פעם שאלתי את אבי(ששירת בכמה ממלחמות ישראל בסדיר ובמילואים) אם ראה פעם מישהו מת בצבא, הוא גיחך ואמר שברור שראה ולא פירט.
כשקראתי את הספר הזה נזכרתי בגיחוך הזה של אבי ובחוסר הפירוט שלו. גם פאול גיבור הספר, כשנמצא בחופשה מהמלחמה(מלחמת העולם הראשונה), לא מצליח להביא את עצמו לספר לאף אחד מקרוביו מה עובר עליו בחזית. הבנתי שמי שנמצא בחזית לא באמת יכול לשתף את הדברים שהוא חווה שם עם מי שבעורף.
כי אנחנו פשוט לא יכולים להבין ולהכיל ובאמת לקלוט. הספר הזה גרם לי להבין כמה זו פלנטה אחרת להשתתף במלחמה, פשוט עולם אחר, שבו בכל רגע אתה יכול למות. לעתים בהגנה הירואית כדי להציל חבר שנפצע ולפעמים פשוט סתם כי לא הספקת לשמוע שפגז מתקרב לכיוונך.
הספר מתאר את שירותו של פאול ונסיונותיו לשרוד איכשהו פיזית ונפשית בתופת שנקלע אליה. הספר מתאר יפה ובצורה נוגעת ללב רעות ואחוות לוחמים.
במהלך הקריאה נמלאתי הערכה גדולה כלפי כל מי שמשרת בצבא בתפקידי לוחמה, על כל מה שהם נותנים מגופם וגם מנפשם.
ספר חובה לכולם, ובמיוחד למקבלי החלטות צבאיות.

הפוגה בחסות הקורונה. בעת סכנה עולמית (כביכול), ברור לכל כי מלחמה אנושית היא מותרות. אולם תכף היא תשוב כאילו מעולם לא עזבה. במערב אין כל חדש, וגם לעולם לא יהיה.

הסיפור מגולל את קורותיו של פאול בוימר, צעיר גרמני בחזית מלחמת העולם הראשונה. אנו עדים ללחימתו לצד חבריו כנגד אויב בלתי נלאה, כנגד יצר ההרס העצמי של האדם.

רמרק, פליט מלחמת העולם הראשונה, מיטיב לעורר אמפתיה כלפי דמויותיו. כלל לא ברור או חשוב עבור איזו מולדת הן נלחמות, כנגד מי או מתי. בכך הופך רמרק את סיפורו לעל-זמני ואוניברסלי, ורלוונטי לכל עת.
רמרק מתאר דיוקן גרפי, מדויק וכן של ההוויה האנושית בלב המלחמה. הפרקים חולפים כמו הבזק פצצת תאורה, במהירות ובמאבק אחר נשימה.

אין בידי לתאר עד כמה התרשמתי מהספר, מתעוזתו, מסגנונו וממסריו.

בסופו של דבר, אין זה סיפור של יחיד או קבוצה, של בוימר או רמרק, זהו סיפורו של הדור האבוד, יציר בריאתו של כל מלחמה.

חמישה כוכבים,
ספר חובה.

במערב אין כל חדש.
אין חדש תחת השמש.
הכול הבל הבלים. המוות ימשיך לתת אותותיו בכולנו.
מלחמות הן דבר שבשגרה גם בחלוף השנים.
תקוות המתנפצות לאכזבות עמוקות באבחה אחת ונקברות באדמה יחד עם הנופלים שלעולם לא ישובו.
במערב אין כל חדש ומלחמות ימשיכו להתקיים כפי שהמשיכו תמיד. זה ככל הנראה טבע האדם והוא טבוע בו כמו הד.נ.א

ספר זה קראתי לאט לאט, יונקת כל מילה בניחותא, לא בחיפזון, בשיקול דעת וריכוז רב הנדרש לספר שכזה, הצובר בתוכו כה הרבה, קשה רגשית וקשה מחשבתית כאחד, מטלטל ולא נותן מנוח, בעודי מרשה למילים המרטיטות לאחוז בי ולהתנקז אל תוכי כמי גשם קרירים אך לא מן הסוג המיטיב, המרענן, אלא המזוהם והמחוספס שדובק בעורך יממות רבות וגורם לגרד בלתי נסבל.
בניגוד לספר "ספינות טרופות" שקראתי במהרה, שטף המילים קצף ושצף בתוכי, מבעבע כמי סודה הניתזים אל על. לא מרפה ממנו במשך שעות ומחשבה אחת בתוך ראשי: להגיע לסוף. הסקרנות הרגה אותי מהו הסוף המדובר שהפתיע רבים.
אולם, כאן הסוף ידוע מראש. כאן התוכן הוא צפוי מתחילתו ועד סופו. מלחמה. הרוגים רבים, פצועים. אווירת מלחמה לתפארת, עם ניסיון מלאכותי של החיילים לחוש תחושת אופטימיות בכאוס הגדול השורר בזירה, אופטימיות שהרגישה לי מאוסה ומלאכותית ואיך לא? כשהתופת מבצבצת מכל פינה. לא מניחה לך לנוח ולהירגע על זרי הדפנה, קשה מאוד להאמין לתקווה שהם ישרדו ועוד בחתיכה אחת שלמה.

התקופה המדוברת היא מלחמת העולם הראשונה מנקודת מבטו של צעיר בשם פאול בוימר, בן התשע עשרה שנלחם יחד עם חבריו, במדיהם המרופשים מבוץ, בחזית נגד אויבים רבים: הצרפתים, האנגלים והאמריקאים.
אף על פי שמדובר בספר מלחמה שהמלחמה מן הסתם תופסת חלק נכבד מעלילת הספר ולמרות המיומנות שפאול ורעיו מסגלים לעצמם ככל שהחודשים בזירה חולפים, ניכר שאין זה מקומם של החיילים שם. שהם אינם מוכנים באמת לבאות למרות שלל ההכנות הנדרשות וההתעללויות מצד הממונה עליהם שהחמיר עימם אף יותר וחישל במובן מסוים את רוחם הבתולית, התחושה היא שהם נתלשו מחיקה המחמם של האם והושלכו אל עולם בלתי ידוע, מעורר פלצות ומסויט שאינם מוצאים בו יד ורגל. משחקים משחק של גברים בוגרים בדמות ילדים, הגדול ממידתם בכמה רמות.
הם אוחזים בנשק בעל כורחם.
הם יורים רימוני יד בעל כורחם.
בוהים סביבם וצופים מן הצד בנפילת חבריהם בעל כורחם,
ויודעים עמוק-עמוק שתורם אומנם טרם הגיע אך זה סך הכול עניין של תזמון, וגם הוא יגיע במהירות הבזק, איש איש ושעתו, בין אם זה מוות בזירה עצמה ובין אם בבית החולים מתוך אוזלת יד של הרופאים שכל רצונם בפינוי העומס הניתך עליהם, וכל מה שנותר להם לעשות הוא להמתין כי גורלם אחד הוא. רעים למלחמה, להאיחזות בחיים וגם למוות.

אף על פי שקראתי את הספר באיטיות מחרידה, הוא ריתק והימם אותי. הוא הלך עימי ימים רבים. התעכבתי על משפטים רבים פעם, פעמיים ואף שלוש, מסמנת ללא הרף ומשננת אותם בקפידה. ולמרות שלא שירתתי בצבא הרגשתי שהספר מאפשר לי צוהר אל העולם הצבאי, הקשוח, הלא הוגן. הכל כך גברי ויצרי הזה. שלא רק המלחמה עצמה אשמה במותם של חיילים רבים אלא בתי החולים הצבאיים עצמם. שמפקירים חולים רבים ומעניקים להם טיפול רעוע שבסופו של דבר גורר את גסיסתם. גסיסה שאולי היה ניתן למנוע.
כל הספר הזה בעבע כמרקחה, כל כך הרבה מוות וכאב ורעות. ילדים צעירים שלא התחילו את חייהם ונאלצים להתמודד עם הנורא מכול. כיצד יצליחו להמשיך הלאה בחייהם? לבנות קריירה מופארת ולהקים משפחה?
פעם אחר פעם חוזר על כך הגיבור הראשי, שהוא למעשה בורג קטן המצטרף לברגים קטנים אחרים במערכת כה גדולה, ואומר במפורש שישנו הבדל גדול בין החיילים הצעירים למבוגרים. למבוגרים יש חיים משלהם, משפחה ועבודה ולצעירים? אומנם קיים התא המשפחתי העוטף והמאחד אך הוא אינו חזק דיו בכדי לא לגרום להם להתפזר לכל עבר כנוצות ברוח.
והזכרונות משדה הקרב, משדה הקרב שברגע האמת כלל לא מטרידים אותם כתוצאה מעודף האנדרלין, ורק בלילה בושכבם או רגעים מספר לאחר מכן, מחלחלים בהם המאורעות, המראות הקשים של קטועי גפיים, מרוטשים, חלקי איברים מיותמים השוכבים על האדמה וזעקות. זעקות שבר, גניחות, חרחורים ושיגעון.
חודשים רבים על גבי חודשים עושים את שלהם והסופר מתאר כל פרט קטן שבקטנים, לא מחסיר בפנינו שום דבר מן הזוועה. והתיאור המפורט והמחליא הוא זה שעושה, בין היתר, את הספר לאיום כל כך אך בה בעת לנפלא.
הוא לא מייפה את מה שאין לייפות. הוא מעביר את הדברים כהוויתם. גם אם תיאורם של הדברים גורם לאגרוף בבטן והחסרת פעימת לב מספר פעמים.

ספר קודר וטיפת אופטימיות דלה אין בו אך נפלא וחשוב באותה המידה בדיוק. מסמך שלא נס ליחו והוא אקטואלי גם לימינו. מסמך שהלוואי שאנשים רבים ככל האפשר היו קוראים בו, בתקווה שאולי זה היה מזיז בהם דבר מה, גורם להם להבין שמלחמות אינן הפתרון. הספר הוא פצפיסטי במובהק אך הפצפיזם כאן הוא הגיוני ונחוץ. הרג חיילים רכים, בתחילת חייהם, הוא כה מיותר. גם אם הצד הגרמני הוא האשם, היה ניתן להגיע למגעים בדרך אחרת. מדוע הרג? זו גם שאלה שאותה מערב הסופר בספרו, באחת משיחות החולין שעורכים החיילים מתוך שעשוע.
מעבר לכך, ניתן להציב במקום החייל הגרמני הצעיר, הצנום, בעל החזות הילדותית ופלומת השפם הדקיקה, שרבים מהם החלו להתגלח אי-שם בין הפגזים והפצועים, המנסה לשוות לעצמו מראה חסון וגברי, חייל ישראלי, שינק את מיץ הפטריוטיות מחיתוליו, מבית הספר, ועד מהרה כי הדברים אינם כפי שהם נראים, כפי שסופר להם.
בקלות יכולתי להניח במקומו את אבי, או את אחד מדודיי ואפילו בני דודיי, כולם שירתו בצבא כחוק ועברו מלחמות ומבצעים שונים, ולבחון אותו מהפן האישי כי על אף העובדה שספר זה עוסק בתקופה ומדינות אחרות אך מלחמה היא מלחמה ומוות הוא אותו מוות וגם אם התחמושת והכלים משתנים, משתכללים, מטרתם אחת- הריגה.
והשאלה הגדולה ששאלתי עצמי בתום הקריאה, בשורותיו האחרונות של הספר: האם במצב הנתון, בו התמודד פאול והתמודדו חבריו, האם המוות אינו הפתרון הנכון? האם הרצון לחיים הוא אכן מעשה אידאלי ובר דעת? האם חיים כאלה אינם מוות יותר מן המוות עצמו? כאשר אתה מרוסק, פגום הן גופנית והן נפשית ואימת המלחמה מאיימת עליך גם כאשר היא מסתיימת וחולפת לה כלעומת שבאה? הרי הצלקות לא מתגמדות, הן מתרבות וממשיכות לעקוץ ולטרוד את מנוחת הלוחמים שלהגיע לשלוות הנחלה לא יתאפשר להם לעולם?

מי ייתן שמתישהו הספר הזה לא יהיה אקטואלי עוד ואז כבר נבין כולנו שהגענו לימים של שקט ושלווה והבנה הדדית ללא צורך בהריגה וכוחניות. אופטימיות זהירה אך היא קיימת [גם אם מזערית]

* את הספר קראתי בשתי המהדורות. שתיהן טובות אבל את המהדורה הישנה אהבתי יותר. השפה הייתה יותר לרוחי.

גילוי נאות, לא הכרתי את הספר הזה בכלל.
קיבלתי אותו ביחד עם עוד ערימה של ספרים מחמתי על מנת שאתרום אותם.
במקרה התגלגלתי אליו והחלטתי לקרוא.
כבר בעמודים הראשונים הבנתי שאני מחזיק בידי לא פחות מיצירת מופת.
הספר מספר על חוויתו של החייל הגרמני הפשוט במלחמת העולם הראשונה, תיאורי המוות, הרגשות, ההרס.
תרוצו לקרוא!

כל אמא אומרת לילד שלה, כמתוך משאלת לב כמוסה, "כשתהיה גדול לא יהיה כבר צבא כי לא נצטרך". אבל, זה אף פעם לא קורה.
אני אשקר אם אני אגיד שאני לא חושש לפני הצבא. למזלי, אני מתגייס במרץ, אז יש לי עוד זמן לעכל. אחי לעומת זאת מתגייס בחודש הבא, ואפשר לראות את הלחץ אצל ההורים שלי. נראה לי שזה נובע מידיעה הורית פנימית, שהם לא יכולים להשפיע ולשנות. שזהו, אי אפשר לגונן עלינו יותר מהעולם, אי אפשר להתקשר למורה להתלונן למה הושיבו אותי ליד הילד עם הכינים.
אבל תנסו להגיד את זה לאמא שלי, שמתקשרת לכל אדם שיש לו קשר לצבא (אפילו אם הוא השתחרר לפני 30 שנה) ומתחננת שיעבירו את אח שלי תפקיד. שדרך אגב, התפקיד שהוא קיבל זה שומר במחסומים, שזה לא תפקיד קרבי במיוחד.

אז כשהגעתי לספר של אריך מריה רמרק, הבנתי על מה הוא מדבר. הבנתי מה זה לאבד את הילדות. הרי פאול בוימר הוא בסך הכול שנה אחת יותר מבוגר ממני. אדם בגיל שלי שרואה אנשים מתים יום יום, גופות מרוטשות ונאלץ לשרוד בתנאי שדה אמיתיים (ולא מה שהחיילים מתלוננים, עיין ערך מחנה 80-"למה אין וילונות במקלחות?"). חבריו לכיתה הופכים לחבריו לפלוגה, ופתאום הזמנים שישבו בכיתה והתלוננו על נושאי הלימוד המשעממים נראים רחוקים כל כך. איפה המורה המעצבן שהיה עוקץ אותם כל היום? הוא התגייס למילואים, ותראו תראו, עכשיו המפקד שלו הוא אחד מהתלמידים שהוא נהג לאמלל.

היופי בספר, ולדעתי הסיבה למה הוא הפך לרב מכר בינלאומי, נעוצה בכתיבה של אריך מריה רמרק. הוא לא מייפה את המציאות. הוא לא אומר "היה קשה אבל הסתדרנו". לא, בכלל לא. הוא כותב את האמת, ובתור אדם צעיר שנאלץ להתבגר טרם זמנו. הוא הפסיק את לימודיו, לא עוד ללמוד למבחנים, להתגנב לפגישות עם בחורות, לצחוק עם החברים בפאב השכונתי. מעכשיו לעלות על מדים ולזרוק רימונים על אנשים בגילו מהצבא האויב, שבעצם אין לו שום דבר נגד הצרפתים או האנגלים. בגלל זה הספר הוחרם בתקופה הנאצית, כי הוא "צייר את מלחמת העולם הראשונה כתבוסה גרמנית". ובכלל, כשקוראים בספר שוכחים לרגע על איזה צד מדובר- להזכירכם הגרמנים היו "הרעים" בסיפור הזה. אבל קריאה בספרו של רמרק משכיחה את המידע הזה, ופשוט קוראים לרגע על אדם צעיר שנאלץ לעזוב את אמו הגוססת ומשפחתו שמנסה להסתדר בזמני מחסור, והכול כדי לצאת לחזית להילחם במלחמה לא שלו, שאין לו קשר אליה ולא מעוניין בה. אחד מהמשפטים היפים ביותר בספר הוא כאשר פאול אומר שאף אחד לא רוצה במלחמה, אבל איכשהו היא קורית.

והספר מסתיים במין חמיצות, כי סופו של פאול הוא לא סוף טוב שכולנו מקווים לו.

"אין איש שהאדמה חשובה לו כפי שהיא חשובה לחייל. כשהוא נצמד אליה בכוח, באריכות, כשפניו ואבריו מתחפרים בה באימת מוות מפני האש, הרי היא ידידתו היחידה, אחותו, אמו, הוא גונח את חרדתו וחובש את זעקותיו בחיק שתיקתה הרותחת, היא קולטת אותן ומשחררת אותו לעשר שניות חדשות של ריצה, של חיים ושבה וקולטת אותו, לפעמים לעד" (עמוד 41).

הספר "במערב אין כל חדש" מאת אריך מריה רמרק (הוצאת מחברות לספרות, 2014) מתאר חוויותיו של חייל רגלים גרמני אחד במלחמה העולמית הראשונה. פרט אחד בין מיליוני בני אדם באחד משני העימותים הכי גדולים התרחשו אי-פעם.

הספר, כפי שניסח המוטו שהקדים רמרק לרומן, מתאר "דור שנחרב במלחמה – גם אם ניצל מאש הפגזים" (עמוד 202). ואכן, כל שורה בו מהדהדת כמשל על הכלל ולא רק כתיאור מצב של היחיד. אין בכך כדי להפתיע, שכן הנושא שעליו כותב רמרק מוכר לו "דרך הרגליים". רמרק גויס למלחמה בשנת 1916 ובשנת 1917 נשלח, כלוחם ברגימנט חיל רגלים, לחזית המערבית. הוא נפצע בשדה הקרב חמש פעמים (בפעם האחרונה באורח קשה) ועוטר על גבורתו בצלב הברזל.

"הפכנו להיות חיות מסוכנות. איננו נלחמים, אנחנו מגינים על עצמנו מפני הכחדה. את רימוני היד איננו מטילים נגד בני אדם – וכי מה אנחנו יודעים על האדם ברגעים אלו – אלה נגד המוות הרודף אותנו בדמות ידיים וקסדות. בפעם הראשונה זה שלושה ימים אנחנו יכולים לראות אותו פנים אל פנים, בפעם הראשונה זה שלושה ימים אנחנו יכולים להתגונן מפניו, חמתנו בוערת עד כדי טירוף, איננו מוטלים עוד על הגרדום באין אונים, אנחנו יכולים להרוס ולהרוג כדי להציל את נפשותינו ולנקום את נקמתנו.
אנחנו משתופפים מאחורי כל פינה, מאחורי כל שבכת תיל, מטילים על התוקפים עוד צרור התפוצצויות ונמלטים. הדף הרימונים מכה בזרועותינו וברגלינו" (עמוד 81), כתב ותיאר את חוויותיו של לוחם הרגלים בשדה הקרב.

בניגוד לתרגום הקודם בחר הפעם המתרגם, גדי גולדברג, להיצמד לנוסח המקורי הכתוב בזמן הווה, מתוך רצון לשמר את כוונת המחבר "לסחוף את הקוראים אל תוך המאורעות ולגרום להם להרגיש כאילו הם עצמם במוקד הסערה" (עמוד 203). כוונה זו אכן מתממשת וסיפור המעשה קופץ מבין הדפים, תופס את הקורא ואינו מרפה. חוויית הקריאה נשארה אתי שנים.

בחור גרמני בן 20 שנשלח אל החזית כדי לקחת חלק במלחמה שתשנה לו את החיים.
האמת שרק שמעתי על הספר וגם בעקבות הכריכה שלו לא חשבתי שאני אסיים את הספר בתחושות האלה. כשהציעו לי לקרוא את הספר חשבתי לעצמי שאין סיכוי שזה יעבוד כי זה ספר מלחמה שזה עולם שלא מדבר אליי בכלל, במהלך הקריאה הבנתי כמה טעיתי וכמה יש זעקה לשלום בספר מצד החייל הגרמני שמתאר את המלחמה והיום יום שלו, כמה יש פציפיזם מובהק בספר. המלחמה הייתה מיותרת לגמרי, היא לא הועילה לאף אחד ופשוט הרסה דור שלם.
בספר יש תיאורים קשים מאוד על המלחמה ועל היום יום שלהם בחזית, תיאורים קשים שמרגישים כל כך ראליסטים מה שגורם לקורא לחשוב שהוא עצמו נמצא יחד איתם בחזית.
הספר מחולק לשלושה חלקים לאורך כל העלילה, 1. מחשבותיו של פאול, שם הוא מתאר לנו את מה היה עושה אם לא הייתה מלחמה, מספר על עברו, רעיונות לעתיד וכו', נשמע שיש אופטימיות, הוא גם מודה בזה שהמלחמה מיותרת ושלדעתו הדור שלו נהרס בעקבות המלחמה. הוא מספר על החיים שהיו לו לפני, על משפחתו, על אמא שלו, אחותו ואביו.
2. החזית, שם מתוארת המלחמה מנקודת המבט שלו, תיאורים קשים כמו שכבר ציינתי למעלה. אני חושב שרמרק באמת הצליח להדהים כל קורא בעזרת התיאורים האלו.
3. היום יום של החיילים כשהם לא בחזית, שם הוא תיאר חיים של נערים שנעצרו ונזרקו אל החזית, לפי התיאורים מבינים שמדובר סה"כ בילדים בני 20, לכל אחד מהם יש תכונות אופי כאלה ואחרות, תחומי עניין וסיפור חיים מעניין.
אחד הדברים שאריך מריה רמרק מנסה להעביר דרך הדמות הראשית פאול שהדור שלהם נהרס ברגע שהתחילה המלחמה. זה לא משנה אם היה נזק פיזי או לא. הוא מנסה להעביר לנו שמלחמה זה אסון ששום דבר חיובי לא יכל לצאת מימנה גם אם נגמרה. המלחמה נגמרה אבל היא השפיעה על דור שלם נפשית מה שגרם לנזק גרוע הרבה יותר. כמו שהוא מתאר בסוף הספר - "אנחנו מיותרים אפילו לעצמנו, נגדל, אחדים יסתגלו, אחרים ייכנעו, ורבים יהיו עובדי עצות. השנים יחלפו, לבסוף נאבד... "במערב אין כל חדש"..
ספר מצוין שאני ממליץ לכל אחד לקרוא, הנאה מובטחת.
קריאה מהנה!

ספר אשר נותן פתח חשיפה למחשבותיו וחוויותיו של דור שלם במלחמת העולם הראשונה. מהצד הגרמני, בצורה אותנטית לחלוטין. ספר שנכתב באותה תקופה עצמה על ידי חייל שלחם שם.
חיי היום יום בחזית, מחשבות לגבי העבר , העתיד הלא ברור. תחושה של דור אבוד, המבוגרים שהתבססו לפני כן בעבודה ימשיכו לאחר המלחמה את חייהם מהמקום שנעצרו. והדור הבא ידחק בהם והדור שלו המשרת במלחמה למעשה "נפל בין הכיסאות" ולא ימצא את מקומו בחיים האזרחיים לאחר המלחמה.(לא תיאר לעצמו שגם הדור הבא ייכנס למלחמה עקובת דם...) בחופשותיו בבית תחושה שאף אחד מסובביו לא מבין אותו עד הסוף. והאם דואגת אבל אי אפשר לבכות בחיקה ולהישבר.
לאורך הספר חשבתי , איך אחרי כזה ספר שפורסם ב 1929 , אחרי כל זה יצאו בגרמניה לעוד מלחמה.
שום דבר לא חילחל לתודעה?
ואז הבנתי שכל ההפסד המלחמתי המוזכר שם (וכנראה בעוד מקומות חוץ מהספר הזה) גרם לגרמניה דווקא לרצות לצאת לעוד מערכה, בתקווה למחוק את חרפת ההפסד.
אז הספר הקשה הזה, למרות תוכנו ותפוצתו, כנראה שלא גרם לשינוי כלשהו בהתנהגות העם הגרמני..
אולי פציפיסטים אהבו את הספר אבל נראה שגרמניה והעולם המשיכו כמנהגם.
עובדה 10 שנים לאחר פרסום הספר אירעה שוב מלחמת עולם.
עושה רושם כאילו שום דבר לא עוצר את המלחמות מלקרות..

ספר שנכתב ב 1929 ומגולל את חויות וסיוט המלחמה של חייל פשוט במלחמת עולם הראשונה. התובנות של החייל נבנות במהלך הספר שמתאר 4 שנים של לחימה עד שבסוף הספר הוא מגיע לדברים העמוקים יותר שנכונים גם היום. בסופו של דבר החיילים הצעירים מתגייסים מתוך התלהבות וכאשר הם חוזרים מהמלחמה הם מבינים שלא ישובו להיות מי שהיו. ולמרות זאת ,רוצים או לא,החיים מנצחים.
חיי החפ"ש במלחמה מתוארים באופן מאוד כן וגלוי. כל המחשבות על הישרדות, רעות,כיצד נראים בעיניו המפקדים, המחנכים, הפוליטיקאים.
הספר מתאר את המלחמה כפי שהיא נחווית על ידי החייל, בלי ליפות.
לדעתי ספר חובה.