יש ספרים שהעיקר בהם זו העלילה, יש כאלה שאיכות הכתיבה היא שמייחדת אותם, ויש ספרים שהאלמנט הכי חזק בהם, הן הדמויות. זה המקרה בספר הזה. 'יער נורווגי' כבש אותי בעיקר בזכות הדמות של ווטנבה. צעיר יפאני נוגה, קצת שונה מאחרים, שעל אף טוב ליבו ורגישותו לזולת, יש בו משהו שהופך אותו למנותק מעט, לא שייך, ובודד. זוהי אחת הדמויות המורכבות והמעניינות ביותר שיצא לי לחוות לאחרונה בספרים ומאוד התחברתי אליה.
הסיפור אמנם מתרחש ביפן, אבל יכול היה להתרחש בכל מקום אחר, כיוון שהוא עוסק בנושאים מאוד אוניברסליים: אהבה, התמודדות עם מוות של אדם קרוב, השבריריות של הנפש האנושית, של הקיום, והגבול הדק שעובר בין השפיות לאובדנה. כל הנושאים הללו מתוארים, דרך עיניו של ווטנבה, במעין נונשלנטיות מתעתעת, שהיא שילוב של אדישות כביכול, כלפי חוץ, ורגישות רבה מבפנים. צורת ההתבוננות המיוחדת שלו, ושל שאר הדמויות בספר, על החיים, והנימה המלנכולית-העדינה שמלווה את כל ההתרחשויות בעלילה, הפכה את חווית הקריאה בספר עבורי למשהו יותר עמוק ואישי מהרגיל.
קראתי שמשווים אותו ל'תפסן משדה השיפון'. אני את "יער נורווגי' אהבתי יותר. לדעתי יש בו משהו בוגר ועדין יותר, ופחות יומרני. אהבתי אותו גם יותר מאשר הספר היחיד האחר של מורקמי שקראתי "קורות הציפור המכנית". בניגוד לסגנונו הרגיל של המחבר, בספר הזה הגבולות בין מציאות לדמיון אינם מיטשטשים, והספר לא הופך להזוי, מה שנותן לו יתרון אצלי. להזוי אני פחות נמשכת, אם כי מורקמי כותב יפה בכל מקרה. יש משהו בספרים שלו שלא חשוב על מה הם מספרים, הם גורמים לך לחשוב על עצמך...
בקיצור, אהבתי מאוד.














