• חברים
  • ביקורות
  • דירוגים
  • פורומים
  • רשימות
  • נושאים
  • מחפשים בנרות
  • ספרים חדשים
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
•
סימניה - סופרים ספרים וחברים • © 2006-2026
אודות•חנויות ספרים•ספריות•עזרה•תנאי שימוש•פרטיות
תוכן פרסומי רלוונטי
סימניה
•
•
•
•
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

מאת ג'ומפה להירי

הביקורת של עודף

תמונה של עודף
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
דירוג
4.0
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

מאת ג'ומפה להירי

הביקורת של עודף

דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
4.0
תמונה של עודף
הוצאה לאור:עם עובד
שנת הוצאה:2009
סדרה:ספריה לעם #610
קטגוריה:ספרות מתורגמת
הקודמת
dana
דירוגדירוגדירוגדירוגדירוג
5.0
לפני 15 שנים

“יש רגשות ילדות שלא ניתנים לשחזור בבגרותך כמו התחושה הבטוחה שלגוף אין גבולות , שאתה יכול כל מה שתרצה”

5/11
ביקורות על קרקע לא מוכרת
הבאה
גדפ
דירוגדירוגדירוגדירוג

הביקורת

הביקורת נכתבה לפני 16 שנים•1 דקות קריאה

הרבה מאוד זמן חיכיתי לספר הזה. בחלוף השנים מאז יצא "פרשן המחלות", הוא הלך ותפס מקום חשוב ורגיש בספרייה שלי. קראתי אותו אין ספור פעמים.
לכן ניגשתי לספר החדש של ג'ומפה להירי עם מעט חששות. לא ידעתי איך הספר יכול להתעלות, או אפילו לעמוד, בציפיות שלי. ובכן, הוא לא. כמה סיפורים לתוך הספר מצאתי את עצמו תוהה עם הספר הוא שיחזור פחות מוצלח של "פרשן המחלות". אבל, לקראת סוף החלק הראשון, פתאום הבנתי את העניין, שהוצהר בביקורות ובכריכת הספר. אם "פרשן" עסק בהורים הגולים, "קרקע" עוסק בילדיהם. באלו שדעתם לא נשאלת או נספרת בעניינים האלה. שהצורך שלהם במקום מוגן ומוכר הוא עצום בהרבה משל מבוגרים. ילדים ונוער, כמו גם כאן בארץ, שבסופו של דבר מוצאים את עצמם לא כאן ולא שם, אלא אבודים.
הספר מעט מונוטוני, והסיטואציות לפעמים סכריניות- אבל בביקורת אחרת שקראתי על הספר, עלתה השאלה האם הטלנובלאיות בספר מכוונת. שזה סוג אחר של הזרה. לצורך העניין, לא כל ילד בדרום אמריקה חי כמו "עיר האלוהים", אבל הרבה יוצרים בוחרים באופק הזה כדי לספר סיפור.
כך או כך, ג'ומפה להירי היא סופרת נהדרת ורגישה, והספר איננו נפילה, אבל גם אינו יצירת מופת. אמתין בסבלנות לספר הבא.

מי אהב את הביקורת

אהבת?
תמונה של cujo
cujo
תמונה של zooey glass
zooey glass
תמונה של שין שין
שין שין
תמונה של נמנם
נמנם
4קוראים|גיל ממוצע49|50%נשים

על המבקר

תמונה של עודף

עודף

ותיק
חבר מזה 19 שנים
87 ביקורות•4 נבחרות•434 לייקים
ז'אנרים מועדפים:
ספרות מתורגמת•ספרות מקורית•קולנוע
תמונה של עודף
עודף
ותיק
חבר באתר מזה 19 שנים
ביקורות87
ביקורות נבחרות4
לייקים שקיבל434
דירוג ממוצע3.6 ⭐
ז'אנרים מועדפים
ספרות מתורגמת68ספרות מקורית8קולנוע 2

דיון על הביקורת

1 תגובה
zooey glass
zooey glass•לפני 12 שנים

אומרים שהתרגום של lawland מתקרב ומתקרב

1 תגובה בסך הכל

ביקורות נוספות של עודף

האגם

האגם

בננה יושימוטו

האם העבר שלנו משתנה כשאנחנו מתאהבים? האירועים והדמויות נשארים במקומם, אבל משהו במשקל הסגולי שלהם משתנה. נוכחותו של אדם-שטן בילדותך יכולה להפוך למשב מרוח רפאים, ופצע שדימם נהר אולי נהיה רק חבטה קטנה ממגירה שנשארה פתוחה. זה, במילים ארציות בהרבה, מה שמתואר בספר הזה.
כל אדם שהביט לרגע בשותפ/ה לחיים, אולי באור ראשון, אולי במרחק בתוך קהל רב, והרגיש את הלוחות הטקטוניים זזים ממסלולם ומשנים את גורלו, מצילים אותו, יבין מה מסופר כאן.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

ראיונות קצרים עם גברים נתעבים

דיוויד פוסטר וואלאס

ספר סופר רלוונטי לשיח הפמיניסטי-תרבות האונס-דושבאגיסטאן שנפוץ לאחרונה. באופן משונה, כמו הדיון בנושא, גם הספר קורס תחת עול המילים. בפייסבוק, בתקשורת, וברחוב הגיליוטינה היא הפוליטיקלי-קורקט, המותר והאסור, ובספר זה הצורך לחרוג ממגבלות הסיפור כדי להעביר את המסר. לא יודע למי יש צורך בסיפור עם הערות שוליים שמשתלטות על הטקסט או סיפור שנכתב מחדש על ידי הסופר תוך כדי הסיפור. לי אין. אני נפעם מספיק ומטולטל ממילים מדויקות ואמיצות. ויש כאן הרבה כאלו, אבל צריך לנשום עמוק כדי לצלוח את הרגעים שדיוויד פוסטר וואלאס מתעקש להוכיח שהוא, ובכן, גבר.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
ברנהרט

ברנהרט

יואל הופמן

במשך כמה מאוד עמודים, לא הבנתי כלום. ואז כמו קסם, בשני העמודים האחרונים הבנתי הכל. מלחמה הופכת לכאוס את ההווה- מן הסתם, זו הרי מלחמה, את העתיד- צריך לשקם ולהשתקם ולשמור על השלום, אבל גם את העבר- היסטוריה נקברת תחת בניינים שנהרסים בהפצצות, ילדים מתנתקים מהוריהם ומשפחות שלמות מהגרות על פני גבולות ויבשות. וכך שכשמלחמה נגמרת שלושת מבני הזמן מתחדשים ונבנים יחד מחדש.

ועדיין, במשך יותר מדי עמודים לא הבנתי על מה הופמן מדבר ומה הוא רוצה ממני. די מאכזב.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קשרי משפחה / שעת הכוכב

קשרי משפחה / שעת הכוכב

קלאריס ליספקטור

מרוב כתיבה מודעת לעצמה לא רואים את הכתיבה.

כמה אגו יש לסופרים כאלה. מאחוריי הכוונות שלהם לשבירת האשליה הסיפורית הקלאסית, והשאיפה שלהם לחדשנות, יש רק דיוקן ענק שלהם עצמם. זה הרגע בו הפרסומת הופכת חשובה מהמוצר. ונדמה שככל שהסגנון יותר כזה, כך הסופרלטיבים הנשפכים על הספר (ועל הסופרת כמובן) גדלים עד להתפקע.

הגעתי לספר דרך המלצה שלא משתמעת לשני פנים מחברה טובה, והיא טרחה והוסיפה את התרמית הגדולה ביותר להמלצות ספרותיות- ציטוט קצרצר:

"מי מאתנו לא שאל את עצמו אי פעם: האם אני מפלצת, או שככה זה להיום בנאדם?"

אז בפרפראזה, מי מאתנו לא יחפש בנרות את הספר, אחרי המלצה חמה וציטוט כזה? אתם. אל תעשו את זה.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
גברים

גברים

וורויק קולינס

וורוויק קולינס... נשמע כמו בריטי מהוגן בן חמישים שלמד ספרות באוניברסיטה טובה. אבל יכול להיות שזה דווקא מהגר שהמיר את שמו, או בן למשפחה מעורבת מאחת המושבות של האימפריה שקרסה. אולי זה בכלל פסבדונים לגבר בארון, או אישה בכלל. זה לא אמור לשנות כל כך, אבל איך מתמודדים עם התחושה שהכותב לא פגש מימיו מהגר, או גבר גיי, ולרגעים אפילו תהיתי אם הוא היה בלונדון או בשירותים ציבוריים.

להגנת הספר אומר שהוא נכתב בתקופה אחרת. קשה לתפוס את הרתיעה מהומואים שהיתה נחלת הכלל עד לפני כמה עשורים. גם היום יש הומופוביה בשפע, אבל היא שינתה צורה בגלל שלקהילה (ל"תופעה", ל"בעיה", ל"מחלה") יש היום פנים. נדמה לי שפעם זה היה הרבה יותר קרוב לסיפורי מפלצות, והיום זה פן נוסף של גזענות.

במקביל לזה, השינוי המוחלט באוכלוסיה בלונדון בעשורים האחרונים עירער עד היסוד את יציבותה של התרבות הלבנה שם. היום לונדון היא ברובה מהגרים ממדינות ערב, אפריקה והמזרח הרחוק. הג'ורג'ים והצ'ארלסים נדחקו לערים התעשייתיות.

לכן הספר מרגיש קצת ריאקציונרי וגם די מיושן. קשה לומר שהוא מציע מבט אחר, מפתיע או קיצוני. הרזון שלו רק הופך לדלות. ואפילו בדיחה אחת ממש ממש טובה לא מצדיקה את המאה ועשרים העמודים הקטנים הללו.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
הוכחות לקיום

הוכחות לקיום

חנה קראל

דמעות בעיניים באוטובוס בדרך לעבודה, דמעות בעיניים בדרך אל ההורים בירושלים, דמעות בעיניים על ספסל בשדרה.

זה סרט תיעודי, או חקירת עיתונאית. וגם טור דעה, מכתב זועם אל המערכת. אבל של מה ולשם מה? ואל מי ממענים את הזעם? הרי הדברים ידועים. מי שמת, מת, והחיים חיים. אז היא כותבת על המתים החיים ועל החיים שאינם ממש. ועל המאורעות היא כותבת במקוטע. הרי הדברים הידועים- מי שרצח, רצח, ומי שהצליח לברוח, חי. את האמצע האפור (המילה שלא נאמרה מול המילה שלא נכתבה), האפרפר (זה שבו כולם חוטאים), מלא האפר (משחק מילים שהיא לא מרשה לעצמה), היא מתארת במילים ספורות, מדודות היטב.

"היהודיה לא דיברה אלא כשפנו אליה ועל שאלות ענתה בקצרה.
"כן. היה לי."
"עורך-דין."
"בבלז'ץ."
"לא הספקנו. התחתנו ממש לפני המלחמה."

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
על חוף צ'זיל

על חוף צ'זיל

איאן מקיואן

מקיואן מנסה לתאר את המעבר מתפיסת הזוגיות והנישואים כמעשה דתי-כלכלי לקיום המודרני שלהם במאה העשרים- פעולה שבסיסה אהבה. הוא מדגים זאת באמצעות קשר של זוג צעיר מהמעמד הבינוני גבוה באנגליה של תחילת שנות השישים.
לטעמי, יכולות הכתיבה של מקיואן הן מהאיכותיות והנוקבות שיש. הבעיה היא מה הוא מחליט לעשות איתן. בספר קצר כזה הוא מצליח לתאר את תחילת הקשר שלהם באופן שממש נשמע כמו שילוב של תסכיתי רדיו ממלחמת העולם השניה, ותוכניות מדע פופולרי במבטא בריטי. הוא מדלג מזכרונות ההיכרות שלהם אל ההווה, רועדים מפחד אבל עוטי חיוכים בחדר המלון שאליו נסעו לירח הדבש שלהם. והוא מצליח לרדת לפרטי פרטים ולעומק החרדות של הזוג- שילוב של חששות אישיים וחוסר יכולת להתמודד עם הפער בין הפוריטניות של הוריהם לתחושה שהם עומדים על סף פרק חדש בהיסטוריה האנושית. עידן של פסיכואנליזה, מיניות משוחררת וחופש לכל. מעניין לעשות את ההמרה בין החששות של הצעירים אז, ליחסים מיניים היום. בסופו של דבר זו אותה חוויה- כולנו הואבסנו בכתבות ודימויים על איך הדברים "צריכים" לקרות, שאנחנו בכלל לא מתעסקים באיך אנחנו -רוצים- שהם יקרו. ובטח ובטח לא מצליחים לדבר על זה.
מנגד, למרבה התסכול, מקיואן מסיים את הספר בכזה סלט של קלישאות והירהורי לב שנשמעים כמו סרט בהולמארק, שאתה תוהה אם בעצם כל מה שנכתב בעמודים הקודמים היה כן ומעמיק או אולי זהיר וארכאי. אותו הדבר מתקיים באופן פחות גם בספרים האחרים שלו שקראתי, מעין אחרית דבר או סיכום מהיר של ההתרחשויות, שרק משטיח את חווית הקריאה ומתהה אם מקיואן חושב שקוראיו טמבלים, או שהוא עצמו קצת טמבל.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
היונה

היונה

פטריק זיסקינד

בחיים קודמים, לזוגתי דאז היתה תאוריה בשם "אין עגבניות". היא אמרה שהיא יכולה לנסות להתמודד עם כל צרה שלא תבוא, להעמיס עוד ועוד על כתפיה, לספוג ולהמשיך הלאה, אבל בסוף מה שיפיל אותה יהיה הרגע בו תחזור הביתה ותרצה להכין סלט, ולא יהיו עגבניות. זה יהיה הסוף שלה.

כאן, בקריאה קצרה אך חיונית. ספר קטנטן וממזרי שכזה, בכמות מילים שסופרים אחרים מבזבזים על תיאורים ותרגילים ספרותיים, זיסקינד מספר על הרגע הפתאומי הזה שחייך מתערערים עד היסוד, ואתה מבין שהמקום והחשיבות שלך בעולם הזה פחותים אפילו מהמעט שחישבת לך כשקמת באותו הבוקר. וזה יכול להגיע בסערה וטרגדיות, וזה יכול גם להתפרץ מיונה מטופשת שקבעה את מקומה על סף דלתך.

המעט הוא הרבה והצימצום הוא יפה. זו דעתי הבוקר. מניח שזה ישתנה עם הספר הבא שבו ב900 עמודים שלושה דורות במשפחה רבים על הא ועל דא. בכל מקרה, ממליץ.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף
קו-אורך דם

קו-אורך דם

קורמאק מקארתי

מה לומר, מה לומר, מה לומר...

מצד אחד, אני מאוד אוהב את מקארתי. אוהב את הכתיבה שלו, את הדמויות, את התיאורים, את פירוק הז'אנרים לרסיסים. מצד שני, סבלתי נורא בקריאה. ולא סבל "טוב". רוב הזמן מצאתי את עצמי תוהה עד כמה עמוד או פרק או "פתיחת סוגריים" כלשהי, היו נחוצים. ואני משתדל לא לומר את זה ממקום של "הספר ארוך מדי, איפה לעזאזל העורך?", אלא ממקום שכקורא ייגעו וייסרו אותי, ולא קיבלתי תמורה לכך.
הבנתי מהר מאוד שמקארתי מספר שכיבוש המערב והלחימה באינדיאנים היה רצף של טבחים הדדיים, שאת התפקיד של חוד החנית של הציווילזציה ממלאים דווקא אנשים שהרבה יותר קרובים לעולם הישן והברברי מאשר למודרניות. אלו אנשים של אלימות, של מה ששלך- שלי.
וגם את הגדשת הסאה עם האלימות הפנמתי. תרבויות נלחמות וזו שמנצחת מוחקת את השניה, או מחזיקה אותה בתפקיד תזכורת חיה לתבוסתה ומחיקה מתוכן. וגם אם מקארתי אומר שאין כאן קתרזיס כי לא כך ההיסטוריה באמת מתרחשת, אני מבין את זה.
כך שבסופו של דבר, אם אני צריך לשים על זה את האצבע, הבעיה היא שמקריאת ספר שכל כולו מתרכז בדם וגוף, נשארתי עם חוויה מאוד שכלתנית. מתסכל למדי.

לפני 11 שנים•
★★★★★
•עודף

ביקורות נוספות על "קרקע לא מוכרת"

קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

אנשים שנעקרים מסיבה כלשהי מהמקום בו נולדו ובו נולדו אבותיהם, מפתחים התנהגויות המיועדות לשרידתם: חלק ינסו לאמץ את מנהגי המקום החדש, ימהרו ללמוד את השפה החדשה, על דימוייה המוזרים בעינהם. אחרים ישמרו את מסורת המקום ממנו הגיעו - ישמרו על השפה חבריהם יהיו בני "המולדת הישנה", הם ימשיכו לאכול את האוכל, יהיו לבושים באופנת המקום ממנו באו, וילדיהם יחונכו לפי הקוד שהיה נהוג במולדת. להירי כתבה שמונה סיפורים עצובים על האנשים האלה ובמיוחד על ילדיהם.

המהגרים הבנגלים לארצות הברית ולאנגליה הגיעו - זה הרושם המתקבל מהסיפורים של להירי - כהגירת מותרות. מדובר באנשים משכילים - רופאים, מהנדסים, סטודנטים - דוברי אנגלית מצויינת, גם במולדתם היתה להם רווחה כלכלית ונראה שהגירתם נועדה לאשר לעצמם ולקרוביהם שנשארו בהודו את הצלחתם. מי שמשלמים את המחיר - מי שנמצאים בין הפטיש (ההורים) לסדן (חברת הילדים האמריקאים) אלה בניהם של המהגרים האלה. ילדים שלעתים קרובות נולדו במדינה החדשה, דוברי אנגלית מבטן, לכן יכולים להבין את הלעג של שאר הילדים על ההתנהגות וההופעה "ההודית המוזרה" שלהם. אלה הילדים שהערכים ההודים טבועים בהם והם מנסים לישב את הסתירה בינם לבין החיים במולדתם - שהיא גם זרה להם.

הסיפורים נוגעים ללב. להירי כותבת את סיפוריה בפשטות רבה. קל מאד "להיכנס" לסיפוריה ולהזדהות עם הדמויות. הסיפורים עוסקים בנושאים אוניברסליים, שכל אחד מכיר, ובדרך הייחודית שאותם מהגרים ובניהם מגיבים לאותם נושאים. סיפורים על ניכור בחיי נישואים, אהבה אסורה, התמכרות לשתייה, נאמנות ובגידה. הסיפורים מעניינים, עצובים, כתובים מצויין וכולם טובים מאד.

קראתי וחשבתי איזה בת מזל אני, שלא נאלצתי לחוות את ההתפתלות שילדי מהגרים, המכירים את שני הצדדים ומנסים לשייף את הקצוות החדים בחייהם. ילדי המהגרים שלא הם בחרו בהגירה, משלמים מחיר מלא על החלטת הוריהם. להירי זכתה, כנראה בצדק, ב"פוליצר" על ספרה "פרשן המחלות", אבל הראויים לפרס שמעולם לא חולק אלה בני המהגרים, גיבוריה.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•yaelhar
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

חוט של עצב משוך על פני סיפוריה המינוריים של ג'ומפה להירי, עצב של צמח שנעקר מקרקע מולדתו ונשתל מחדש בקרקע לא מוכרת.
חווית ההגירה והעקירה מהווה את הציר התמטי של כל סיפוריה של להירי וכולם בבחינת וריאציה על אותו נושא. משפחות הודיות-בנגליות מהגרות לארה"ב משיקולים כלכליים ומקצועיים. המהגרים החרוצים עושים חיל בביתם החדש. כל זוג, אשר נישא כנהוג בשידוך מביא ילד או שניים. הילדים מחונכים להישגיות ושאפתנות אך גם לערכי התרבות ההודיים המסורתיים.
כמובן, שדיכוטומיה זו יוצרת קרע אצל הגיבורים בני הדור השני. כולם תלושים, אבודים, מחפשים את זהותם, אינם חשים הודים יותר אך גם אמריקאים שלמים אינם.
יצירות אינספור נכתבו על חווית ההגירה ולהירי אינה מחדשת הרבה. איכות סיפוריה אינה בחדשנותם אלא בכתיבה הרגישה וביכולת ההבחנה החודרת לב וקרביים שלה.
רגיש, פיוטי ומומלץ מאוד.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•שין שין
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

קרקע לא מוכרת- ג'ומפה להירי

בני מהגרים ומהגרים בנשמה כותבים כנראה אחרת. אולי מתקיים בהם תבלין ייחודי שמפיץ בכתיבתם סוג של עצב עדין המשתרג כקרום שעוטף את מרוח מילותיהם. לדוגמא אישוגרו הגדול שכותב על אנגליה המאופקת אבל לרוב חוזר לשורשיו היפנים ובכל פינה מפזר את העצבות העדינה. ויקרם סת האנגלי הודי שמשבץ שילובים של שורשים בספריו ועושה זאת נפלא.
אפריקאים, בריטים, אירלנדים שחורים, לבנים וסינים עד פיליפ רות היהודי שתמיד נשאר גולה בארצו. כמובן לא חסרות דוגמאות מארצנו, אלי עמיר וסמי מיכאל שעושים בעירק חלקים מישראל וכמובן אפלפלד החד פעמי שתמיד נשאר מהגר גם בארצו. טוב אינסוף.
כל ההקדמה הזאת היא לספר על 'ג'ומפה להירי'.
ג'ומפה להירי היא סופרת כל כך טובה וכל כך מיוחדת שעושה שילוב עצום של חיים פשוטים בארצות הברית עם המטענים המסורתיים והכבדים שבאו מהודו. היא סופרת מחודדת ורחבת לב המעניקה לקורא מחוות לב אינסופיות בקובץ הסיפורים 'קרקע לא מוכרת' עד שאני קורא כל סיפור פעמיים. פשוט דורשת תנועה בלתי נגמרת של קורא.
באופן אישי אני מת על סיפורים קצרים ולכל אחד מהקנונים הגדולים יש סגנון שדורש מהקורא תשומת לב לדיוקים( אי אפשר להיות סופר סיפורים קצרים ללא דיוק) וג'ומפה להירי העיפה לי את הראש . מדויקת כירורגית כמנתחת באיזמל חד כתער. עוצמתית המניחה מול הקורא עולם מורכב. עולם שמתנגש לעולמנו, הודו סין אמריקה או ישראל זה נוכח. הרי כל אחד מאיתנו הוא קצת מהגר בנשמתו. כל סיפור הוא מקבץ מילים פנימי שנאסף, אין בקובץ משחק של מרחב. דיוק כירורגי וכתיבה מופתי
אני קורא לא מעט ספרים. הרבה מתוכם אני זונח שאין לי עניין, אני כבר זקן בשביל לקרוא בכוח. בכל ספר אני מרכיב צלילים לספרים שאותם אני קורא. כל ספר יש לו מנעד משלו, מקצב. וכשאני כותב אני חייב לקרוא מספר מילים להכניס אותי לעולם שבו אני מתמסר בלי תנאי.
השבוע הזה היה כל כך קשה ומתיש ובערב לפני השינה קראתי את ג'ומפה כתבתי מילים ופשוט ראיתי תנועה עצומה של מילים שאין בהם רגע אחד לא מדויק. והשבוע הייתי בהצגה עצובה דחוסה "סוס נכנס לבר". עוד סיפור של מהגרים. על ההצגה אני אדבר אחרי שאתאושש
קרקע לא מוכרת בעיני קובץ סיפורים חובה.
והשיר בסוף הוא שיר מהגרים קורע לב של עזיזה הגדולה.

https://www.youtube.com/watch?v=g-_i0if61lA

לפני 8 שנים•דרור
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

יש רגשות ילדות שלא ניתנים לשחזור בבגרותך כמו התחושה הבטוחה שלגוף אין גבולות , שאתה יכול כל מה שתרצה ובשבילי בעיקר החוויה של קריאת ספרים. כשאתה קורא ספר בתור ילד אתה מרגיש את כל כולו . אתה מצליח לחוש את הגיבורים, להריח את הים והשדות , להיתקל בענף בהלכך בהרפתקה ביער ומעל לכל לגמרי ולחלוטין להרגיש את הספר. את התחושה הנהדרת הזאת של הקריאה הצליחה ג'ומפה להירי לשחזר בשבילי באוסף הסיפורים הנפלא הזה.
אלו הם סיפורים על ההווי של המהגרים הבנגלים בארה"ב. על תחושותיהם, אהבותיהם ואכזבותיהם. לא יכולתי, פשוט לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי את כולו. הוא כתוב בצורה נפלאה , קולחת ולגמרי אמיתית.
מומלץ בחום

לפני 15 שנים•
★★★★★
•dana
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

ספורים קצרים על עולמם של מהגרים מהודו שהגיעו לאמריקה, חלקם כדי להמשיך את הקריירה האקדמית שלהם ובאותה הזדמנות לכבוש לעצמם עוד מדרגה בסולם החברתי. הדמויות בסיפורים שבות ומופיעות פעם בסיפור ופעם נוספת הקורא שב לגלות אירועים נוספים מעלילות חייהן. הכול נעשה תחת מעטה של מחוות וקודים ששייכים לעולם הישן, שם לכל סימן יש משמעות מורכבת, רק מי שבא משם יבין זאת. המפגשים של הדמויות עם בני ארצם מלאים בציפיות שהסדר הישן של המולדת יישמר, בעוד שבמפגשים עם בני הארץ החדשה ברור לדמויות הסדר הוא שונה ונמחלות עוולות קטנות. עמידתה של אם המספרת לבושה בסארי מהודק בסיכות ביטחון ועוטה מעיל גשם בחצר כשהיא מתכוונת לשרוף את עצמה למוות, נדמית בעיני השכנה המקומית לצפייה בשקיעה הקסומה. דווקא הבחירה במתכונת של סיפורים קצרים שלכאורה אינם מצויים על רצף אחיד של עלילה, מאפשר לקורא לבחון כל תמונה כשלעצמה. כאילו היה מתבונן באמצעות זכוכית מגדלת שמעצימה את החוויה. מתחת לפני השטח, מאחורי קיפולי הסארי ועוצמת הריחות ותבלינים והעושר התרבותי שמתואר רוחשת לבה רותחת של תסכול, חוסר אונים ותקוות שמתנפצות.

לפני 12 שנים•
★★★★★
•גדפ
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

את הספר הזה קראתי מיד כשסימתי את ספרה הקודם של ג'ומפה להירי, "פרשן המחלות",(ממנו מאד התפעלתי), בהרבה מובנים זה המשכו הישיר .אם הקודם סיפר על חייהם של מהגרים בנגלים בארה"ב הרי ש "קרקע לא מוכרת " הוא סיפורם של בני הדור השני. אין ספק שג'מפה להירי יודעת לספר סיפור ומכירה הייטב את גיבורי עלילותיה. על תרבותם וקורותיהם היא שואבת מן הקרקע המוכרת של חייה ולכן נדמה לפעמים שהסיפורים חוזרים על עצמם. בד"כ מדובר במשפחות אמידות בעלות הנעה להשגיות רבים בעלי תואר אקדמי שלישי, אורח חיים אמריקאי בצמרת ושורשים או צילם בהודו. חלק ב' של הספר, בסופו, מכיוון שהגיבור צלם עיתונות, (ולא פרופסור), הוא "זוכה" לצלם את כל האירועים המרכזיים בחדשות של זמנו. עירק, אינתיפדה בישראל צונמי בתילנד. לקראת סופו הספר עניין אותי פחות. אני סקרנית לקרא ספר אחר של ג'.ל כשסיפור המסגרת שונה והיתמודדות שונה עם מה שהחיים מזמנים.

לפני 15 שנים•
★★★★★
•pen
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

ספר מרגש, עצוב
קובץ סיפורים מרתק, על אנשים בנגלים אשר עקרו מארץ מולדתם הודו, וניסו בכל נפשם וכל מאודם להשתלב ולהתערות בארצות אחרות, יחד עם זאת עם ניסו להתמודד עם כל מיני סיטואציות ועם לחצים חברתיים שהופעלו עליהם באמצעות משפחותיהם, וגם בזמן קבלתם ללימודים אקדמיים.
מה שמייחד את סיפוריה של המחברת, הוא העצב והיגון העמוק, שהיה די בולט, מאופן הדיבור של הדמויות, והמסרים שהועברו לקורא.
אני כל פעם מחדש נפעם ומתפעל מסגנון הכתיבה הייחודי, והססגוני של להירי.
הוספת הסבר למילים, בשפה האיטלקית והשפה הבנגלית, היה רעיון גאוני.

לפני 5 שנים•
★★★★★
•Slam(وخير جليس في الزمان كتاب)
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

ספר מענין יפה שקט עדין ויחד עם זאת מרתק ועצוב סיפורים על חיפוש האדם אחר זהות בעולם המודרני
הספר בוחן בעין חדה ומפורטת את מוסד הנישואים וההשלכות הטרגיות של גידול ילדים בעולם שהגבולות בו מתושתשים
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון הינו אוסף של חמישה סיפורים שכל סיפור עומד בפני עצמו
החלק השני הוא סיפור בהמשכים המחולק לשלשה סיפורים סביב השתלשלות חיים של שתי משפחות הקשורות אחת בשניה
למה מתכוונת הסופרת לשם שנתנה לספר -קרקע לא מוכרת
המילה קרקע מתייחסת לשכבת האדמה העליונה של כדור הארץ בו אנו חיים עליה אנו עומדים בה אנו שותלים את מזוננו
הקרקע האויר הם נטרליים נמצאים בהודו ובכל מקום בעולם הם מספקים את התנאים הפיזיים הכרחיים לקייומינו
הקרקע לא משתנה מי שמשתנה זה האדם שלגביו זכרונות משפחה מינהגים ריחות תחושות הם שיוצרים את אישיותו את זהותו
בהם הוא דבק הוא לא יכול להשתנות או לשנות את דרך חייו את זהותו את גורלו את הרפלקס שלו
המהגרים הבוגרים מביאים את ה"קרקע" אתם לכל מקום שאליו הם מהגרים הם שומרים על זהותם ע"י המנהגים התרבות והגעגועים
ילדיהם לאומת זאת שנולדו על הקרקע עליה הם גדלים מאבדים את זהותם
הילדים מתנדנדים בין המחויבות להורים למשפחה למסורת לבין המציאות שאליה הם רוצים להשתייך
לבין התרבות השונה בה הם חיים כתוצאה מכך הם מאבדים את זהותם וכבוגרים הם מחפשים אותה
הקרקע תחת רגליהם הצעירות כבר לא בטוחה לא יציבה
הילדים לא מבינים את מה שההורים יודעים בתת המודע שלהם שללא זהות בעולם הזה הם יהיו אבודים
הסופרת כך אני חושב מתיחסת לקרקע לא מוכרת גם למוסד הנישואין מוסד זה הוא גם קרקע ששני בני אדם
אמורים לחיות ולשתף חיים ביחד ולהקים משפחה על קרקע שהיא חדשה לא מוכרת
וכמו שאנו קוראים בכל הסיפורים בספר קרקע זו אינה כה יציבה וחזקה קל לסדוק אותה
לגבי משפחות המהגרים שהגיעו מהודו שהתחתנו נישואים כתוצאה משידוך או קשר משפחתי חייהם אינה סוגה בשושנים
והם משתמשים במסגרת הזו כחומה להגן עליהם מפני הסביבה הזרה אך הקשר עם ילדיהם ניפגע

לפני 15 שנים•אריה
קרקע לא מוכרת

קרקע לא מוכרת

ג'ומפה להירי

קראתי את הספר בנשימה אחת כמעט (טוב, יש ילדים.. יום כיפור.. הם בבית :-)
הסיפורים בספר, שמונה במספר,פותחים צוהר לעולמם של מהגרים הודים (בנגלים)בארה"ב, לחברה המסורתית ולמנהגים המרתקים שלה.בהיותם סיפורים אנושיים המסופרים ברגישות ובכשרון רב, הם מצליחים לחצות גבולות תרבות ושפה ולגעת בלב הקורא באשר הוא.סופי הסיפורים לא שגרתיים אך לקוחים מהחיים,
דבר המזכיר לקורא כי החיים עשויים להיות מוזרים מכל דמיון..

תרגום קולח ונעים של מיכל אלפון.
מומלץ!
שרית לינקר

לפני 16 שנים•
★★★★★
•clearurmind
דירוג
5.0
לפני 12 שנים

“ספורים קצרים על עולמם של מהגרים מהודו שהגיעו לאמריקה, חלקם כדי להמשיך את הקריירה האקדמית שלהם ובאותה”