הרבה מאוד זמן חיכיתי לספר הזה. בחלוף השנים מאז יצא "פרשן המחלות", הוא הלך ותפס מקום חשוב ורגיש בספרייה שלי. קראתי אותו אין ספור פעמים.
לכן ניגשתי לספר החדש של ג'ומפה להירי עם מעט חששות. לא ידעתי איך הספר יכול להתעלות, או אפילו לעמוד, בציפיות שלי. ובכן, הוא לא. כמה סיפורים לתוך הספר מצאתי את עצמו תוהה עם הספר הוא שיחזור פחות מוצלח של "פרשן המחלות". אבל, לקראת סוף החלק הראשון, פתאום הבנתי את העניין, שהוצהר בביקורות ובכריכת הספר. אם "פרשן" עסק בהורים הגולים, "קרקע" עוסק בילדיהם. באלו שדעתם לא נשאלת או נספרת בעניינים האלה. שהצורך שלהם במקום מוגן ומוכר הוא עצום בהרבה משל מבוגרים. ילדים ונוער, כמו גם כאן בארץ, שבסופו של דבר מוצאים את עצמם לא כאן ולא שם, אלא אבודים.
הספר מעט מונוטוני, והסיטואציות לפעמים סכריניות- אבל בביקורת אחרת שקראתי על הספר, עלתה השאלה האם הטלנובלאיות בספר מכוונת. שזה סוג אחר של הזרה. לצורך העניין, לא כל ילד בדרום אמריקה חי כמו "עיר האלוהים", אבל הרבה יוצרים בוחרים באופק הזה כדי לספר סיפור.
כך או כך, ג'ומפה להירי היא סופרת נהדרת ורגישה, והספר איננו נפילה, אבל גם אינו יצירת מופת. אמתין בסבלנות לספר הבא.
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
•••
