הערכה זעירה (וזהירה) יש לנו לאינטרנט. או שזה רק אני, זהו לא הספר הראשון שמניח את צג המחשב במקום מאוד מכובד בעלילה. כמעט כסיפור מסגרת למה שמתחולל בספר הצבעוני הזה ומציג את הרשת כאופק רחב אל מול סדק של איסורים בעיר טהארן. התחקיר המעמיק של רון לשם פותח לנו חלון לטהראן שמתגלה כשילוב (הזוי) של הזיהום והאורות של לוס אנג'לס, החורף של לונדון והאווירה של..אולי טהראן?,בדיוק כמו באינטרנט אנחנו מקבלים את מה שאנחנו מחפשים..אולי זה לא נורא כל כך, העניין המרכזי במשטר ובחוקי הדת הנוקשים של איראן מתוראים כרוב הסדר הציבורי לצד פורנוגרפיה ומסיבות אלכוהל. סיפור האהבה רווי ההורמונים הגועשים של גיבורי הספר גורמים לדפיקות לב מואצות,ומלבד זה,לרגע אחד הצלחתי לדמיין את רבבות התיירים מקשיבים להדרכתו של לשם בטהארן בסיור "בעקבות הספר" בסגנון פריז שלאחר "צופן דה וינצ'י. הספר כתוב נפלא, אבל לדעתי הכותב לא השכיל להשתמש בכל הכלים הספרותיים בארסנל מלבד ההקבלה המתבקשת (ואולי המקרית?) ל 1984, מדי פעם יש ספרים שמצליחים להוציא את הקורא מזווית הראיה שלו, אולי קראתי את הספר בזמן לא טוב, במה שנראה כשיאו של האביב הערבי, נראה הספר הזה רלוונטי מדי, קצת כמו הדמיות שיפגוש גיברנו בצט, מרוחקים, סקרנים..ומאוד דומים לנו. את הספר הזה אפשר לקרוא על כל עיר או אדם שאנחנו לא יודעים עליו דבר מלבד מה שרוצים שנדע. אני חושב שאני מאוהב במקום שקיים בעיקר בראש שלי, עם אנשים שרחוקים כמו הירח. זה קצת עצוב לאהוב את מי שאתה יודע שלעולם לא תפגוש.

****


אני זוכר שקראתי איפשהו שרון לשם עשה תחקיר יסודי כשכתב את "אם יש גן עדן", ושהדמות של לירז בעצם בנוייה על סדרת ראיונות שעשה עם חיילים ששירתו בלבנון. ואכן כשקראתי (בנשימה עצורה) את "אם יש גן עדן", הרגשתי, טיפטיפונת, בין החרכים, את התחקיר. למרות זאת השפה היתה אותנטית לחלוטין, צבאית ותמימה ויפהפיה, הדמויות אמינות ועגולות, והיה לי ברור שמי שמספר את הסיפור חווה בעצמו את מה שמתואר בספר. חשתי שכמעט לא יפתיע אותי אם זה סיפור אמיתי שכתב חייל עם כישרון כתיבה יוצא דופן שהיה בבופור בשלב האחרון לפני הנסיגה מלבנון. לא הופתעתי לגמרי לגלות מאוחר יותר שמדובר ביצירה שכתב אדם צעיר, בכיר ב"קשת", שלא התקרב מימיו לבופור. תחקיר או לא - שאפו מטורף. כל אגורה מ"פרס ספיר" היתה שווה. זה ספר מעולה.

אני חייב להודות שסיפור המסגרת של "מגילת זכויות הירח" ששמעתי לפני קריאת הספר, לא ממש כבש אותי, בלשון המעטה. מה לי ולצעיר איראני בטהרן? מצד שני, זה בכל זאת רון לשם, ו"אם יש גן עדן" היה מרשים מאוד. נתתי צ'אנס.
למעשה, מה שבעצם מייצר את הביקורת הזו הוא האפילוג של הספר. רון לשם מתאר את עבודת התחקיר שהוא עשה לפני ותוך כדי כתיבת הספר, ובעיניי יש בתפירה המיומנת עד מאוד בין תחקיר על מקום שמעולם לא היה בו ובשכמותו, לבין שזירתו לתוך סיפור קטן ומרתק, יכולת ספרותית מרשימה ביותר.
רובנו חווים את אירן כמקום חשוך, איסלמי, קנאי, ושונא אדם, כאילו טהרן מאוכלסת כולה בתאומי אחמדיניג'אד מרושעים ושוחרי רע. רון לשם מצייר אותה ביעילות כמקום אחר, רומנטי, עמוס היסטוריה ופאר, עם מסעדות, אנשים חושבים ומרגישים, בד בבד עם היותה עסוקה במאבקים פנימיים על זהות, דת, עבר מול עתיד ועוד. גם כאן, קשה להאמין שלא כתב את הספר אחד הסטודנטים שהפגינו בקיץ שעבר נגד גניבת הבחירות, אלא סופר ישראלי צעיר.

נהדר.


****

אני מתלבטת אם זה הספר הכי גרוע שיצא לי לקרוא (ולמען הסר ספק: ממש לא טרחתי לקרוא אותו עד סופו). הוא בכל מקרה באחד המקומות הראשונים ברשימה שלי (הרשימה השחורה, כן?). רואים שרון לשם עשה עבודת תחקיר טובה על החיים באיראן, אבל כדי לטפוח לעצמו על השכם הוא תוקע רבבות פרטים לא חשובים (כמו שמות של מאכלים או רחובות) בכל מקום אפשרי. הדמויות הן קריקטורה והן מתנהגות בצורה לא אמינה להחריד (למשל: הגיבור מגיע אל דודתו, אותה לא פגש מעולם, ומבלי מילות היכרות בסיסיות היא מיד מוציאה לו אלבומים ישנים וגם נותנת לו למדוד בגדים של בעלה המנוח...). שלא לדבר על הכתיבה של רון לשם שבמקומות מסוימים בספר היא פשוט מגוחכת (איפה לעזאזל הייתה העורכת?), משפטים כמו "אבל כבשתי את האכזבה העצובה" או "האישה שהכניסה אותי אל הדירה חייכה אלי בעיניים פגיעות, מבטים של ילדה שקטה, שוברת לבבות, כזו שתעצור ברחוב ללטף נרקומן על ספסל כי באמת יכאב לה".

נהנתי לקרוא את הספר,הוא פשוט ספר יפה,הכתיבה יפה.
זה בהחלט ספר שקוראים אותו לאט ומתעמקים בדמויות הצבעוניות שמתוארות כל כך יפה.הדמוקרטיה כל כך ברורה לנו כך שלקרוא ספר על טהרן נשמע כמו בדיחה הזוייה,אהבתי את גיבור הספר קאמי שמעז לחיות כפי שהוא רוצה עד כמה שאפשר במשטרים שכאלה מנצח ומפסיד בדרכו הוא.

ספר מעולה! ראיתי את הספר בחנות לאחר שקראתי את "אם יש גן עדן"(ממנו ממש נהניתי) ומאוד סיקרן אותי לקרוא חומר נוסף של רון לשם. הסיפור דמיוני, אך הוא מספק הצצה מעניינת מאוד לתוך החיים באיראן של אחרי המהפכה, ומגולל סיפור מותח ומסקרן בפני עצמו. רון לשם עשה עבודה מצוינת בתחקיר לקראת הספר והוא מצליח להעביר לקורא בצורה מלאת חיים את ההוויה והרגשות של הדמויות שמנהלות חיים סודיים בתוך המשטר הדתי שבאיראן.

מעניין שהביקורות על הספר הזה נעו בין גרוע עד כדי כך שהיו כאלה שלא הצליחו לסיימו לבין ספר פשוט מעולה. כמעט ולא היה באמצע. ובכן דעתי היא כי זה בהחלט ספר טוב ואף למעלה מכך. אתחיל דווקא במה שמשך את תשומת ליבי כבר מהתחלה וזה שליטתו של רון לשם במה שמתרחש באירן. זה פשוט מדהים, שמות רחובות מקומות כיצד מגיעים וכיצד נוסעים. מאכלים, מנהגים, תרבות, שפה ומה לא. הדבר סיקרן אותי האם רון לשם הוא ממוצא אירני או שביקר שם באופן כלשהו. עד אשר חיטטתי האינטרנט וגיליתי שהוא פשוט עשה עבודת מחקר אדירה. על כך כבר מגיע לו יישר כוח גדול.
אבל מעבר לעבודה, הספר מתאר היטב את החיים באירן של היום. את עולמם של צעירים שחפצים לחיות בעולם פתוח ולא כבולים בעולפ הפונדליסטי של פעם. "אין כמו החופש" שר יהודה פוליקר ולא צריך להכביר מילים על כך.
עלילת הסיפור עצמה נראתה לי משנית בספר הזה למרות שבל זאת התחברתי לקאמי האמיץ בדרכו שלו. דמויות השופטת הזקנה וכוכבת העבר המתבגרת הינן פחות אמינות אבל הן נותנות לטעמי נופך מעניין לסיפור קצת הזוי עם החתול השש לכל עימות.
בהחלט ספר מומלץ.

תשמעו.. זה ספר לא מהעולם הזה!
סיימתי אותו עכשיו בהתרגשות רבה, למדתי ה מ ו ן בזכותו
על אירן, על האנשים, האזרחים שחיים שם למרות אחמנידג'אד
שרואים דברים אחרת , שלא איבדו את האמונה
ספר פשוט מרגש, חכם, יפה , אינטיליגנטי ביותר - אני חושבת שהוא חובה לכל אדם, ללמוד איך האזרחים חיים תחת משטרים אפלים, שאפו לרון לשם על עבודת המחקר הרצינית והמקיפה (באמת עשה כאן עבודה רצינית ואותנטית)
ספר חובה, מומלץ ביותר!

מרתק מההתחלה ועד הסוף. אחד הספרים שקראתי ברצף.. הסיפור מצמרר ומעורר מחשבות.. יש קטעים (קצת) מעייפים (קצת) אבל השאר מחפה.. שווה עוגייה..

רון לשם היה צריך הרבה אומץ בכדי להכנס לדמות מארץ ומתרבות אחרת כה זרה לנו מאיראן החשוכה. בסופו של דבר הוא עשה את לא רע בכלל.