מי יסביר לי למה שסופר מפורסם ונחשב יכתוב ספר מצויין בשם עט? ואם כבר הוא החליט לכתוב בשם עט, איך זה שבדף הראשון של הספר כתוב שמו המלא? השם בנג'מין בלאק לא אמר לי דבר (ומסיבה טובה!) ורק כשהספר הגיע התברר לי שהסופר הוא ג'ון בנוויל, ששניים מספריו קראתי לאחרונה ואהבתי. אז מה דעתכם? אולי הוא מתבייש בספרו - אם כי לא נראה לי שלבנוויל בעל האגו הענק זה יקרה - אולי הוא חושב שלא ראוי לסופר מדרגתו לכתוב סיפור מתח - אבל גם ספריו האחרים שקראתי כוללים אלמנטים של מתח, והספר הזה למרות האלמנטים האלה אינו ספר מתח - ואולי הוא רצה לפתח "קו מוצרים" חדש משהו כמו ה"סמארט" של מרצדס או ה"לקסוס" של טויוטה.

הסיפור מתרחש באירלנד של שנות החמישים ובאוכלוסייה אירית בארה"ב. הוא עוסק בכוח ובכפיית ערכים דתיים וחברתיים על אוכלוסייה חלשה שחונכה להסכים עם הערכים הנכפים עליה, למרות שהיא המשלמת את מלוא המחיר עליהם, ומי שמרוויח הם כמו תמיד - החזקים והעשירים. באירלנד הקתולית נשים שנכנסו להריון מחוץ לנישואין (כן, אפילו מאונס) נחשבו לנשים שסרחו. מי ש"טיפל" באוכלוסייה הזו - שכמובן הורכבה מקשות יום עניות ובורות היתה הכנסייה הקתולית. הנשים הוכנסו למנזרים שם חיכו ללידה בתנאים קשים של עבודת פרך והשפלות והעשירו בעבודתן את המנזר, שהיה בית הסוהר שלהן. אחרי שילדו נלקחו מהן התינוקות והועברו לבתי יתומים, חונכו בקשיחות ובתנאים קשים על ערכי הדת הקתולית, והפכו בזמנם חלק מאותה מכונה המשומנת.

הספר הזה מצויין. את ספריו הקודמים של באנוויל "המוקצה" ו"תיק הראיות" אהבתי בהסתייגות: התרשמתי מכשרון הכתיבה הענק שלו, אבל לפעמים התעייפתי קצת מעושר הדימויים ומהמוני התאורים, הרמזים, האיזכורים וכו'. הספר הזה, שנכתב ב 2006 (שנה לפני "המוקצה" ו 17 שנה אחרי "תיק ראיות") אינו סובל מחוליים אלה: הוא כתוב באופן מדוייק, הרמזים אינם הופכים כמו בספרים האחרים לחידון, העלילה מעניינת ותאור הדמויות נפלא. בניגוד לחלק מספרי המתח אין פה דילוג על בניית הדמויות לצורך הגברת המתח. הדמויות עצמן הן חלק מהמתח.

אהבתי אותו מאד. יאהבו אותו חובבי המתח וגם אלה האוהבים סיפורים הכתובים היטב ועוסקים באנשים ובחירותיהם וגם במצב בו "בחירה" היא בלתי אפשרית, המשאירים מספיק מקום לדמיונו של הקורא ולא מזלזלים באינטליגנציה שלו. .

בגדול, ספרי מתח נחלקים לשני סוגים: אלה שעומד במרכזם בלש המנסה לפתור תעלומה, ואלה שמביאים תעלומה נטולת בלש. ספרי המתח הבלשיים עצמם נחלקים לשני סוגים עיקריים - אלה שעומד במרכזם בלש שזה מקצועו העיקרי (בין אם בשורות המשטרה ובין אם הוא בלש פרטי), ואלה שהבלשים במרכזם הם חובבים אולימפיים, שעושים זאת מטעמי סקרנות וחוצפנות גרידא. בעוד שהבלש המקצועי הוא לרוב אדם מריר שחי בגפו ופוזל לעבר הטיפה המרה, הרי שלבלשים החובבנים אין מאפיינים ברורים כל כך. בלש חובבן יכול להיות גבר או אישה, צעיר או מבוגר, רווק או בעל משפחה, מובטל או בעל מקצוע. הוא גם יכול להיות אדם מריר שחי בגפו ופוזל לעבר הטיפה המרה.

ובכן, מר קווארק הוא גבר בגיל העמידה החי באירלנד, הוא אלמן החי בגפו ובעל קירבה כלשהי למשפחתה של אשתו המנוחה. אל שרה אחותה שבה היה מאוהב למעשה, אל מאל גיסו ואל פיבי בת העשרים שהיא הבת היחידה שלהם. הוא פתולוג במקצועו, ופוזל אל הטיפה המרה. וכמו כל בלש חובבני, הוא סקרן וחוצפן. הפעם הסקרנות מתעוררת כשהוא נתקל בגופת אישה צעירה שאת תעודת הפטירה שלה גיסו שיפץ, ובדיקה מעמיקה יותר מגלה חוטים שהולכים ונקשרים המתחברים לכדי מזימה בינלאומית הקושרת גם אותו בכבליה.

להבדיל מהביקורות המשבחות לספר שנכתבו לפני, בעיני הוא היה כבד מאוד, עגום מאוד, וקשה לקריאה. בעוד העלילה מעניינת ומרתקת, גם אם צפויה למדי, הרי שהדמויות דוחות. בזו אחר זו מעמיד הכותב לפנינו דמויות לא נחמדות, לא נעימות, כאלה שנחשפות במלוא קטנוניותם, יצריהם ותאוותיהם. מה שאני מחפשת בספרים אלה נקודות חיבור לדמויות שבהם. מי שאחראי על חיבור הדמויות הוא מחבר הספר, ואבן הבוחן שלו היא אם הוא אוהב את הדמויות שיצר. בספר הזה דומה כי המחבר שונא כל אחת ואחת מדמויותיו. הוא נותן להן להאיבק בסופה, להתבוסס בשלג ובבוץ, לעשות את כל הטעויות האפשריות, ולסיים את חייהן בבדידות ובעליבות.

גם הספר הזה, כקודמו, יחזור אחר כבוד לספריית התחנה ממנה נלקח.

שאחד בא עם לנדרובר דיסקברי לחתוך אותי אפילו שאני יודע שבטח לא מגיע לו בלי שאני שם לב אני עושה לו כבוד. אם אותו אחד היה לו קורולה והיה מנסה לחתוך אותי ככה לא היה לו סיכוי אפילו שהיה בן אדם טוב והיה ממהר כי האמא שלו התקשרה שלא מרגישה טוב וחייב לקחת אותה למיון.
נראה לי הרבה אנשים ככה יעני רואים משהו מכובד ישר חושבים שזה יש לו זכות איפה שאצלם אין. אם יוצא שאחד כזה מגיע איפה שיש תור והוא בא ככה מלובש עם חליפה שכולם רואים שזה מפירמה אלף אלף אפילו שילך ישר להתחלה יצעקו עליו? מה פתאם.
כמו שהיה פעם תוכנית ויסקונסין. גיסתי שתחיה היא בעלה מת שהיה צעיר לא עלינו השאיר אותה עם שני ילדים. היתה רוצה לצאת לעבוד אבל מה ההבטחת הכנסה שקיבלה יצאה יותר מהמשכורת אם היתה עובדת. רק שעשו את תוכנית ויסקונסין שלחו אותה אצל חברה שתוציא אותה לעבוד. אלה הביאו לה עבודה כל יום משעה שבע בבוקר. לא עזר לה שאמרה להם שיש לה שניים קטנים שלא יכולה לעזוב אותם לבד בבוקר. אמרו לה אין בעיה את מסרבת. אמרה להם כן למה לא היתה לה ברירה. אמרו לה בסדר עכשיו שני חודשים את לא מקבלת כלום שסירבת. הלכה לרווחה לא עזר לה כלום ואלה החברה קיבלו עליה כסף למה שהביטוח לאומי לא צריך לשלם עליה. וואלה לא יודע מי החליט על זה אבל בטוח זה אנשים שאם היו באים לחתוך אותי הייתי עושה להם כבוד אפילו שלא מגיע. שאלה אנשים יעני מכובדים רק מה חושבים שיודעים יותר טוב ממך מה טוב בשבילך אז עושים מה שבא להם בראש יעני בשבילך. אם בסוף יוצא שהלך עליך יגידו לך כמו שאמרה ההיא מהרווחה שגיסתי הלכה אצלה אמרה לה את לא רואה את התמונה הכוללת. מותק אין לי זמן להסתכל. זה מה שענתה לה.

עכשיו פה בא סיפור לגמרי אחר שזה בכלל באירלנד איפה שחשבו שילד אם יש לו רק אמא עדיף שיקחו ויעשו איתו משהו אחר אבל אני יש לי זמן אז מה שסיפרתי זה מהתמונה הכוללת.

החטא ועונשו או צחוק הגורל או אירוניה אם תרצו.
הכותרת ״אירלנד: התגלה קבר אחים של 800 תינוקות״ הופיעה בעיתון יום אחרי שסיימתי את הספר . . . מעניין.
ניחשתם נכון, עלילת הספר קשורה בתינוקות ובאירלנד או אולי דוקא באירים.
״שגיאות קטנות״ הם תינוקות שנולדו לנשים צעירות ש״סטו מדרך הישר״, בטעות, בשגגה.
מסתבר שבאירלנד של שנות העשרים עד השישים של המאה הקודמת עלו בגורלם של התינוקות האלה דברים שונים ומשונים.

הספר מספר על פתולוג בבי״ח אירי שדחף, אולי מסוכן, גורם לו לנסות להבין מדוע מכר ותיק שלו, רופא מילד באותו ביה״ח, מגלה התעניינות יתרה באחת ה״מטופלות״ (גופות) שלו.
מכאן העלילה מסתבכת, אולם לא מדובר בסיפור מתח קלאסי, למרות שכך נדמה לאורך רובו של הספר, שכתוב מצויין אבל משהו במתיחות דועך בו לקראת הסוף והופך למנה של מרור או אולי של מוסר השכל.

מומלץ אבל רצוי לא לצפות לספר מתח קלאסי מכיוון שאז עלול הספר להיתפס כסוג של אופרת סבון ולאכזב.

כך צריך לכתוב ספר מתח
דמויות בעלות עומק, לא מקרטון.
עלילה שנפרשת לאט לאט.
אין יכולת לדעת מי הטבים ומי הרעים עד הסוף.
בקיצור ראוי לקריאה.

כמה רוע יש בעולם. כמה!!

כמה סבל קיים בעולמינו , כמה חוסר צדק!!!

בכל מקום על פני העולם ישנם אנשים החיים ומתפרנסים מרוע לשמו.

בכל מקום אנשים עושים שגיאות בחיים , מי העושה שגיאות קטנות , ומי גדולות הרבה יותר.

ומכל שגיאה שאנשים עושים/יעשו יהיה מי שימנף זאת לתועלת אישית.

וגם כאן בספר יש את אלה העושים שגיאות.

נוכחתי לדעת בהמון ספרים שישנו מין קו משותף לגיבורים שונים בספרות.

הגיבורים : שוטרים/ אנשי רפואה ופתולוגים / בלשים / אנשי רוח - לרוב הנם אנשים מיוסרים , אנשים שמעדיפים בדידות , רובם

גרושים או אלמנים או כאלה שעזבו או נעזבו מקו יחסים זוגי.

גיבורים פגועים בגופם או עם נפש מצולקת , רובם דווקא בוחרים במקצועות השירות הציבורי אשר מקדישים את הוויתם למען הזולת

והפרט. לרוב עם לב זהב ויושר פנימי רב. ודווקא בהקבלה מנוגדת לכל זה הם נשארים בדרך זו או אחרת לבד.

גם ספר זה לא שונה בקו עלילתי בו הגיבור הנו פתולוג , אשר עשה בחייו שגיאות רבות , התאהב באישה הלא נכונה , אדם אשר עשה

עבודה שרובינו מעדיף להדחיק מסיבות רבות , בעל סקרנות עניפה כלפי סביבתו , אך בחייו האישיים גרם להרס עצמי אדיר.

גיבור שהתמכר לטיפה המרה , דבר שהייתי מייחס בכלל לתרבות האירית( ויסקי , בירות ובתי מרזח הפעילים משעות הבוקר המוקדמות).

ושפחד ופוחד להתמודד מול השדים המרצדים כל העת בחייו המורכבים.

בכלל לידיעה כללית העם האירי הוא שיאן העולם בכמות הנפשות של הגינ"גים. והרי הגינ"גים נחשבים טמפרמטניים בכל רמח איבריהם.

ולי בחיי יש סיפורים רבים מספור עם הטמפרמנט הגינגי של נשים ושל גברים. איזה פתיל קצר...... וואי וואי....

הספר דן בקוורק , פתולוג המכור לטיפה המרה , העובד בבית חולים בעיר דבלין עם חבר שהוא כמו אח. מל שגם הוא רופא שעובד

בניגוד גמור לקוורק. מל הנו רופא מתחום המיילדות ונשים , קוורק עוסק בנתחית גופות. באחד הימים מל מגיע לפתולוגיה ועוסק

ברישום פרטים של אשה בשם כריסטין פולס , מה רבה הייתה ההפתעה של קוורק בכך שמל בכלל הגיע ונכנס לפתולוגיה ועסק בדבר שהוא

התחום הבלעדי של קוורק.

מרגע זה מתפתחת עלילה קודרת ואפילה וברגע שקוורק מבין שנעשים פה דברים שאינם כשרים בעליל , הוא מחליט להכנס לעובי הקורה

בכדי לנסות להבין מה מתרחש כאן מתחת לאפו. ככל שהוא מעמיק בחקירתו , הוא מקבל סימנים ברורים של כוחות עלומים שיעשו הכל

בכדי לעצור את הניסיונות שלו לדחוף את אפו למקומות שאינן רצויים , עד מהרה מגיעה סכנה אמיתית ומוחשית לחייו.

ככל שהוא מעמיק בכך הוא מגלה דברים שמהממים אותו באופן כה חזק שהוא מבין שכל סביבת חייו היא שונה לחלוטין ממה שחשב שהן

הלכה למעשה. ספר בנוי היטב , מושך עין , מדביק אותך לכסא וגורם לך להפוך דפים בספר עד שבצער רב הם מסתיימים להם.

אני חייב לציין שהוצאת עם-עובד מנפקת ספרים למופת!!!!!

ספר מעולה, מאוד אהבתי וקראתי בנשימה אחת. הספר מאיר את אחת התופעות הפחות סימפטיות באירלנד, תופעת התינוקות הלא רצויים הנולדים לאמהות צעירות לעיתים רבות לא נשואות וה"טיפול" המוענק להם עי הכנסיה. מי שראה את הסרט "האחיות מגדלנה" העוסק בנערות שהרו ומוכנסות למנזרים קודרים ומועסקות שם בעבודות שחורות ומדכאות וכמו כן מדוכאות עי הנזירות הקפדניות - מקבל לידיו ספר העוסק בהברחת תינוקות איריים ("שגיאות קטנות) למנזר אירי בארה"ב שם מגדלים אותם אצל משפחות קתוליות במגמה להופכם לאחר מכן לקאדר של כמרים ונזירות. כל זאת תוך תיאור משפחה מורכבת וכרומן בלשי לכל דבר. מומלץ מאוד!

שגיאות גדולות

בין 'סיפור קטן ומלוכלך' רוני גלבפיש ; עורכת הספר - נעה מנהיים ; הוצאת זמורה ביתן
לבין 'שגיאות קטנות' של בנג'מין בלאק ; תרגום - סמדר מילוא ; הוצאת עם עובד

רוני גלבפיש כתבה ספר אודות איתן האיש היפה, המסתיר בעברו סוד שהוא סיפורו שלכאורה קטן ולכאורה רק מלוכלך. למעשה, כמובן, הסיפור אינו קטן ואינו פשוט. חליצת הפקק המשחררת את שדי העבר מתרחשת כאשר איתן יוצא לריצתו הקבועה בפארק - סוטה, תרתי משמע, ממסלולו ומוצא את מורן, נערה שנאנסה. מכאן מתחיל הילוך חייו להשתבש - לכל מישוריו - בעבודה, בביתו עם עם אשתו נעמי, עם חברו הטוב רון, עד החשיפה של אותו הסוד המשבש את יציבות אורחותיו. עקב בצד אגודל נחשף איתן בתוכו אל פעירת הזיכרון ומתחקה אחר עקבותיו כדי להביא לתוכו תשובה אחת, מוחלטת. זו אינה מגיעה. וכך, עם סיומו של הספר - חוזר איתן בשאלה לביתו, הוא ינסה לשוב אל תוך חייו - חסר, לאחר ליקוי המאורות הגדול.

בנג'מין בלאק כתב ספר אודות קוורק, רופא פתולוג בבית חולים בדבלין, המתוודע אל שיבוש סדרי עולם החיים והמתים. בעברו של קוורק סיפור מגיח ונוגח והוא מהדהד בו ואותו מבעד לשיכרון ולפיקחון. חליצת הפקק המשחררת את העבר לתוך ההווה מתרחשת כאשר קוורק מגיע למשרדו שבחדר ניתוח המתים ומבחין שם בגיסו מל המחביא בפניו את אשר יתברר כתעודת פטירה של כריסטין פולס. אלא שתעודת הפטירה המזוייפת עתידה לחשוף שחיתות הבוצעת את המוסר, מערערת ומטלטלת את השאלות היקומיות אודות טוב ורע. עם סיומו של הספר חוזר קוורק בתשובה לביתו, למפקח המשטרה - חסר, לא מוחלט, בעל קלקול ותיקון כאחת.

שני הספרים שונים האחד מן האחר, ברור שכך.
אלא שהנגיעות הפנימיות של הסיפורים משיקים זה בזה -
כיצד מתבנת העבר את חיי ההווה, מה הם הדפוסים שהאדם מוכתב בידיהם - מתי הוא מנסה לשבר ולנפץ אותם - ואם כך, מתי הוא צולח ומתי נכשל.
מהו טוב ומהו רע, וכיצד לא באמת ניתן למתוח את קו המיגדר בשם הצדק, ומה בין הצדק לבין המוסר.
מה הם ערכי המשפחה - כפי שפונקו על ידי המסורת, הדם הסמיך ממים.
מה הן הגדרות המתחם החברתי המביא לידי התנשאות ויוהרה, ומתנגש עם החמלה והאנושיות.
והמחילה, הסליחה והחסד - מה משמעותם בתוך מארגי חיים ומשרעת התרחשויות רגעי היום-יום.

לו הייתי חוקרת ספרות או מתמחה בספרות השוואתית, בוודאי הייתי יכולה להרחיב את השפעתה של התרבות, ההיסטוריה, המבנה הפוליטי והחברתי כפי שהוא משתקף בדומה ובשונה בין שני הספרים.
אבל, אני לא.

כאן, רציתי רק להביע את הפער בין ספרות טובה לבין ספרות פחות, פחות טובה.

'סיפור קטן ומלוכלך', הוא ספרות פחות טובה.
עצם הסיפור - צפוי עד כדי עייפה. מרגע שמוצא איתן את מורן, כל כך ברור מה יהיה אותו 'סוד' שיילך וייחשף - אין הפתעה ואין השתאות. ולא שספר צריך לעגן עצמו לתוך הפתעה. אלא שסיפור המכוון לחשיפת עבר מראש, מצהיר על חידה, על מסתורין שיתגלה, לא יכול להרשות לעצמו להיות כל כך מובן מאליו.
דמותו של איתן, ודווקא ככותב בגוף ראשון, מספר, אינה אמינה. לא יכול להיות שאיש ישראלי, שלאורכו של כל הספר, אינו מבין משפטי חכמה הנאמרים לו, למשל, מנעמי, יחשוב, ידבר ויכתוב בדימויים, במטאפורות ובאנלוגיות של סופר. מידי פעם נשאל איתן על ידי המדברים עמו, אם הוא מבין, אם אין לו משהו לומר על, אם אין לו משהו חכם לומר על, והוא משיב שלא. הוא נאנח שלא. הוא אומר כי אינו מבין. מידי פעם - הוא וסובביו מתלוננים על השטחיות של פניו - אלה הגלויות היפות כדי פוסטר ואלה הנסתרות השטוחות כמוהו, וזהו המספר היכול לכתוב - 'לשוני רכה ופועמת' ? זהו המספר הניחן ביכולת תיאורית -'ידעתי שהיישוב השתנה, ראיתי את השינויים בכל ביקור אבל עכשיו גיליתי שגם שוליו נמחקו, שכמו הווקמן ההוא שאיננו, כמו הנער ההוא שאינני, גם זכר השבילים נמחה על ידי בנאים ומעצבים, ואני נהדפתי אל תוך היישוב ואל המדרכות הקשות, מתוסכל, אפילו לגרגרי החול יכלה תנופת הפיתוח' ? וכך הייתי יכולה להמשיך ולצטט לאורכו ולרוחבו של הספר.
מה שמיד מעביר אותי ללקות נוספת, ואולי לא נוספת, אולי מכורח כך - הדימויים, האנלוגיות המטפורות - כל כך גלויות. החיבורים הפנימיים המוצפנים בסיפור ועושים לתוכו נגיהות מפליאות, הצירים המרכיבים במלאכת צירוף והתכה את שילדיות הדמויות, הזמן, ההתרחשויות, הרבדים המתעבים ומידקקים, החשופים עד שקיפות והמעוגלים עד מיסוך - כל אלה אינם ואינם ב'סיפור קטן ומלוכלך'.
מעברי משלבי הלשון בספר מעוררים שאט-נפש. ממשלב לשוני יומיומי עמוס עגה למשלב כמעט פואטי- 'חציתי את כיכר פיקדילי ותעיתי אל גרין פארק המשמים, שבאותו שבוע היה מנוקד באנגלים עירומים למחצה, נרגשים לנוכח הביקור הנדיר של קרני השמש. כשהגעתי הם היו כבר אדומים, אדום מגונה כמו של איברים פנימיים, לב או כבד או שפתיים פנימיות של כּוּס'. ועוד תיאורי סקס, ועוד תיאור סקס. ואז, עוד תיאורי סקס.
(ובבקשה לא להסביר לי עכשיו עד כמה הסקס והאסוציאציות מקושרים לנושא, ובכלל רחמיי למי שעדיין מאמין כי אונס עניינו סקס. ואולי זהו החטא החמור מכל, השגיאה הגדולה באמת של גלבפיש)
מיעוט הדמויות, נעות במילימטרים ספורים בתוך עצמן, לא מעניינות, לא מתרחבות, לא מדברות למרות אינסוף שיחותיהן.
אזי כן, 'אי אפשר להניח את הספר מהיד', קראתי תשבוחות נלהבות. ועדיין איני מבינה כיצד ספר שלא ניתן להניח ממנו הוא עדות לאיכותו. להיפך - כל כך הייתי רוצה שיהיה אפשר להניח את הספר, ולו לרגע. להיעצר כי משהו היה מעתיק נשימה. לבחון את המרצף היפה שנוצר בין עמוד חמש, נניח, לבין עמוד מאתיים, להתפעם מתובנה מהודקת שמנקרת ומנקבת את התובנה הקודמת, שסותרת ומסטירה להבנות אחרות. 'אי אפשר להניח את הספר מהיד', ובו ברגע שהסתיימה קריאתו הוא נעלם.
כך יוצא ששם הספר האמור ליצור מתח ומשחק עם תוכנו, מעיד על כתיבתו - סיפור קטן. ספר קטן.

בנג'מין בלאק יוצר את קוורק כהֶלֶך ביבים. אלפי גון הופכים להיות בני לווייה אמיתיים למעשה הניתוח המדוייק ההופך לפוסט-מורטם שעורך קוורק, לא רק לאנשי המתים, אלא גם לזכרונותיו הקבורים. שתי קומות מתחת לפני הקרקע נמצאים חדרי הפתולוגיה - כירידה מרהיבה אל השאוֹל המאופק של קוורק, אל הגיהינום המתוח שבין הילוּדים לבין הגוויות. קוורק מהדק אל אדי הוויסקי את האדיקות הדתית, העיוורת, בפיקחון מר, צורב, עייף ומרוסק. תגיות המוות שנועדו ליצירת סדר מדקדקות את הכאוטיות של שארי-הבשר, שאריותיהם ושייריהן.
הניצוח של בלאק על המקצב הפנימי של הספר מעוררת תימהון לנוכח סגולת הכתיבה. מי אשר הקשיב לרקוויאם של מוצרט, יכול להיווכח כיצד תו אחר תו נפרש הסיפור - פצע ומכה וחבורה טרייה בתוך עיצבוֹן המתחבר לתוגה חובקת כל.
ואותם זיכרונות קבורים, מעקצצים את העור באימה שבלאק מותיר אותה מדודה. לא משתלחת, אבל פורעת לאט והיטב את הסיוטים של אלה אשר לא נתברכו בתמותה אלא טעיותיהם ממשיכות להחריד כאדוות חסרות רגיעה את הנשימה החנוקה.
ואין מוצא. בלאק מנכיח את קוורק אל מול השגיאות, ואין שגיאות קטנות, אינו מוחל, אינו סולח, אינו מכפר. רשת צפופה של משכנות עוני מקבצי אהבה בהיכלי מי ששמו עצמם אדוני הבריאה וההרס.
זרועותיו של החוק, (ושל מי החוק, בכלל) נשלחות מדבלין לבוסטון, מנסות ליצור היקף משורטט של עוול, שהוא ממילא אל-מקום. זרועותיהם של פורעי החוק מנסות להיות נטויות כלפי חסד האי-מהות מקיפים עורלת לב שהיא אל-זמן. וכך, לוכד בלאק את הרגעיות הנצחית במערומיה - ואלה, יפים וכעורים, אכזריים וחכמים, אנושיים. אנושיים.

בנג'מין בלאק ידע ליצור את החומר הבסיסי, המהותי, ש'סיפור קטן ומלוכלך' חסר אותו. אצל בלאק האפילה מתמצקת והופכת להיות, כפי שכתבתי, אינספור גון - בצבע אחד, אינסוף מסווה - בדמות אחת. קויי רישום בציור אחד. כדי כך נמסכת זו עד כי ניתן לגעת בה - הצֵל, הצללים, הזוהמה, מתקערים לכדי ממשוּת, מתכדרים למעטפת הלב. אין כעס - הכעס, כך למדתי, הרבה פחות מעניין מההילה שנוטים ליחס לו, אין צדקנות מרודדת, זו שכל כך מאפיינת את דמויות 'סיפור קטן ומלוכלך', אך ישנו זעם חודרני, מלפית. וישנו ייאוש. ובמקום אגן ירכיים העולה ויורד כל כך הרבה פעמים בספרה של גלבפיש, ישנו אצל בלאק אגן רחצה ההולך ומתמלא בשלוליות הפרשות המשקפות את חריצי וסדקי חורקנוּת נפש האדם.

את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד. אי אפשר - אבל חייבים. 'מגי נראתה כמו המכשפה בסיפור אגדה, שחוחת גו וכמושה, בעלת חוטם מעוקל וקן סבוך של שיער בצבע הפלדה; אפילו צחוק מקרקר היה לה, בפעמים הנדירות שצחקה'. ואז אתה רוצה לעצור. לגעת באותו שיער, להעביר קצות אצבע על החוטם המעוקל, להתהדהד בצחוק המקרקר, למשוח קווים בין מכשפות של סיפורים שכבר הכרת לבין מגי.
'קוורק נמנה עם המעטים שהשופט הרשה להם להיכנס לחדר הזה. עוד בהיותו נער פראי למחצה אחרי השנים שעשה בקריקליאה ניתנה לו גישה חופשית למאורתו של השופט, ולא שעת אחר צהריים חורפית אחת, לפני שהוא ומל יצאו ללמוד בפנימיית סנט אידן, רבץ לו פה, על אותו כיסא עצמו, ליד אש של פחמי אבן מעורמים שהיתה דומה בדיוק לזו, ועשה את שיעורי הבית בחשבון ובלטינית בעוד השופט, שאז עדיין היה פרקליט, יושב אל שולחנו וכותב סיכום משפטי'. ואתה רוצה להתיישב באותו החדר, באותה הכורסא, ולדעת, מה לעזאזל התרחש שם בקריקליאה, ואיך קוורק ומל היו קרובים, או רחוקים, ולמה לשופט אין שם. ורק בסוף הספר אתה יודע למה החדר המרשים הזה, 'הדרגש הישן המחופה עור, שולחן הכתיבה העתיק...' הוא מאורה.
את הספר 'שגיאות קטנות' אי אפשר להניח מהיד, כי גם לאחר סיום קריאתו, אתה חייב להתחיל לקראו שוב. הוא לא יכול להתיישב במדף הספרים, כלאחר יד, והלא כך הוא עם ספרות איכותית וספרו של וויליאם בלאק הוא ספרות טובה.משובחת.

קראתי את הספר הזה עקב המון ביקורות טובות עליו.
אני חייבת לומר שדי התאכזבתי מהספר. לא ממש התלהבתי ממנו כמו שחשבתי שאני אהיה.
העלילה מאוד מעניינת והספר כתוב טוב אבל אישית לא חשתי חיבור לספר.