סיפור התבגרות יפיפה ונוגע ללב, של קאמי, סטודנט איראני צעיר ונאה, נושא לפ-טופ דקיק, שמגיע מעיירה קטנה לטהרן השוקקת ומגלה את איראן התחתית והנסתרת.
הסיפור מסופר מנקודת מבט איראנית כביכול, ישראל בקושי מוזכרת בספר, אבל אי אפשר לטעות: רון לשם מדמיין את עצמו באיראן וכותב על זה ספר. הוא אף מודה בזה ב'אחרית הדבר'. הספר נכתב מתוך תודעה ישראלית, ומכוון ללב ישראלי.
איראן, לפי לשם, היא מדינה מודרנית, משוכללת, והייטקיסטית. אנשים במדינה הזו לא עוזבים אותה על אף הקושי העצום לחיות בה, כי הם מאמינים ש "חיים בעלי משמעות אדירה כמו כאן לא נקבל בשום מקום אחר", או ש"בכל מקום אחר תרגיש נחות, אף אחד לא באמת יקבל אותך".
הצעירים בה כבר הפכו לאדישים אל מול שלטון מושחת "מתוך פסימיות קודרת ששום דבר לא ישתנה. עמים שנלחמים יילחמו לעד, פוליטיקאים מושחתים ישחיתו לעולם..." ובינתיים חיים להם בבועה שלהם, חוגגים במסיבות סמים ואלכוהול סודיות אל תוך הלילה, קונים טלפונים סלולאריים, נוהרים להייטק, וכותבים בלוגים באינטרנט. מחירי הנדל"ן בערים הגדולות מרקיעים שחקים, ובילדותם, כולם שם צפו בטלוויזיה ב... מרקו שמחפש את אמא שלו, בנילס הולגרסן ובפינוקיו!
רק חסר שיהיה כתוב שהם עומדים בצפירה ב11 בבקר ביום הזיכרון, ורואים כדורסל בימי חמישי בערב...
אבל(!) במדינה הזו שולטים האייתולות וחוקי האיסלאם. מוציאים בה להורג בפומבי נשים שמקיימות יחסי מין מחוץ לנישואין. הומוסקסואלים מחויבים לשנות את מינם אחרת דינם מוות בסקילה. מופעלת צנזורה קשה על תוצאות החיפוש ב'גוגל', ושכנים יכולים להלשין עליך למשטרת המוסר אם שמעו מביתך קולות שמעידים שצפית בסרט אסור...
והניגוד הזה, מטלטל.
מדובר בספר מרתק ברובו, מיוחד ומקורי, כתוב בצורה קלילה וזורמת. הדמויות מאוד אנושיות, קל להתחבר אליהן ויש בו רגעים מצמררים ובלתי נתפסים.
הבעיה היחידה היא שאני לא יודעת עד כמה הספר מדייק בעובדות או בהלכי הרוח, ועד כמה המחקר שערך רון לשם, שרובו נעשה באינטרנט על פי עדותו, אכן עמוק, מקיף ומייצג. אם כן - אז מדובר בספר מצוין ומאיר עיניים. אם לא, אז בתור תרגיל מחשבתי בסגנון של 'תאר לך שהיית חי בטהרן' הספר ראוי, אבל מבחינתי, הרבה פחות מרשים.











