קרקע לא מוכרת- ג'ומפה להירי
בני מהגרים ומהגרים בנשמה כותבים כנראה אחרת. אולי מתקיים בהם תבלין ייחודי שמפיץ בכתיבתם סוג של עצב עדין המשתרג כקרום שעוטף את מרוח מילותיהם. לדוגמא אישוגרו הגדול שכותב על אנגליה המאופקת אבל לרוב חוזר לשורשיו היפנים ובכל פינה מפזר את העצבות העדינה. ויקרם סת האנגלי הודי שמשבץ שילובים של שורשים בספריו ועושה זאת נפלא.
אפריקאים, בריטים, אירלנדים שחורים, לבנים וסינים עד פיליפ רות היהודי שתמיד נשאר גולה בארצו. כמובן לא חסרות דוגמאות מארצנו, אלי עמיר וסמי מיכאל שעושים בעירק חלקים מישראל וכמובן אפלפלד החד פעמי שתמיד נשאר מהגר גם בארצו. טוב אינסוף.
כל ההקדמה הזאת היא לספר על 'ג'ומפה להירי'.
ג'ומפה להירי היא סופרת כל כך טובה וכל כך מיוחדת שעושה שילוב עצום של חיים פשוטים בארצות הברית עם המטענים המסורתיים והכבדים שבאו מהודו. היא סופרת מחודדת ורחבת לב המעניקה לקורא מחוות לב אינסופיות בקובץ הסיפורים 'קרקע לא מוכרת' עד שאני קורא כל סיפור פעמיים. פשוט דורשת תנועה בלתי נגמרת של קורא.
באופן אישי אני מת על סיפורים קצרים ולכל אחד מהקנונים הגדולים יש סגנון שדורש מהקורא תשומת לב לדיוקים( אי אפשר להיות סופר סיפורים קצרים ללא דיוק) וג'ומפה להירי העיפה לי את הראש . מדויקת כירורגית כמנתחת באיזמל חד כתער. עוצמתית המניחה מול הקורא עולם מורכב. עולם שמתנגש לעולמנו, הודו סין אמריקה או ישראל זה נוכח. הרי כל אחד מאיתנו הוא קצת מהגר בנשמתו. כל סיפור הוא מקבץ מילים פנימי שנאסף, אין בקובץ משחק של מרחב. דיוק כירורגי וכתיבה מופתי
אני קורא לא מעט ספרים. הרבה מתוכם אני זונח שאין לי עניין, אני כבר זקן בשביל לקרוא בכוח. בכל ספר אני מרכיב צלילים לספרים שאותם אני קורא. כל ספר יש לו מנעד משלו, מקצב. וכשאני כותב אני חייב לקרוא מספר מילים להכניס אותי לעולם שבו אני מתמסר בלי תנאי.
השבוע הזה היה כל כך קשה ומתיש ובערב לפני השינה קראתי את ג'ומפה כתבתי מילים ופשוט ראיתי תנועה עצומה של מילים שאין בהם רגע אחד לא מדויק. והשבוע הייתי בהצגה עצובה דחוסה "סוס נכנס לבר". עוד סיפור של מהגרים. על ההצגה אני אדבר אחרי שאתאושש
קרקע לא מוכרת בעיני קובץ סיפורים חובה.
והשיר בסוף הוא שיר מהגרים קורע לב של עזיזה הגדולה.
https://www.youtube.com/watch?v=g-_i0if61lA

















