“*
לפני כמה שנים הייתי צריכה לעבור ניתוח באף, שהיה כרוך באיבוד חוש הריח. למרות שפגיעה בחוש הריח היא כאין וכאפס לעומת פגיעה בחושים האחרים, דאגתי והתעצבתי מאד. העובדה שמעתה לא אוכל ליהנות מהריח שמפיצה עוגת שמרים בתנור, לשאוף את נתזי הבושם הניתזים על צווארי או להתענג על ריח הגשם, כלל לא הטרידה אותי. יותר מכל דאגתי מכך שלא אוכל לרחרח את בית השחי שלי. נחרדתי מהאפשרות להסריח מבלי להיות מודעת לכך, להיות הסיבה בגינה מישהו יעקם את אפו. ריחות גופי, מאצבעות הרגליים ועד לקרקפת, איימו לנדוף ממני מבלי לשתף גם אותי בסודם. האם צריך עוד שפשוף בכף-הרגל? האם ריח השום עדיין דבוק בידיים? שלא לדבר על הפה שאכל אותו. ככל שהתעמקתי באובדן הצפוי, כך גברו חששותי: איך אזהה מזון מקולקל, כזה שהעובש כבר קבע בו את משכנו, אך טרם הרים דגל ירוק? כיצד אזהר מסכנות שרץ ריחני מבשר את בואן? ואולי הטיטול של הילד העתידי שלי כבר עולה על גדותיו ורק אני, אבוי, עדיין לא יודעת? מי אם לא אפי ינחה אותי כמה מבשם לשגר לחלל השירותים? הרי נדרש כאן להטוט מורכב בין רמת הסירחון שיש לחפות עליו, לבין כובדו המחניק של המבשם, מצב בעייתי במיוחד כשהבא בתור כבר נושף מעבר לדלת.
אילו גרנוי, גיבור הספר, היה יושב בחדר הרופא ומתבשר שהוא עתיד לאבד את חוש הריח, הוא היה מגיב באחת משתי הדרכים הבאות: שולח יד בנפשו, או מתאבד. יתכן שקודם לכן גם היה רוצח את הרופא, לו היה מפנה לו את הגב. הוא היה חייב להסתובב, כיוון שגרנוי רזה וחלוש מכדי להרוג מישהו פנים אל פנים. הדבר היחיד שגרנוי חזק בו - חזק מכל בן-אנוש אחר, חזק אף יותר מבעלי-חיים - הוא ריחות. גרנוי מסוגל לזהות ריחות מקילומטרים, אפילו מבעד למחיצות וחומות. הוא מסוגל לפרק כל ריח למרכיבים שלו, ולהבחין בין עשרות אלפי סוגי ריחות האצורים במוחו. הוא יכול, באמצעות אפו בלבד, לרקוח כל בושם שעולה בדעתו, ללא עזרתם של מרשמים או כלי מדידה. לו נולד ביוון הקדמונית, ולא בפריז המסריחה של המאה ה-18, היה גרנוי מוכתר לאל הבלתי מעורער של ממלכת הריח.
בממלכה של גרנוי לא קיים דבר מלבד ניחוחות. מסריחים, מבאישים, נהדרים או מענגים עד בלי די - הם, ואין בלתם. אנשים, אותה מסה המונית שמייצרת ריחות דחוסים ורוב הזמן מבחילים - גורמים לו לשאת נפש. גרנוי מתואר כיצור עלוב ונחות, שונא אדם וחסר כל רגש אנושי בסיסי. פרעוש קטן שאינו יודע אהבה מה היא, מלבד אהבתו לכישרון היחיד שניחן בו. חוש הריח לגרנוי אינו כלי חישה בלבד. כל מהותו, כל הוויתו, מצטמצמות לאותן שתי מחילות הנפערות מעל השפתיים. בלעדיו, מאבדים חייו את משמעותם היחידה. מוטב לשים להם קץ.
הספר עוקב אחר גרנוי החל מרגע לידתו המאוס בין דוכני הדגים בשוק. גרנוי, מצידו, לא מואס בדברים המאוסים על הכל: לא במלאכת הבורסקאות, לא באכילת לטאות בצורתן הגולמית ביותר, ווודאי שלא ברצח. מכאן שמו המלא של הספר: "הבושם - סיפורו של רוצח". הכתיבה מכשפת, ומשכה אותי אל הספר בחבלי קסם. התענגתי עד מאד. עם זאת, הכישוף לא החזיק מעמד עד תום הספר. ככל שהעלילה התקרבה לסיומה, כך הפכה לחולנית וביזארית יותר ויותר, והקסם הלך והתפוגג. מחשבה אחת ניקרה במוחי: מי שכתב את הבושם מוכרח להיות בן לאומה שהוציאה מקרבה את הנזל וגרטל וכיפה-אדומה. קשה לטעות בארומת האגדה הגרמנית, ואפילו תתרן אתה. ואכן, השערתי לא התבדתה. פטריק זיסקינד הינו גרמני בן גרמני. את האגדה הזו, אגב, גם הבושם המתוק ביותר לא יצליח להמתיק לילדים.
מה הנמשל? המסר, האלגוריה, הביקורת החברתית? גם כעת אין לי קצה של תשובה. מה שבטוח, הספר מפיח באף נשמת חיים כה גדולה, שמאליו מתעורר הרצון ללמוד עוד על מקומו של הריח בתרבות. אצלנו, למשל, יש להרחה ברכה משלה, ואת השבת מלווים החוצה בבשמים. ניר מנוסי, במאמר שנתקלתי בו בחיפוש "ריח ביהדות", מביא רעיון נפלא שאהבתי מאד. אדגים אותו באמצעות הצמד גרנוי והומברט - אותו איש נורא מלוליטה. זהירות, משהו מן הספוילר עלול להיות כאן.
גרנוי והומברט חולקים משיכה עזה לנערות, בתקופות חמקמקות של התבגרותן: בין ילדות לנערות (הומברט), בין נערות לנשיות צעירה (גרנוי). הומברט חושק בגופן, ואילו גרנוי מתאווה לריחן. הומברט שם לו למטרה ללכוד ברשתו לוליטת-שעשועים, גרנוי רואה את תכלית קיומו בהפקת הריח הנפלא בעולם - ריחה של נערה-אישה בשיא לבלובה.
אם גרנוי הוא חוש הריח, מי הוא הומברט?
"חוש הטעם מספק לנו את טעמו של משהו באופן החווייתי ביותר, אך לשם כך מוכרח להחדיר אותו ממש לגופנו". הומברט הוא חוש הטעם. כדי לטעום את לוליטה, הוא מוכרח לשים עליה יד. להחדירה אל גופו ממש (או הפוך.…). גרנוי, לעומת זאת, מתענג על הניחוח הבתולי, שהוא "מעין עותק של הטעם שנעתק והפליג ממנו". הוא מסוגל לתפוס את טעם הנערה "מבלי שיצטרך להתערבב אתו ולהחדירו לתוכו".
"חוש הריח הגופני מלמד אותנו על חוש הריח שבנפש. זהו חוש המסוגל לקלוט מהויות של דברים: מקומות, תרבויות, אנשים, מנהגים – מבלי להתנסות בהם בפועל. הדעה המקובלת היא, שכדי להכיר משהו חייבים לחוות אותו באופן ישיר, ועד אז אי אפשר לדעת במה מדובר. אין ספק שעיון קר ואקדמי שלא פוגש במושאו על קרקע חווייתית כלשהי, כמעט תמיד מחמיץ לחלוטין
את מהותו; אך האם משמעות הדבר היא שחייבים לחוות הכול?"
"הרעיון של חוש הריח אומר שישנו תחום ביניים בין העיון השכלי המרוחק לבין הטעימה החווייתית והמתערבבת: באמצעות חידוד החושים הפנימיים ניתן לקלוט את תמציתם של דברים רבים מרחוק. אדרבה, אפשר לומר שכפי שחוש הטעם מעמעם ומקהה את חוויית הריח, כך ההימנעות מהתנסות רבה בכל מיני חוויות מחדדת ומשפרת את היכולת לקלוט את רוחם מרחוק."
ובאשר אלי? ברוך ה' נמצא הרופא שהציע גישה שונה, שאין בה איום על חוש הריח. את ריח זיעתי זכיתי להריח עוד קיצים רבים מאז. אני נזהרת לשמור גם על חוש הריח הנפשי, ולדאוג שחוויות מפוקפקות לא תהיינה לו כסכין מנתחים.”
