ביקורת ספרותית על בשבילה גיבורים עפים מאת אמיר גוטפרוינד
ספר טוב

---

כשקראתי שאמיר גוטפרוינד חולה, לבי נכמר, למרות שלא קראתי עד אז אף אחת מיצירותיו. כשהוא הלך לעולמו, הצטערתי על גודל הטרגדיה האישית והמקצועית, של אדם שהשאיר כמה שריטות בעולמנו.

לא קל להתדיין עם סופר ישראלי מת, לא קל להעביר עליו ביקורת, האם המוות מוסיף לו נקודות, או לא, האם הביקורות הן סוג של עיזבון לשאריו, או שמא נועדו אך ורק לקוראיו העתידיים.

כשקראתי את הספר רציתי לשלוח לו מכתב, או מייל או פקס. לתת לו את כל המחמאות המגיעות לכישרונו. אבל אני כבר לא יודעת מה כתובתו העכשווית, אז אסתפק בביקורת.

ואולי יותר טוב ככה, כי גם הטענות הקטנוניות שלי לא יגיעו ליעדן, ויטבעו להן בים הביקורות והסופרלטיבים.
אז למה כן ומאוד ונהדר?

כי גוטפרוינד הוא (סליחה, היה, ובעצם לא, הוא עדיין) סופר מוכשר כדבעי, חכם וציני ושנון, ויש לו הברקות לשוניות והברקות של תוכן שהצחיקו אותי מין צחוק של נחת והתפעלות.

כי גוטפרוינד הוא אשף של דמויות, של סיפורי משפחה ועדות צבעוניות, ודמויות עגולות ובעלות ייחוד.
כי גוטפרוינד יודע לקחת את סיפורי השכונה הישנים ולהפוך אותם לחלק מהזיכרון הקולקטיבי שלנו, זיכרון ישראלי צרוב בדי.אנ.איי שלנו.

הסיפור הוא של אריק, דמות המספר, וארבעת חבריו משכונת פועלים עלובה בחיפה. סיפור שהופך את הרפש, העוני, הכיעור וההתפוררות, הפשטות ועניות הדעת, העילגות והנבערות, המשפחתיות העקרה והמשפחתיות הדביקה, לסיפור ישראלי יפהפה.

ולמה בכל זאת יש לי טענות ומענות?

כי הספר ארוך כאורך הגלות ויש בו עמודים על גבי עמודים שהיו יכולים להישאר על רצפת חדר העריכה.

וגם אם העמודים המיותרים הללו מכילים שנינות או בדיחה או משפט המחץ, היה אפשר בקלות להעתיקו ולהתיק אותו לעמוד בר קיימא.

פעמים רבות, יש לחזור יותר מפעם אחת על פרט מסויים כדי לחזק את הסיפור, את הדמות או את ההתרחשות. רצוי לחזור על הפרט בצורה שונה, כדי לא לשעמם וכדי להאיר אותו מזווית שונה.

אבל כמה פעמים הופכים את החזרה למיותרת ומעצבנת? לטעמי, שלוש פעמים זה מיותר בספר שחורש אותם גיבורים ביותר משש מאות עמודים.

אז על כמה עיסקאות נכלוליות של יורם לוי עלינו לקרוא? כמה פעמים מוזכרת חתלתולה? כמה פעמים נעלי הפלדיום של מיכל? כמה פעמים השיר של אמא של החתלתולה? כמה שטויות של ניסים אבאדי? כמה מאכלים עירקיים? כמה פעמים הוזכרו ישיבות ועד הבית, מר טיראן וניצה, והניירות שנתקעו במתגים של חדר המדרגות? כמה פעמים תוארו עלילותיו של דוד פרץ? היורה והמלקוש של ההורים? גדעון ורחלי? לוי לוי והמשרד של ששון-אבאדי-ששון ואבאדי-ששון-ששון וחילופיהם?

אני חייבת לציין, שבעמוד חמש מאות ומשהו, בדיוק כשהתחיל איזה אקשן, אמרתי נואש ודפדפתי, רפרפתי, ונטשתי בלי נקיפות מצפון כלל.

גם לא אהבתי את חילופי הדברים בין אריק לבין מיכל. הם נשמעים כמו חילופי חידודים ולא חילופי דברים.

הגימיק של שזירת דברי ימי מדינת ישראל בסיפור הפרטי, הוא משומש למדי. נדמה שאין ארוע בולט שלא מצא עצמו בספר, עם קשר ובלעדיו. ממלחמות ועד רציחות מפורסמות. אהבתי לחזור וחדד את זכרוני, אבל נשאלת השאלה מה יגידו על כך בני עשרים או אזרחי חוץ.

ומלבד זאת, לא אהבתי את אריק. ממש לא סבלתי אותו. בדרך כלל, אני אוהבת גם את הגיבורים הבלתי נסבלים ביותר, אבל אריק? למרות שהוא דמות המספר, ומכאן, שהוא מייצר סימפתיה ואמפתיה ותחושת הזדהות, ממש דמות מעצבנת בעיני. את רשימת הבחורות והנשים שלו, ארוכה כאורך הגלות ומשעממת כאורך הגלות, ממש שנאתי. האם כל המאהבות השטחיות הללו מתוארות רק כדי להאדיר את תכונותיה התרומיות של מיכל? אינני יודעת וגם אינני יכולה לשאול את אמיר.

אז מה היה לנו? כשרון כתיבה אדיר שבוזבז בטקסט ארוך מדי, נטול עלילה של ממש, גדוש חזרות אינסופיות (הנה, גם אני חוזרת על זה), שמורידות מערכו.

לכן רק ארבעה כוכבים.

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על בשבילה גיבורים עפים