****




שנייה, קודם-כל נוריד מהשולחן את המובן מאליו - <mark>רון לשם</mark> יודע לכתוב. זה בטוח.

אהבתי מאוד את ״אם יש גן עדן״, והתפעלתי מ״מגילת זכויות הירח״, אבל גם תוך כדי הקריאה שלהם קיננה בי תחושה דקה מן הדקה של רגע, זה בכאילו. יש כאן משהו יותר מדי אותנטי. כל כך אקסטרימלי-אותנטי, שכבר ברור שזה לא באמת, ואז מתוך הגעשטאלט מתברר באופן שהוא מעל לכל ספק שנעשה פה תחקיר מדוקדק, עד העצם, שעובד עלינו עם מ

יש לנו מנהג בבית הספר, שמדי שנה, בסמוך ליום הזיכ<mark>רון</mark> לחללי צה"ל ולנפגעי פעולות האיבה, לוקחים כמה נציגים מכל מני כיתות ושכבות בבית הספר, למירוץ על יד בית העלמין שנמצא בסמוך לבית הספר, במין מגרש ריצה עגול וגדול. המסלול, אם הבנתי נכון, הוא 4 ק"מ, ולא חייבים לרוץ כל הזמן, אפשר גם ללכת. מה שחשוב, זה ההשתתפות במירוץ, שאביו של נער כלשהו שלמד בבית הספר ונהרג במלחמת הלבנון השנייה ייסד, כדי להנציח את זכר בנו

אם יש גן עדן - אנחנו היינו בפתח השאול

קריאה שנייה שלי באם יש גן עדן כשמונה שנים לאחר יציאתו לאור, הייתה עבורי שונה לחלוטין מהקריאה הראשונה, הפעם אני ומשפחתי חווינו את המשכה של עלילת הספר, מבלי שהתכוונו או רצינו בכך. אם יש גן עדן הייה מבחינתנו נבואה רעה שהגשימה את עצמה.

אני שולף כעת את הספר מספרייתי, מביט בזהירות בכריכתו המקומטת והמחורצת, המהווה תביעת אצבעות בעליו למסעותיו, עת נשאו תחוב בתוך

דווקא בתקופה כזאת, שבה יש לי רצון להתחפר במיטה מתחת לשמיכה עם ספר טוב שינתק אותי מהמציאות היומיומית מרובת האזעקות והחדשות הלא סימפטיות, קראתי את הספר "אם יש גן עדן" של <mark>רון לשם</mark>, שכידוע מספר על השנה האחרונה טרם יציאת צה"ל מלבנון. דווקא מהמקום של המציאות הנוכחית, ועובדת היותי בוגר של יחידה לא קרבית בצבא (כן, כן, ג'ובניק...) מאוד התחברתי לספר הנ"ל.

מבחינת הכתיבה עצמה - לא מדובר כאן ביצירת מופת - הס

על מה אתה מספר? תעשה טובה, תבחר. רק תבחר. אי אפשר לנסות לספר על הכל.

את הספר אפשר לחלק לשני חלקים, שכמו באופנה ביום, משתלבים זה בזה למרות שקרו בזמנים שונים (תחשבו על זה רגע- מתי בפעם האחרונה ראיתם סדרה שאין בה פלאשבקים?).
החלק הראשון עוסק בהווה- והוא, סליחה, משעמם עד מוות ומנסה להיות מקורי ועמוק, מה שהופך אותו לעוד יותר משעמם עד מוות, ואפילו קלישאתי ומתיש.
החלק השני מתרחש בעבר, ודווקא מצליח ל

לפעמים, כשיוצא להגיע לספר לא קולח, אני מציצה בביקורות של אחרים, אבל ככה בקטן, רק באגף הכוכבים.
לרוב, "עקשנית שכזו", אני נשארת בשלי.

הפעם, הגעתי עד עמוד 86 (מתוך 272 בתצורה דיגיטלית) וכל מה שעבר לי בראש, חזר, עבר וחזר, הייתה שאלה אחת, לא מכובדת במיוחד, שמשלבת פראפרזה על שם ספרו הקודם של <mark>רון לשם</mark>, 'אם יש גן עדן, איך זה שנגזר עלי לקרוא את הספר המשמים הזה?'.

מדובר בספר שכתוב כיומן מסע שהשתבש (הי

שוב <mark>רון לשם</mark> עושה את זה, כותב ספר מעניין שאני לא מצליח להוריד מהידיים. הספר מספר על דניאל בשתי תקופות בחייו במקביל, באחת הוא נער מתבגר שמחפש את דרך חייו תוך כדי הדילמות שנופלות עליו ובשנייה הוא כבר בוגר, בטיול של אחרי הצבא. לאט לאט, כל פרק בסיפור חייו המוקדם מסביר וחושף את ההתנהגות בפרקים של חייו המאוחרים. עד ההתנגשות הסופית בין שני חלקי חייו לקראת סוף הספר.
אם אהבתם את "אם יש גן עדן", תפנו לעצמכם

כבר כשקראתי את אחורי הספר זה קרה, עברה בי מין רעדה פנימית כזו, מאלה שמציפות אותי רגע לפני שהעיניים מתמלאות דמעות, כאילו הגוף שלי כבר הכין את עצמו לקראת הטלטלה אליה הוא נכנס.

זה היה מעבר חד מסגנון כתיבתו הרהוט והציורי של האח<mark>רון</mark> שקראתי (עוז) אל שפתו הבוטה של גיבור הספר, לירז, כלומר ארז, שאם היה שומע שמכנים אותו גיבור היה כבר בטוח שמספידים אותו באיזה הלוויה תבוסתנית אללה יסתור.

שפתו הגסה והישיר

כמי שחוטאת בכתיבה בעצמה ספרים כמו זה של <mark>רון לשם</mark> תמיד גורמים לי להתלבטות. אין ספק שהוא כותב כשרוני ובעיקר בולטת היכולת שלו לתאר סצנות מלחמה, מה שכמובן התבטא בספר הקודם שלו. מאידך הסיפור עצמו הרבה פעמים הביא אותי למקומות שרציתי לצרוח "תפסיק לבלבל את המוח עם השטויות האלו."
אני גם מוצאת את הכתיבה שלו צפופה מידי(אין לי מילה יותר מתאימה כרגע), ומעייפת מאד.
אני מצרפת אותו לרשימת הסופרים שכל כך מתפעלי