ביקורת ספרותית על מלון הזכוכית מאת אמילי סנט ג'ון מנדל
ספר טוב

---

חלק מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') מתרחש בתוך מלון עם קירות זכוכית, המספק כל מה שאדם צריך מבית מלון טוב, רק שהמלון ממוקם הרחק מהציוויליזציה האנושית והמערבית, בלב אזור פראי בתוך אי מוקף ים מכל צדדיו. באופן אירוני, חלק אחר מעלילת הספר (אם אפשר לקרוא למה שיש בספר, 'עלילה') עוסק בפרשת שחיתות כלפי משקיעים שהשקיעו את כספם וגילו כי כל כספם נלקח ובוזבז על ידי האדם שאצלו השקיעו את כספם - ושחיתות, כידוע, היא חלק בלתי נפרד (לצערנו) מחיי הציוויליזציה האנושית והמערבית.

טוב, על מי אני עובד עם החפירות העאלק אינטלקטואליות האלו, שנועדו לטשטש את עצם העובדה שאין לי יותר מדי מה להגיד על הספר, ושגם אם יש קצת זה עלול ליצור ספויילרים? הנה מה שאני בכל זאת יודע להגיד: זה ספר מוזר, עם כמה עלילות בכמה זמנים שונים, בעצם די דומה בעיקרון לתחנה אחת עשרה, רק שבתחנה אחת עשרה הזיגזג בין קווי זמנים ועלילות שונים הוא די ברור, שכן מדובר בחיים שלפני המגיפה ואחרי מכמה נקודות מבט, ואילו כאן לא בהכרח הבנתי את ההקשר בין מעלליו של פול וכדור האקסטזי הקטלני במועדון לבין מעלליה של אחותו וינסנט עם בן זוגה העשיר, מלבד השיוך המשפחתי שקושר בין שתי הדמויות. עם זאת, לאמילי סנט ג'ון מנדל יש כתיבה טובה ואיכותית. תוסיפו את זה לעצם העובדה שמוזר ולא ברור יוצרים באופן טבעי סקרנות, וכך תקבלו ספר שקראתי עד סופו ללא הרגשה של ייאוש ורצון לנטוש. בסך הכל מדובר בחוויה ספרותית מעניינת ושונה.

» ביקורות נוספות של זה שאין לנקוב בשמו
» ביקורות נוספות על מלון הזכוכית