ביקורת ספרותית על פליישמן בצרות מאת טאפי ברודסר־אקנר

---

ספר נפלא. שני השלישים הראשונים ממבטו של הגבר הנשוי (ואח"כ גרוש) - ד"ר טובי פלשיימן. יהודי אמריקאי. משלנו.השליש האחרון - ממבטה של רייצ'ל פליישמן - אשתו/גרושתו. שני השלישים הראשונים - שנונים, מזכירים לרבים מאיתנו את חיינו אנו ובעיקר - משקפים את הסטיגמות הפנימיות והחיצוניות שמדריכות את שיפוטנו והאיפיונים שלנו את עצמנו והאחרים. ואז בא השליש האחרון של רייצ'ל ומשאיר את הקורא חסר-נשימה, אובד-דרך, בורטיגו. ביחוד לגברים - יש כאן הגשת ראי עם מבט נדיר, נשי ויקר-ערך. תקשיב טוב גבר מצוי: נמצאה, סוף-סוף גברת שיודעת להציג את נקודת המבט הנשית על חיי הנישואין והמשפחה. קח את הספר הזה בשתי ידיים. אין הרבה נשים שיודעות להטיח בפניך את נקודת המבט ומכמני התחושות הנשיות הנשואות.
יש בספר הזה שני מסרים עיקריים:

את הראשון כבר הבנתם. "פליישמן בצרות" מזכיר קצת את "נשות גורל וזעם" של לורן גרוף. שני אנשים נשואים. עוברים אותן אינטרקציות, התרחשויות, תהפוכות, לבטים, הסכמות, קונפליקטים וחוויות. א-ב-ל: לכל אחד יש פרשנות שונה. עדין מדי. הפוכה!אנחנו גרים עם ונושמים את בן/בת הזוג עשרות שנים, מספר זוגי של שעות ביממה - ומפתחים פרשנויות, הבנות, תובנות ומצבי-רוח הפוכים בתכלית. היאך? היתכן? מסתבר שהפרדוקס הזה שולט ברוב מערכות היחסים וברוב סיפורי הנישואין. לכל אחד מבני הזוג יש עולם פנימי וחיצוני שסמוי לחלוטין מעינו, אוזנו ומוחו של השני.זוגות שלא יודו בכך - זכו בפיס בגלגולם הנוכחי או שפיספסו את ההצגה כולה.

המסר השני: טאפי ברודסר-אקנר מגישה לנו, בצורה פתלתלה וערמומית כתב אשמה נוקב וחודר על מעמד האשה בעולם המערבי. לנו - בעיקר לגברים. שימו את היד על הלב (או במקום אחר) ותודו על האמת: אשה שווה בעינינו רק עם היא יכולה עוד למשוך אותנו או להביא תועלת. הלכה המשיכה? נעלמה? פג הקסם? לא צריך אותה יותר. תבנית התפתחותה של האשה בבית הוריה, המטלות הגלויות והסמויות שלה כאשה עובדת, כאם, כיולדת - כמעט נעלמות מעיניו והבנתו של הגבר המצוי. המילכוד, הליהטוט האינסופי בין אינספור מטלות, הנחיתות הבסיסית בהגדרה שלה - בהיותה אשה - כל אלו לא עוברים מעל לראדאר של הגבר. עשרים העמודים האחרונים של הספר - כבר אינם סיפור. הם מניפסט מנהמת ליבה של הסופרת. זרם רותח של הטחת אשמה בחברה המערבית שאינה מבינה את כמה מדוכאת, בהגדרה - האשה המערבית. קראתם נכון - זו שבהולנד לא באפגניסטן.

אם אתם שואלים אותי, כגבר, מי בצרות? יש לי 2 תשובות:

התשובה הראשונה: החברה המערבית. זו שהחליטה לתת אמנסיפציה מוחלטת לאשה. הפתרון הזה הוביל לאסון. כששני בני הזוג מקבלים שיוויון מוחלט - המשפחה המערבית בצרות. היא לא מתפקדת. ואם כן - אז רק למראית עין. הילודה בירידה עצומה. הגירושין בעליה עצומה. הויכוחים והמריבות - בעליה. ומספר האזרחים שהחליטו לא לעשות ילדים או לא לא להתחתן - בעליה. כך במערב אירופה. באמריקה. ביפן, בדרום קוריאה ואפילו בסין. מדינת הענק שהגבילה את הילודה לילד אחד מתחננת לתושביה לעשות יותר ילדים. אין מענה.לא בילודה ולא בתל"ג.

התשובה השניה: הגברים. המין החזק? נגמר. אנחנו המין החלש. כבר כבר עשור לפחות שיש מין חזק חדש. הספר הזה מכריז על כך בקול תרועה רמה (אבל רק לקראת סוף הספר). בשני השלישים הראשונים - הוא לוחש זאת בצורה עקבית ומתוחכמת.הן קוראות אותנו כמו ספר פתוח. הן, תמיד, תתפושנה: צעדי ריקוד, נעימה של שיר, הלכי-רוח הרבה לפנינו.

הספר הזה מציב בפנינו מראה. ותו-לא. אין פתרונות.

התוצאה? הלם. חוויה. מבוכה.

נ.ב: שמתם לב כמה זמן מרקל ניהלה את גרמניה לעומת שולץ? שמתם-לב שאת חלק מהסקנדינביות ניהלו או מנהלות נשים? זה כמעט קרה גם בארה"ב. מאוקטובר 2023 - שדרת הניהול הזוטר בישראל - בחלקה הגדול בידי נשים.עובדה.

» ביקורות נוספות של הנוטע בשממה
» ביקורות נוספות על פליישמן בצרות