ביקורת ספרותית על בשבילה גיבורים עפים מאת אמיר גוטפרוינד
ספר מעולה

---

קראתי על הספר ביקורות נוקבות. שהוא פשטני, שהוא מזלזל בקוראיו, שהוא סתם איזו נפיחה של ישראליות שתופסת טרמפ על גלי הנוסטלגיה לתקופות טובות יותר.


חרא על זה.


עוד לא סיימתי. אני בעמוד 576, ואני פשוט לא יכול להתאפק, אני חייב לכתוב. עוד מאה עמודים נשארו לי, אולי יותר, אני לא מעז לבדוק.


מהו המבחן אצלי לספר טוב? כל עמוד שאני קורא, אני מצטער שקראתי אותו, כי זה היה רגע מופלא, והוא עבר, והחוויה של לקרוא אותו לא תקרה שוב, לא בקרוב בכל אופן.
חלק מהעמודים כאן הם בגדר יצירת מופת בעיניי. יש בספר פסקאות שאי אפשר לזקק מהן משהו טוב יותר, נכון יותר, מדוייק יותר. כמו שירה.
אני יודע שהסופרלטיבים כאן עלולים להיראות מוגזמים, אבל זאת ביקורת שנכתבת תוך כדי קריאה, כשאני עוד נרגש מעוד משפט גאוני, מעוד אמת אחת, מבהיקה בפשטותה. אני כותב כאן את ביקורת המסעדות בזמן לעיסת הסטייק של המנה העיקרית, עם מזלג ביד אחת ועט בשנייה.

נכתבו ספרים רבים על סיפורי התבגרות, על נערים, הפיכתם לגברים, לאנשים, חיפוש עצמי, כל זה. אבל, לא קראתי מישהו שמצליח לתאר את זה כך, כלאחר יד, בדומה לסיינפלד, שבה סדרה שלמה, תשע עונות על כלום הפכו את העולם של שנות התשעים למשהו מזוקק ומדוייק, ולפיכך גם מצחיק - כי כולנו מצאנו חלקים מעצמנו שם גם בתוך כל הטירוף של הסדרה, וזכינו להבנה שהיופי בחיים נמצא בדברים שקורים "בין". אלוהים קיים בדברים הקטנים, בתכונות הפעוטות המעצבנות שקיימות בנו, חוסר השלמות שלנו, ואיך כל הדפקטים מתחברים וזוהרים דווקא באינטראקציות שבין אנשים דפוקים.

אמיר גוטפרוינד מפליא למצוא את היופי והגיחוך של האנשים הפשוטים, אם הם עירקים הלומי נוסטלגיה או ספרנים בודדים, אם הם עובדים במפעל שוקולד זניח או עסוקים בחיפוש עצמי או בחזרה בתשובה. בין הורי המספר קיים וויכוח עז שחוזר על עצמו בכל שנה, על היורה והמלקוש. אין יותר נידח מזה, קטנוני, מטופש, אבל כל כך מיטיב להעביר את סוג התקשורת שקיים אצל אנשים מסויימים. הסיפור נקרא כסיפור אוטוביוגרפי, כי אי אפשר להמציא את הדמויות האלה, הן אמיתיות מדי, וזה בולט דווקא אל מול היצירה החשובה האחרת של גוטפרוינד, "שואה שלנו", שהיה אף הוא אמין לחלוטין. העין הבוחנת שלי לא מצליחה לראות את ה"תחקיר" על הדמויות, שלא מתנהגות כדמויות פיקטיביות שטוחות בעלות סדרה מובנית של תכונות אלא כבני אדם אמיתיים, השכנים שלנו שלא עשויים מפלסטיק ולא מייצגים שום דבר מלבד עצמם.

הישראליות על כל גווניה בולטת כאן מכל שורה. מי שמחבב נוסטלגיה כמוני לא יכול שלא להתענג על זכרונות משנות השבעים והשמונים, על הפאבים הראשונים בחיפה (למרות שלא גדלתי שם), הטלוויזיה הפיראטית בכבלים, הופעות של רוד סטיוארט, אלבומי ניצחון ומשחקי שכונה ואפילו סדרת הרציחות הארוכה ההיא שגירתה את סקרנותנו בשנים הרחוקות ההן.

אני באמת לא יודע איך אמיר גוטפרוינד הצליח לעשות את זה. הוא הצליח לרגש אותי אינספור פעמים בלי מניפולציות רגשיות, הצליח להצחיק אותי בשימוש בשתיים שלוש מילים חדות כחרב, בבדיחות שלא ראיתי אותן מתקרבות. סיפור בעברית נפלאה עם מלים גבוהות ויפות שמצליחות להישמע יומיומיות ולא פלצניות.

מי שקורא את זה עלול לחשוב שאני מעריץ עיוור של הסופר. אבל זה לא מדוייק. אני טועם טוב טוב את המנות שמוגשות לי, ואם הטבח מפשל - וב"אחוזות החוף" הוא בהחלט פישל לדעתי, למרות פרס ספיר, אני הראשון שמרחיק את הצלחת בשאט נפש. אבל זה, זה משהו מדהים. ספר יוצא דופן. עשר מתוך עשר.


אני חוזר למנה האחרונה.




***

» ביקורות נוספות של אלון דה אלפרט
» ביקורות נוספות על בשבילה גיבורים עפים