ביקורת ספרותית על מלון הזכוכית מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר מעולה

---

הספר הזה נקרא כאילו היה רצף של ציורי אקוורל בצבעי אפור ואדמה. הספר הזה נראה כמו בד שיפון שקוף, נשמע כמו קונצ'רטו חרישי לצ'לו או לנבל.

אי אפשר להפריז ביופיו. לכאורה הוא מתאר את התהוותו של פיצוץ גדול, אבל הוא בוחן רק את תוצאותיו, את הנשורת, את הרסיסים שכל אחד מהם כואב והרסני.

והפיצוץ הגדול היא הונאת פונזי ענקית שביצע נוכל חלקלק אחד, ג'ונתן אלקייטיס, בן דמותו של ברני מיידוף. הסיפור עוסק באוסף של דמויות לאורך שנים ארוכות לפני שהחל אלקייטיס בהונאת הפירמידה שלו. בת זוגו לעתיד, אחיה האמן, מנהל המשמרת במלון של אלקייטיס, מלון באיזור בודד ולא נגיש של קולומביה הבריטית בקנדה, מלון שיש לו חלק גדול יותר בסיפור מגיבורים בשר ודם, ציירת מבוגרת שהשקיעה בקרנות של הנוכל, מנכ"ל בחברה שמנהלת ציי אוניות, שגם הוא משקיע את כל חסכונותיו כמו רבים שהתאוו לרווחים מהירים וקלים, צוות האנשים שעזרו לנוכל לארוג את רשת הקשרים והשקרים שלו. אפילו פקידת הקבלה הצעירה והמתחילה שממונה על גריסת מסמכים בלי לדעת לשם מה.
הסיפור מטייל בין השנים, ולמרות ששנת 2008 היא שנת האפס של המפולת הכלכלית הגדולה, אין בספר מוקדם ומאוחר והוא ממשיך עד שנת 2029, אותה עדיין לא חווינו. ואז נארגים כל החוטים וכל הקשרים וכל ההבנה.

יש בספר קטעים ששוברים את הלב, במיוחד אלה שמספרים על הצטרפותו של זוג מצליחנים אל ארץ הצללים, עולמם של מי שאיבדו את ביתם ורכושם, ונאלצים להתנייד לאורכה ולרוחבה של ארצות הברית בקרוון ולקבל על עצמם כל עבודה פיזית, קשה ככל שתהיה.

אמילי סנט ג'ון מנדל, בעלת השם הנוצרי-יהודי, מבינה בכל נושא שבו היא עוסקת, תנועת ציי אוניות, הונאות פירמידה, ציור ומוזיקה. וכישרון הכתיבה שלה לא יסולא בפז.

היא זכורה לנו לטוב מספר הדיסטופיה שלה, תחנה אחת עשרה.

תזכרו את השם. אמילי סנט ג'ון מנדל. סופרת קנדית (שהיא גם צעירה וגם יפה מאוד).

» ביקורות נוספות של אפרתי
» ביקורות נוספות על מלון הזכוכית