

וכך, כשכבר נדמה היה לי שהספר הזה יסתיים מבלי להותיר חותם, פתאום, בעמוד 603 הטלפון מצלצל וסוף סוף קורה משהו שלא נלקח מארכיון בית אריאלה. סוף סוף מבינים בשביל מי גיבורים עפים.... אז כן, קצת הוליוודי, קצת קיטשי, אבל לפחות סוף מקורי ומלא-חיים שגרם לי לסיים את הספר עם טעם טוב. פתאום, בעמוד האחרון, גם החיבור לרקע ההיסטורי יוצא קצת פחות מלאכותי, ועם סוג של אמירה. אירונית.

בשורה התחתונה: למועדון המעריצים של אמיר גוטפרוינד אני לא מצטרפת עדיין, אבל הפעם לא סבלתי. אפשר לקרוא.

» ביקורות נוספות של קוראת הכל
» ביקורות נוספות על בשבילה גיבורים עפים