ביקורת ספרותית על סטונר מאת ג'ון ויליאמס

---

הספר! אם יש ספר שמתמצת את מסכת חייו של אדם (בעיקר גבר) באחת מארצות העולם המערבי (השבע והנינוח - יחסית...) - זהו הספר. ראי מודרני לספר קוהלת. לכאורה, יגיד מישהו: ספר מקיף את מציאות החיים של שליש בלבד מתושבי כדור הארץ. הוא אינו משקף את חייהם של העניים בקניה, באינדונזיה, בברזיל, בהודו ואפילו בסין שהם רוב האנושות שחייה בתנאי רעב, מלחמה קיומית וסבל עם תוחלת חיים של פחות מ 40 שנה. אבל כן. הספר מתחיל כאשר ויליאם נולד, כבן יחיד לזוג הורים שנלחמים על קיומם - מדי שעה, עם שפתיים חתומות, עם מבע קפוא, ידיים מיובלות וגב כפוף ועם השלמה בלתי-אנושית עם קיום שאינו יאה אפילו לחיות על-ארבע. גם את מציאות חייה (ליתר דיוק: חצי-חייה, חצי-מותה) של שני-שלישים מכלל האנושות מיטיב הספר לתאר - ובדרך מקפיאת דם, מהפנטת, חסכנית ועוצרת-נשימה, וכשהגיבור עובר למגדל השן האקדמי (מטפורה לעולם המערבי השבע (רק לכאורה: כי לעולם אינו שבע) , המתפלפל, המחפש את דרכו (ולעולם לא ימצא) ונעדר עמוד שדרה - משתחררת אצל הקורא אנחת רווחה: הנה גיבור הספר (וגם אנחנו) השתחררנו מהמצוקה, הגענו לחוף מבטחים, אין דאגות קיום והאופק פתוח. ולא היא. אם תרצו - ספרו של וויליאמס, משקף לנו למעשה, שני גלגולים בסמסארות האינסופיות.
אבל - לא! אין מנוחה. ויליאם והקורא מתחילים מעגל חיים חדש. אנחנו כבר לא מזיעים, לא עובדים מבוקר עד ערב. החיים לפנינו: שוקדים ולומדים, בילויים ומסיבות, חברים וחברות, היכרויות ומפגשים, קריירה, כסף בא והולך, חלומות, תכנונים, נסיעות, שפות ותרבויות חדשות (בספר: בעיקר - ישנות). מסלול חייו של ויליאם דומה להפליא למסלול חייהם של אחוז נכבד מחייהם של תושבי ישראל וארצות דומות בכדור - ו...
ו... פה גדולתו של הספר המופתי הזה. תיאור יבש, כמעט סטנוגרמי של 40-50 שנות חייו של גבר ממוצע בארה"ב שדומה כמעט לכולנו. והסיפור הזה פותח לפנינו את צפונות חיינו בסכין מנתחים שטרם היתה לפניה (או לפחות: אני לא פגשתי). זה לא ספר מדכא, זה לא סיפור חיים טרגי, אין פה יאוש. זוהי מגילת חיינו. מגילת קוהלת או מגילת וויליאם סטונר.
בראש ובראשונה - הכל קצוב. הכל סופי. אין לעמוד בפני הזמן. תקתוקו של השעון, גם אם אינו נשמע - בלתי נמנע. סטונר מבין זאת בגיל צעיר יחסית. ובהתאם - האסטרטגיה, הקארמה והאגנדה שלו: מתפשרת עם המציאות, זורמת ומכילה - אבל בלתי מתפשרת עם עקרונותיו, ערכית ומשיבה מלחמה שערה.

שנית, גורל. הבן-אדם צריך הרבה מזל בחייו הקצרים. יש הרבה מיקריות בחיים והיא מתווה את החיים לא פחות מכוח הניווט והרצון שלנו. במקרה, ויליאם נחשף לעולם הספרות של ימי הביניים והשירה האנגלית. במקרה, המרצה שלו סלון האיר את דרכו (מלשון הארה) בתובנה מבריקה, במקרה התפנתה מישרת מרצה, במקרה פגש את אשתו באיזו מסיבה אקדמית פורמלית ובמקרה נפלה עליו צרה לא פשוטה אבל מאד שכיחה בערוב ימיו.

שלישית, המשפחה. הערך הקדוש שעליו גדלנו וחונכנו. ויליאם מתאהב עד כלות בבחורה שפגש באקראי. יש לו מזל: הוא מתחתן איתה. בניגוד לרבים מאיתנו - הוא נשוי עד סוף הספר. מה נשאר מהאהבה הגדולה הזו - תגלו (תוך כמה עמודים) מהר מאד. נולדת לו ילדה. את כל אהבתו, מאוויו, חלומותיו, מירצו ותבונתו - משקיע סטונר בבתו. עד כמה תחזיר לו בתו בחזרה, עד כמה יעניקו לו החיים בתמורה מבני דור טיפוחיו בחזרה? תגלו לבד תוך כ 70 עמודים. גם מסלול כ 40 שנות חייה של בתו של סטונר - משקף נאמנה את חוויית חיינו וחיי ילדינו במקרים לא מעטים. תיאור יחסו של וילים להוריו: שובר-לב ומייאש (יש שיגידו: מה שהענקת להוריך - תקבל שבעתיים). היחסים עם אשתו: בלתי-נמנע, צרת רבים, אבוד מראש, מה שלא תעשה לא יעזור. היחסים עם בתו: ראה - הורים. הסיפור עם קתרין: אור גדול בחייו של אדם: המון אושר, מעט וקצר. האם פחדנותו של סטונר כיבתה את האור הזה? לא בטוח. תיאור מסכת יחסיו של סטונר עם קתרין בספר - מבריקה. חסכנית, מהודקת ויבשה - אבל משאירה זכרון וטעם שלא נמחים במהרה.

רביעית, האהבה. שפר עליו גורלו של ויליאם סטונר. היו לו לא מעט אהבות: להוריו, לאשתו, לקתרין, לבתו, לביתו, לעבודתו, לשני חבריו הטובים, לספרים, לבית. לטעמי, זהו המוטיב העיקרי בספר. האהבה - כפרח. הפריחה - מרהיבה. אבל היא קצרה, מכאיבה, מתגמלת מאין-כמוה אבל לא משביעה, חמקמקה ודורשת מאיתנו כוחות בלתי-מתכלים. רעב בלתי פוסק. מזון שאין שני לו (נכון, רק לחלק מהאנושות....). טיפוח מתמיד. הסתכלות, הקשבה, הכלה. מחזוריות. עליות וירידות. תיאור אהבותיו של סטונר להוריו, אשתו וקתרין דריסקול הופך, בספר, למשל אנושי נוקב-כל, מכמיר ומאד לא מנחם.

חמישית, חברויות וקונפליקטים. איזה תיאור חסכני ונהדר יש בספר גם של החברויות של סטונר. חלק מהן נקטעות בגלל המוות שקוטף חלק מאלו שסביבנו. חלק מהן מחזיקות מעמד לאורך כל חיינו - אבל (כמו כל מערכת יחסים בחיים ובספר) נתונות למעידות, מהלומות, חריקות ופירושים שונים - בגלל אינטרסים, נוחות, עצלנות ומהלומות הגורל והטבע. הדרך שמתאר וויליאמס את פתיל החברות של סטונר עם שני חבריו (וביחוד עם גורדון פינץ') במשך כמה עשורים - מדהימה. היא מאד נוגעת - כי היא דומה להפליא למה שרבים מאיתנו חווים במסלול חיינו. סיפור היריבות של סטונר עם ווקר ולומאקס דומה להפליא לסיפור הקריירה של כמעט כל אחד מאיתנו: עם כפפות, מתק-שפתיים, פוליטיקלי-קורקטיב אבל עם המון ארס, שינאה, אנרגיה שלילית ושחיקה הרסנית. כנראה שזה חלק בלתי-נמנע מסיפור חייו של כל בן אנוש.

ששית, היחס והריצה יד-ביד עם המוות מעבר לפינה. זהו הזרם התת-קרקעי שפכפוכו נשמע (וגם ניבט) אליך מכל דף בספר. תקתוקו של שעון הזמן נשמע מכל דף מדפי סיפור חייו של סטונר. סטונר הוא מאלו שהשכילו להפנים ולהסתנכרן עם התקתוק הזה. המוות לא מפחיד את סטונר.

ויש בספר גם שביעית, שמינית ותשיעית. סטונר הוא סימפוניית-חייו של האדם. אתה נכנס לספר אדם א' ויוצא ממנו אדם ב'. הספר הזה הוא משנה-חיים. הוא כובש, משכנע ולפחות, נוגע. אישית, הספר גיהץ ושיטח אותי לחלוטין. זוהי ספרות צרופה ומזוקקת. הזדהיתי איתו כמעט לחלוטין. פגשתי כמעט את כל מרכיביו ודמויותיו. הגלויות והנסתרות.

החיים הם ספר. והספר הזה הוא החיים. כל אחד ומספר דפיו. כל דף בספר סטונר - זו איכות.

תודה לשרון פרמינגר ולהוצאת ידיעות אחרונות שהביאו לעינינו ולתודעתנו יצירת מופת בלתי-נשכחת.

הערה קטנה לאלו שבכו בסוף הספר: אני עדיין בוכה חודש אחרי סיום הקריאה...

» ביקורות נוספות של הנוטע בשממה
» ביקורות נוספות על סטונר