אנשים שנעקרים מסיבה כלשהי מהמקום בו נולדו ובו נולדו אבותיהם, מפתחים התנהגויות המיועדות לשרידתם: חלק ינסו לאמץ את מנהגי המקום החדש, ימהרו ללמוד את השפה החדשה, על דימוייה המוזרים בעינהם. אחרים ישמרו את מסורת המקום ממנו הגיעו - ישמרו על השפה חבריהם יהיו בני "המולדת הישנה", הם ימשיכו לאכול את האוכל, יהיו לבושים באופנת המקום ממנו באו, וילדיהם יחונכו לפי הקוד שהיה נהוג במולדת. להירי כתבה שמונה סיפורים עצובים על האנשים האלה ובמיוחד על ילדיהם.

המהגרים הבנגלים לארצות הברית ולאנגליה הגיעו - זה הרושם המתקבל מהסיפורים של להירי - כהגירת מותרות. מדובר באנשים משכילים - רופאים, מהנדסים, סטודנטים - דוברי אנגלית מצויינת, גם במולדתם היתה להם רווחה כלכלית ונראה שהגירתם נועדה לאשר לעצמם ולקרוביהם שנשארו בהודו את הצלחתם. מי שמשלמים את המחיר - מי שנמצאים בין הפטיש (ההורים) לסדן (חברת הילדים האמריקאים) אלה בניהם של המהגרים האלה. ילדים שלעתים קרובות נולדו במדינה החדשה, דוברי אנגלית מבטן, לכן יכולים להבין את הלעג של שאר הילדים על ההתנהגות וההופעה "ההודית המוזרה" שלהם. אלה הילדים שהערכים ההודים טבועים בהם והם מנסים לישב את הסתירה בינם לבין החיים במולדתם - שהיא גם זרה להם.

הסיפורים נוגעים ללב. להירי כותבת את סיפוריה בפשטות רבה. קל מאד "להיכנס" לסיפוריה ולהזדהות עם הדמויות. הסיפורים עוסקים בנושאים אוניברסליים, שכל אחד מכיר, ובדרך הייחודית שאותם מהגרים ובניהם מגיבים לאותם נושאים. סיפורים על ניכור בחיי נישואים, אהבה אסורה, התמכרות לשתייה, נאמנות ובגידה. הסיפורים מעניינים, עצובים, כתובים מצויין וכולם טובים מאד.

קראתי וחשבתי איזה בת מזל אני, שלא נאלצתי לחוות את ההתפתלות שילדי מהגרים, המכירים את שני הצדדים ומנסים לשייף את הקצוות החדים בחייהם. ילדי המהגרים שלא הם בחרו בהגירה, משלמים מחיר מלא על החלטת הוריהם. להירי זכתה, כנראה בצדק, ב"פוליצר" על ספרה "פרשן המחלות", אבל הראויים לפרס שמעולם לא חולק אלה בני המהגרים, גיבוריה.

חוט של עצב משוך על פני סיפוריה המינוריים של ג'ומפה להירי, עצב של צמח שנעקר מקרקע מולדתו ונשתל מחדש בקרקע לא מוכרת.
חווית ההגירה והעקירה מהווה את הציר התמטי של כל סיפוריה של להירי וכולם בבחינת וריאציה על אותו נושא. משפחות הודיות-בנגליות מהגרות לארה"ב משיקולים כלכליים ומקצועיים. המהגרים החרוצים עושים חיל בביתם החדש. כל זוג, אשר נישא כנהוג בשידוך מביא ילד או שניים. הילדים מחונכים להישגיות ושאפתנות אך גם לערכי התרבות ההודיים המסורתיים.
כמובן, שדיכוטומיה זו יוצרת קרע אצל הגיבורים בני הדור השני. כולם תלושים, אבודים, מחפשים את זהותם, אינם חשים הודים יותר אך גם אמריקאים שלמים אינם.
יצירות אינספור נכתבו על חווית ההגירה ולהירי אינה מחדשת הרבה. איכות סיפוריה אינה בחדשנותם אלא בכתיבה הרגישה וביכולת ההבחנה החודרת לב וקרביים שלה.
רגיש, פיוטי ומומלץ מאוד.

קרקע לא מוכרת- ג'ומפה להירי

בני מהגרים ומהגרים בנשמה כותבים כנראה אחרת. אולי מתקיים בהם תבלין ייחודי שמפיץ בכתיבתם סוג של עצב עדין המשתרג כקרום שעוטף את מרוח מילותיהם. לדוגמא אישוגרו הגדול שכותב על אנגליה המאופקת אבל לרוב חוזר לשורשיו היפנים ובכל פינה מפזר את העצבות העדינה. ויקרם סת האנגלי הודי שמשבץ שילובים של שורשים בספריו ועושה זאת נפלא.
אפריקאים, בריטים, אירלנדים שחורים, לבנים וסינים עד פיליפ רות היהודי שתמיד נשאר גולה בארצו. כמובן לא חסרות דוגמאות מארצנו, אלי עמיר וסמי מיכאל שעושים בעירק חלקים מישראל וכמובן אפלפלד החד פעמי שתמיד נשאר מהגר גם בארצו. טוב אינסוף.
כל ההקדמה הזאת היא לספר על 'ג'ומפה להירי'.
ג'ומפה להירי היא סופרת כל כך טובה וכל כך מיוחדת שעושה שילוב עצום של חיים פשוטים בארצות הברית עם המטענים המסורתיים והכבדים שבאו מהודו. היא סופרת מחודדת ורחבת לב המעניקה לקורא מחוות לב אינסופיות בקובץ הסיפורים 'קרקע לא מוכרת' עד שאני קורא כל סיפור פעמיים. פשוט דורשת תנועה בלתי נגמרת של קורא.
באופן אישי אני מת על סיפורים קצרים ולכל אחד מהקנונים הגדולים יש סגנון שדורש מהקורא תשומת לב לדיוקים( אי אפשר להיות סופר סיפורים קצרים ללא דיוק) וג'ומפה להירי העיפה לי את הראש . מדויקת כירורגית כמנתחת באיזמל חד כתער. עוצמתית המניחה מול הקורא עולם מורכב. עולם שמתנגש לעולמנו, הודו סין אמריקה או ישראל זה נוכח. הרי כל אחד מאיתנו הוא קצת מהגר בנשמתו. כל סיפור הוא מקבץ מילים פנימי שנאסף, אין בקובץ משחק של מרחב. דיוק כירורגי וכתיבה מופתי
אני קורא לא מעט ספרים. הרבה מתוכם אני זונח שאין לי עניין, אני כבר זקן בשביל לקרוא בכוח. בכל ספר אני מרכיב צלילים לספרים שאותם אני קורא. כל ספר יש לו מנעד משלו, מקצב. וכשאני כותב אני חייב לקרוא מספר מילים להכניס אותי לעולם שבו אני מתמסר בלי תנאי.
השבוע הזה היה כל כך קשה ומתיש ובערב לפני השינה קראתי את ג'ומפה כתבתי מילים ופשוט ראיתי תנועה עצומה של מילים שאין בהם רגע אחד לא מדויק. והשבוע הייתי בהצגה עצובה דחוסה "סוס נכנס לבר". עוד סיפור של מהגרים. על ההצגה אני אדבר אחרי שאתאושש
קרקע לא מוכרת בעיני קובץ סיפורים חובה.
והשיר בסוף הוא שיר מהגרים קורע לב של עזיזה הגדולה.

https://www.youtube.com/watch?v=g-_i0if61lA

יש רגשות ילדות שלא ניתנים לשחזור בבגרותך כמו התחושה הבטוחה שלגוף אין גבולות , שאתה יכול כל מה שתרצה ובשבילי בעיקר החוויה של קריאת ספרים. כשאתה קורא ספר בתור ילד אתה מרגיש את כל כולו . אתה מצליח לחוש את הגיבורים, להריח את הים והשדות , להיתקל בענף בהלכך בהרפתקה ביער ומעל לכל לגמרי ולחלוטין להרגיש את הספר. את התחושה הנהדרת הזאת של הקריאה הצליחה ג'ומפה להירי לשחזר בשבילי באוסף הסיפורים הנפלא הזה.
אלו הם סיפורים על ההווי של המהגרים הבנגלים בארה"ב. על תחושותיהם, אהבותיהם ואכזבותיהם. לא יכולתי, פשוט לא יכולתי להניח את הספר עד שסיימתי את כולו. הוא כתוב בצורה נפלאה , קולחת ולגמרי אמיתית.
מומלץ בחום

הרבה מאוד זמן חיכיתי לספר הזה. בחלוף השנים מאז יצא "פרשן המחלות", הוא הלך ותפס מקום חשוב ורגיש בספרייה שלי. קראתי אותו אין ספור פעמים.
לכן ניגשתי לספר החדש של ג'ומפה להירי עם מעט חששות. לא ידעתי איך הספר יכול להתעלות, או אפילו לעמוד, בציפיות שלי. ובכן, הוא לא. כמה סיפורים לתוך הספר מצאתי את עצמו תוהה עם הספר הוא שיחזור פחות מוצלח של "פרשן המחלות". אבל, לקראת סוף החלק הראשון, פתאום הבנתי את העניין, שהוצהר בביקורות ובכריכת הספר. אם "פרשן" עסק בהורים הגולים, "קרקע" עוסק בילדיהם. באלו שדעתם לא נשאלת או נספרת בעניינים האלה. שהצורך שלהם במקום מוגן ומוכר הוא עצום בהרבה משל מבוגרים. ילדים ונוער, כמו גם כאן בארץ, שבסופו של דבר מוצאים את עצמם לא כאן ולא שם, אלא אבודים.
הספר מעט מונוטוני, והסיטואציות לפעמים סכריניות- אבל בביקורת אחרת שקראתי על הספר, עלתה השאלה האם הטלנובלאיות בספר מכוונת. שזה סוג אחר של הזרה. לצורך העניין, לא כל ילד בדרום אמריקה חי כמו "עיר האלוהים", אבל הרבה יוצרים בוחרים באופק הזה כדי לספר סיפור.
כך או כך, ג'ומפה להירי היא סופרת נהדרת ורגישה, והספר איננו נפילה, אבל גם אינו יצירת מופת. אמתין בסבלנות לספר הבא.

ספורים קצרים על עולמם של מהגרים מהודו שהגיעו לאמריקה, חלקם כדי להמשיך את הקריירה האקדמית שלהם ובאותה הזדמנות לכבוש לעצמם עוד מדרגה בסולם החברתי. הדמויות בסיפורים שבות ומופיעות פעם בסיפור ופעם נוספת הקורא שב לגלות אירועים נוספים מעלילות חייהן. הכול נעשה תחת מעטה של מחוות וקודים ששייכים לעולם הישן, שם לכל סימן יש משמעות מורכבת, רק מי שבא משם יבין זאת. המפגשים של הדמויות עם בני ארצם מלאים בציפיות שהסדר הישן של המולדת יישמר, בעוד שבמפגשים עם בני הארץ החדשה ברור לדמויות הסדר הוא שונה ונמחלות עוולות קטנות. עמידתה של אם המספרת לבושה בסארי מהודק בסיכות ביטחון ועוטה מעיל גשם בחצר כשהיא מתכוונת לשרוף את עצמה למוות, נדמית בעיני השכנה המקומית לצפייה בשקיעה הקסומה. דווקא הבחירה במתכונת של סיפורים קצרים שלכאורה אינם מצויים על רצף אחיד של עלילה, מאפשר לקורא לבחון כל תמונה כשלעצמה. כאילו היה מתבונן באמצעות זכוכית מגדלת שמעצימה את החוויה. מתחת לפני השטח, מאחורי קיפולי הסארי ועוצמת הריחות ותבלינים והעושר התרבותי שמתואר רוחשת לבה רותחת של תסכול, חוסר אונים ותקוות שמתנפצות.

ספר מרגש, עצוב
קובץ סיפורים מרתק, על אנשים בנגלים אשר עקרו מארץ מולדתם הודו, וניסו בכל נפשם וכל מאודם להשתלב ולהתערות בארצות אחרות, יחד עם זאת עם ניסו להתמודד עם כל מיני סיטואציות ועם לחצים חברתיים שהופעלו עליהם באמצעות משפחותיהם, וגם בזמן קבלתם ללימודים אקדמיים.
מה שמייחד את סיפוריה של המחברת, הוא העצב והיגון העמוק, שהיה די בולט, מאופן הדיבור של הדמויות, והמסרים שהועברו לקורא.
אני כל פעם מחדש נפעם ומתפעל מסגנון הכתיבה הייחודי, והססגוני של להירי.
הוספת הסבר למילים, בשפה האיטלקית והשפה הבנגלית, היה רעיון גאוני.

ספר מענין יפה שקט עדין ויחד עם זאת מרתק ועצוב סיפורים על חיפוש האדם אחר זהות בעולם המודרני
הספר בוחן בעין חדה ומפורטת את מוסד הנישואים וההשלכות הטרגיות של גידול ילדים בעולם שהגבולות בו מתושתשים
הספר מחולק לשני חלקים החלק הראשון הינו אוסף של חמישה סיפורים שכל סיפור עומד בפני עצמו
החלק השני הוא סיפור בהמשכים המחולק לשלשה סיפורים סביב השתלשלות חיים של שתי משפחות הקשורות אחת בשניה
למה מתכוונת הסופרת לשם שנתנה לספר -קרקע לא מוכרת
המילה קרקע מתייחסת לשכבת האדמה העליונה של כדור הארץ בו אנו חיים עליה אנו עומדים בה אנו שותלים את מזוננו
הקרקע האויר הם נטרליים נמצאים בהודו ובכל מקום בעולם הם מספקים את התנאים הפיזיים הכרחיים לקייומינו
הקרקע לא משתנה מי שמשתנה זה האדם שלגביו זכרונות משפחה מינהגים ריחות תחושות הם שיוצרים את אישיותו את זהותו
בהם הוא דבק הוא לא יכול להשתנות או לשנות את דרך חייו את זהותו את גורלו את הרפלקס שלו
המהגרים הבוגרים מביאים את ה"קרקע" אתם לכל מקום שאליו הם מהגרים הם שומרים על זהותם ע"י המנהגים התרבות והגעגועים
ילדיהם לאומת זאת שנולדו על הקרקע עליה הם גדלים מאבדים את זהותם
הילדים מתנדנדים בין המחויבות להורים למשפחה למסורת לבין המציאות שאליה הם רוצים להשתייך
לבין התרבות השונה בה הם חיים כתוצאה מכך הם מאבדים את זהותם וכבוגרים הם מחפשים אותה
הקרקע תחת רגליהם הצעירות כבר לא בטוחה לא יציבה
הילדים לא מבינים את מה שההורים יודעים בתת המודע שלהם שללא זהות בעולם הזה הם יהיו אבודים
הסופרת כך אני חושב מתיחסת לקרקע לא מוכרת גם למוסד הנישואין מוסד זה הוא גם קרקע ששני בני אדם
אמורים לחיות ולשתף חיים ביחד ולהקים משפחה על קרקע שהיא חדשה לא מוכרת
וכמו שאנו קוראים בכל הסיפורים בספר קרקע זו אינה כה יציבה וחזקה קל לסדוק אותה
לגבי משפחות המהגרים שהגיעו מהודו שהתחתנו נישואים כתוצאה משידוך או קשר משפחתי חייהם אינה סוגה בשושנים
והם משתמשים במסגרת הזו כחומה להגן עליהם מפני הסביבה הזרה אך הקשר עם ילדיהם ניפגע

קראתי את הספר בנשימה אחת כמעט (טוב, יש ילדים.. יום כיפור.. הם בבית :-)
הסיפורים בספר, שמונה במספר,פותחים צוהר לעולמם של מהגרים הודים (בנגלים)בארה"ב, לחברה המסורתית ולמנהגים המרתקים שלה.בהיותם סיפורים אנושיים המסופרים ברגישות ובכשרון רב, הם מצליחים לחצות גבולות תרבות ושפה ולגעת בלב הקורא באשר הוא.סופי הסיפורים לא שגרתיים אך לקוחים מהחיים,
דבר המזכיר לקורא כי החיים עשויים להיות מוזרים מכל דמיון..

תרגום קולח ונעים של מיכל אלפון.
מומלץ!
שרית לינקר