ביקורת ספרותית על הבושם מאת פטריק זיסקינד
ספר מעולה

---

אני תתרן, או ליתר דיוק שבעים אחוז תתרן, לפי המכון לאלרגיה קלינית. הבל פה? מזון מקולקל? זיעת אדם? אני לא מריח. שלושים האחוזים הנותרים מתמקדים בריחות מרוכזים יותר – בצל מטוגן, צואה ובושם.

ז'ן-באטיסט גרנוי הוא אספן ריחות. יש לו יכולת לפרק ארומה חזקה או חלשה למכלול מרכיביה ולנצור אותם בתוכו לעד. גרנוי לעולם לא שוכח ריח, ולכן יכול לייצר את הבשמים המשובחים והמכשפים בעולם.
כעטלף עיוור, חוש הריח המפותח שלו מאפשר לו לזהות אנשים, להתנועע בחשכה ואפילו לקרוא את נפש האדם. כוח-על זה יכול היה לשמש אותו לטובה (למשל בפענוח מקרי רצח), אולם בשל אופיו ועברו הוא עתיד לצעוד בדרך אחרת, אפלה ורקובה.

אנו בריות שחוות את העולם, לרבות העולם הסיפורי, דרך חוש הראייה. היה מרענן וייחודי לחוות את העלילה ביתר שאת, גם דרך חוש הריח, אפילו עבור וונאבי תתרן כמוני.

זיסקינד מיטיב לתאר את מגוון הריחות הסובבים אותנו, על שלל ההבדלים הדקים ביניהם. כתיבתו נדיבה אך מדויקת, ונעימה מאוד.

משעשע שבשמים היו פופולאריים בתקופה שאנשים אפילו לא הקפידו להתקלח.
חיבבתי את הגותו של המרקיז והשכלתי קצת על ממציא הבושם.

דימיתי שפליסייה, יתגלה כגרנוי הבוגר. כמו כן, שלוד היא למעשה אותה נערה בת שתיים עשרה ששרדה את התופת בפריז. אם שימור הריח הוא העיקר, לא הבנתי מדוע גרנוי, אינו בוחר באופציה של חטיפה ושבי. לא היה אמין בעיניי שרישי עולה על תוכניתו.

מה הטעם בחוש ריח אימתני אם אינך יכול להריח את עצמך? אם אין לך ריח, מי אתה בכלל? אלו מקצת השאלות ששואל עצמו גרנוי בנקודות מסוימות בסיפור.

דמותו של גרנוי היא גם טרגית, בשל ילדותו ויחס הבריות אליו. אולי ביקום אחר הוא יכול היה לנצל את כישרונו לטובה.

מריח כמו כמעט חמישה כוכבים.

» ביקורות נוספות של אור שהם
» ביקורות נוספות על הבושם